יום שני, 4 במאי 2015

פרשת אחרי מות-קדושים - הקדושה

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
מספר שאלות עולות בעקבות פרשתנו העוסקת בנושא הקדושה; מהי קדושה? האם היא שייכת בכל אדם? מה הם התנאים המקדימים להשגת קדושה? ננסה להתמקד בפסוקים שלפנינו ולקבל קצת מושג בנושא הרחב הזה.
ישנה מצווה מיוחדת במינה המופיעה בפרשה והיא: התוכחה, החובה המוטלת על כל יהודי 'להטיף מוסר' לחברו. אמנם, מצווה זו מוגבלת במצוות לא-תעשה והיא האיסור לשאת עליו חטא, דהיינו אסור שההפסד הנובע מן הנזיפה יגבר על פני התועלת ממנה. ידועים הם דברי ר' אלעזר בגמרא(ערכין טז,ב) - "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", מכאן שיש לדעת להוכיח, אומנות תוכחה בכדי שהיא לא תהפך לחטא[1]. וכן רואים שמצוות התוכחה מופיעה מיד אחר האיסור לשנוא את אחינו, כאן מתבטא האיזון והוא: מחד- לא לשנוא, אך לא להיות אדיש (תוכחה), והיחס צריך להעשות בחכמה (לא תשא חטא).
נמצא, שמידת הקדושה תלויה בין היתר ביכולת של האדם לחשב הפסד מול רווח (רוחני וגשמי) עתידי. המידה הזאת בנפש חשובה בכל תחומי החיים, בכל צומת שאדם נתקל בחייו, על אחת כמה וכמה בממשק עם הזולת, צריך הוא להעמיד את השיקולים השונים לנגד עיניו, וההחלטה הסופית פירושה העדפה.
בתחילת הפרשה אומר לנו ה' "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", אמירה תמוהה, שכן ה' הוא הבורא, בוודאי שהוא קדוש! אבל כיצד עובדה זו היא ההצדקה לציווי שאנחנו הנבראים נהיה קדושים? אלא נסביר, שה' מעוניין שנתדמה לו[2]. וכן מצינו אצל ה' לכל אורך ההיסטוריה את תכונת העמדת השיקולים וההעדפה. נביא דוגמא אחת (מלכים ב יד): התנ"ך מספר לנו על מלך רשע, "יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן.. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" אבל אז אנו קוראים דבר מוזר: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה", והרי הוא רשע! מדוע זוכה להרחבת הממלכה? התשובה בסמוך: "כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ". בשקלול הכולל ה' מוותר על העונש הפרטי של ירבעם בכדי להציל את כליית עם ישראל.
שנזכה לאהוב, להתקרב ולהתקדש. שבת שלום, -חנן-





[1] על הצורה בה מצווה יכולה להפוך לחטא כתב ר' נחמן: "כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ כִּי עַל יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע כְּמוֹ כֵן עַל יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ.. וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם" (ליקוטי מוהר"ן תניינא ח').
[2] דרש הרבי מקוצק: "השמים שמים לה'", העולם העליון כבר קדוש, במצב 'שמיים', "והארץ" – "נתן לבני אדם" לעשות ממנה שמיים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה