פרשת וארא - על הקנקן ומה שבתוכו

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אֲנִי ה'! דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה': הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה? וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה, וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
בפרשת השבוע אנחנו נכנסים לתחילת תהליך הגאולה בפועל, משה ואהרון בדרכם לפגישה החשובה עם מלך מצרים. בנקודה זו, שב משה וטוען כי הוא אינו יכול להיות שליח ה' להוציא את בני ישראל, כיוון שהוא 'עֲרַל שְׂפָתַיִם', טענה שכבר הוזכרה במעמד הסנה[1]. לקדוש-ברוך-הוא יש פתרון די פשוט: משה יתנבא ויקבל את דבר ה', אותו יגיד לאהרון, והאחרון ינגיש את הרעיון לאזני פרעה ובני ישראל. חלוקת התפקידים הזו דורשת בירור, האם לא די באהרון הנביא[2] לבדו?
נקדים בהצגת דרך אבחנה במציאות: כל דבר ניתן לתיאור כמורכב מתוכן וצורה. באדם- האישיות היא התוכן, הגוף הוא הצורה, במחשב- התוכנה והחומרה. כך, בכל דיבור- המֶסר זה התוכן (לוֹגוֹס), דרכי הבעת הדברים אלו הצורות ('פּאתוֹס'). אהרון ניחן בכישרון רטורי, אבל הוא לא נביא גדול כמו משה רבנו. יכולתו של אהרון להבין בדיוק מה הקב"ה רוצה להגיד לבני ישראל היתה פחותה מזו של משה, ולכן היה צורך במשה, שיבין את מה שהקב"ה רוצה, ובאהרון, שידע להעביר את המסר הזה לעם ישראל ולפרעה. מֹשה אחראי על התוכן, ואהרון דואג לצורה.
ואמנם, איש הצורה צריך לקלוט ולהבין היטב את התוכן וליצור התאמה בין התוכן לצורה. הלשון המדוייקת של התורה לדוגמא, איננה רק אמצעי להבעת המסרים שבה, ה'מַטְבֵּע' מהווה חלק בלתי נפרד מן הסיפור עצמו. העיצוב אינו קישוט חיצוני, אלא נושא בחובו רעיונות עמוקים. הנבואה היא דוגמה לכך. דבר ה' הוא התוכן. כל נביא מלביש אותו בדימויים שונים ובמילים אחרות. וכולן נכתבו, כי גם הצורה מלמדת.
החיבור בין משה ואהרון בא ללמד אותנו שאי אפשר לאחד בלא השני, דרושה הרמוניה. מי שיש לו רעיונות מחודשים אבל לא מוצא את הדרך להעבירם – הוא חסר. מאידך, לא מספיק לדעת לדבר בצורה רהוטה עם תנועות ידיים, ראוי שיהיה תוכן מאחורי ההצגה. זה לא סוד שאנו חיים בדור שבו העטיפה החיצונית מרשימה מאוד, ומאחוריה רִיק[3]. הדברים הפעוטים הופכים 'מעניינים' כי מוסיפים להם כותרות וצלצולים. צריך לסגל לעצמנו תשומת לב, הקשבה מעבר לַנראֶה; האם אני מבין באמת, ולא רק 'מִתְרָשֵם'.
נמצנו למדים שהקנקן צריך להיות נאמן למה שבתוכו, וכן להפך. שנזכה לצרוך תוכן, להשכיל להבחין ולהקשיב מעבר לתמונות, לקלוט בין השורות. ולהיות מפיצי דבר ה' בנעימות ובהוד.

            "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי" (תהילים קיט)        שבת שלום וחודש מבורך,  -חנן-




[1] בפרשה הקודמת ראינו פסוק דומה: "וְהָיָה הוּא (אהרֹן) יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ (לאהרֹן) לֵאלֹהִים" (שמות ד טז). שם אמר ה' שמשה יהיה אלהים לאהרון, וכאן משה אלהים לפרעה. ואכמ"ל בשימושיה הרבים של המילה 'א-להים'.
[2] רש"י (יחזקאל פרק כ): "אהרֹן ניבא להם נבואה זו קודם שנגלה הקב''ה על משה בסנה". ראו שם את נבואת אהרון.
[3] חלק מן הדברים שמעתי מהרב יואב שטרנברג שליט"א.

פרשת שמות - הכרת הטוב

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי. אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.. וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ: אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים? וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם".
בפרשת השבוע אנו קוראים על שיעבוד בני ישראל ממצרים והחלטת הקדוש-ברוך-הוא לגאול את העם. ה' בוחר במשה רבנו למשימת ההוצאה, ומתגלה אליו. לאחר סירובים חוזרים ונשנים, מקבל משה על עצמו לבסוף את השליחות[1]; לשוב למצרים ולדבר עם בני ישראל על הגאולה הקרובה. הציווי ברור: ללכת למצרים. ומהי תחנתו הראשונה? מדין. לפני ביצוע דבר ה' הוא מחליט לחזור ליתרו ולבקש ממנו רשות יציאה ממדין.
במדרש מופיע דו שיח בין משה לה' בקשר להתעכבות זו: "יִתְרוֹ שֶׁקִּבֵּל לְמשֶׁה שֶׁהָיָה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה.. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קִבְּלַנִי יִתְרוֹ וְנָהַג בִּי כָּבוֹד, אֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ!"(שמות רבה ד). עם כל חשיבותה ודחיפותה של השליחות, משה קובע שהוא לא זז ממדין בלא ליטול רשות מיתרו אשר גמל לו טובה והכניסו לביתו כל השנים הללו. התורה מדגישה את הסיפור הזה כי לא יתכן שמשה יעזוב בלי לומר שלום ולבקש ברכה. לא יתכן שהציווי האלוקי יסתור דבר בסיסי שכזה. בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה. זהו רצון ה'.
כל כך האדירו חכמינו את מידת הכרת הטוב: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של מקום"(מדרש הגדול שמות ח'). זו חובה מוסרית הנובעת מרגש פשוט, והיא לא נדחית אף מחמת מצווה בעלת חשיבות היסטורית ולאומית אדירה[2]. מידת הכרת הטוב אצל משה באה לידי ביטוי גם בעשר המכות, בהן משה לא הכה את היאור והחול. ברור לנו שזה לא 'יכְאב' להם, אבל הכאת החול תפעל פעולה שלילית בנפשו המוסרית של משה רבנו, ולכן הוא נמנע מכך.
הכרת הטוב של משה בפרשתנו מופנית אל חמיו. יתרו בעצמו מכיר טובה למשה עוד טרם פגישתם הראשונה; בנותיו שבות מרעיית הצאן, "וַתֹּאמַרְןָ: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָֽרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּֽאן". יתרו משיב מיד: "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו: וְאַיּוֹ?? לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ? קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָֽחֶם!". זו תגובה אינסטנקטיבית! יתרו לא יודע במי מדובר, ואולי הוא פושע נמלט? דבר אחד יודע יתרו - הוא עזר לבנותיו, ולכן הוא ראוי שלא יעזבו אותו.
ההליכה ליתרו אינה רק 'חוב' שמשה צריך לסגור לפני שהוא חוזר למצרים, לקבל ויזה מיתרו. השליחות לא תהיה שלמה, טהורה ומדוייקת אם היא תכלול התעלמות ממידת הכרת הטוב. מאחל לנו שנזכור תמיד להכיר טובה לה' ולסובבים אותנו ומתוך כך לפעול ולהאיר.

            ודברי דוד נזכה להפנים: "מָה אָשִׁיב לה', כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי"    שבת שלום,  -חנן-




[1] דבר מעניין הוא שאפילו לאחר דו השיח הארוך בסנה, לא קראנו שמשה מקבל עליו את המשימה באופן מוצהר.
[2] יש בזה דבר חידוש. שהרי אפשר לעתים להבחין בתופעה הפוכה, שבה אנשים אשר ענייני הכלל והציבור נמצאים בראש מעייניהם עלולים לאבד את הרגישות כלפי נושאים "קטנים" הקשורים למחוייבות מוסרית כלפי פרט זה או אחר, בטענה שדבר זה בטל לעומת 'הענין הכללי והלאומי'. ואכמ"ל.

פרשת ויחי - מגלים את הקץ

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם..
בפרשתנו מגיעים לסיומם סיפורי אבות האומה ובשבוע הבא יחלו קורות העם. ברגעיו האחרונים[1], בחיר האבות יעקב אבינו מכנס את כל בניו כדי לספר להם את "אחרית הימים", את הסוף. ה'קץ' הוא אולי המוטיב האנושי והדתי המרכזי ביותר (והבלתי ממומש) בחיי הפרט והכלל של עם ישראל ועמים רבים אחרים. יעקב עומד לחשוף בפני בניו את האירועים שיביאו לגאולה השלמה. ואולם, כפי שניתן לראות מהמשך הפסוקים - בסופו של דבר הוא לא מספר. במדרש מסבירים חז"ל: "ביקש לגלות לבניו את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה"[2] (בבלי פסחים נו). יעקב רוצה להגיד, אבל הקדוש-ברוך-הוא מונע ממנו. למה ה' אסר עליו למסור מידע זה? ובכלל, למה יעקב  רוצה לספר? מה המטרה בגילוי הקץ?
הסיבה לצו איסור פרסום שהטיל ה' על אחרית הימים לכאורה ברור ומובן. דַמְיֵּנו לכם שהיה בידנו תאריך מדוייק לביאת המשיח וסיום ההיסטוריה. מושגים כמו "השתדלות" ו"התקדמות" היו נעלמים מהמציאות, שהרי יש רגע מאוד ברור בו הגאולה מתרחשת. על אחת כמה וכמה אם תאריך הגאולה היה ידוע לעם ישראל לפני אלף שנים, הדבר היה גורם לפסיביות מוחלטת ואפילו ייאוש. אין זה פלא אפוא שאמרו חכמים "תיפח עצמם של מחשבי קיצים"[3] (סנהדרין צז ב).
דברים אלו מעצימים את השאלה: מדוע יעקב מעוניין לספר את הקץ? מה תועלת בכך לבניו ולעם ישראל? נראה לי להסביר שיעקב רוצה להעביר את הסוד הזה בצורה נסתרת, ליחידי סגולה רמי מעלה, כמו שאומר המדרש שהחשש של יעקב בהעברת ה'קץ' הוא "שמא חס ושלום יש בבנַי פסול"; הוא מאמין בכך שבכל דור ודור, "התאריך" יִמָּסר למתי מעט. התועלת בכך היא עצומה. ראשית – מסירה חשאית כזאת מונעת פסיביות בקרב ההמון, שנית – נותנת לגדולי הדור פרספקטיבה נכונה על התקדמות הדור, וכך משפרת את יכולת ההנהגה והַדְגשים שלהם.
וכמו שפתחנו, הקדוש-ברוך-הוא מונע מיעקב לדבר, כאומר: ה'קץ' שנגלה לך הוא רלוונטי כרגע, אך אין חובה להתקבע לזמן מסויים. הַגעת ה'קץ' מותאמת למוכנות הדור. בגמרא יש סדרה של 'חישובים' לכאורה: "אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל.. עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל" ועוד ועוד (סנהדרין צח). והרי: תיפח רוחם של מחשבי קיצים! המשותף לכל ההצעות בגמרא הוא שאין הן נותנות מועד או זמן לקץ, אלא תיאור מצב. לא מחשבים את הקץ, פשוט רואים ומגלים אותו כשהוא מגיע. שנזכה לראות את הסימנים המובהקים.

            אין לך קץ מגולה מזה: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ"(יחזקאל לו) שבת שלום,  -חנן-





[1] נקודה מעניינת בתורה: שמה של פרשתנו הוא "ויחי", אך הדמויות המרכזיות, יעקב ויוסף, מוצאות בה את מותן. וכן מצינו בפרשת "חיי שרה" שכותרתה היא חיים וסיפורה הוא מות שרה אמנו. מדוע לא נקרא לפרשתהּ "אחרי מות"?
[2] יעקב אינו הראשון לעשות זאת. " 'וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל' - בקש יצחק לגלות לו את הקץ והעלים הקדוש ברוך הוא ממנו" (תנחומא, ויחי ח). וכן דניאל בספרו.
[3] ראיתי לנכון להביא כאן את ההמשך הפחות מוכר של האמרה הנפלאה: "אמר ר' יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין. שהיו אומרים כיוון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא. אלא: חכה לו! שנאמר 'אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר'. שמא תאמר: אנו מחכים, והוא אינו מחכה? תלמוד לומר: 'לָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם' ".

פרשת ויגש - מדיניות כלכלית

וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: הָבָה לָּנוּ לֶחֶם! וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ?.. וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא.. וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ:.. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ? קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.. וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ.
בפרשת השבוע אנחנו זוכים להכיר את משנתו הכלכלית של יוסף הצדיק. יש אריכות דברים בנושא 'צדדי' בהקשר הכללי של הסיפור. בנוסף, במסכת חולין (ס,ב) מונים חכמים מספר פסוקים "מיותרים" לכאורה בתורה, ביניהם הפסוק מפרשתנו "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים"; את מי זה מעניין?[1] מטרת התורה היא הוראת מוסר ודרך חיים, מה יש ללמוד מסיפור ההתנהלות של יוסף מול העם המצרי?
המלבי"ם מסביר שיוסף מביט על מצרים ומזהה זניחה של העבודה החקלאית בעקבות הרעב. הפתרון של המשנה למלך הוא יצירתי- את תושבי הכפרים יעביר לתוך הערים. יוסף מבצע 'עיור', כדי שהכלכלה תתבסס גם על התעשיה ולא רק על החקלאות. תעסוקה עירונית מחולקת לתעשיה הכבדה (חציבה, פחם) ולשירותים ומסחר (תחבורה, בעלי מלאכה)[2]. יוסף לוקח את האיכרים מהשֹדה ומוצא להם עבודה בעיר. הוא אסף את התבואה אל תוך העיר, כדי שבזמן הרעב יהיה מקום חלוקה מרכזי, ולחקלאים תהיה עבודה בתוך העיר. יוסף בונה ענף חדש של תעסוקה- תחום השירותים והמסחר, ומביא עוד ידיים עובדות.
בהיסטוריה הקרובה, לפני כמאה חמישים שנה חלה קפיצה בתהליך העיור באירופה. ראשיתה בצורה כזו: בן איכרים נוסע לעיר מסויימת, הבן שני לעיר אחרת, ועל פי רוב המבוגרים נשארים בכפר, כי להם קשה לעשות 'הסבה' מחקלאי לסוחר. בעקבות הגירה זו, נוצרה תופעת ה"פרברים"; אנשי העיר הותיקים מתיחסים אל הכפריים בתור סוג ב', והמהגרים נלחמים בינם לבין עצמם ונוצרת פשיעה, בפרבר יש 'חוק אחֵר'. הנצי"ב כותב שיוסף העביר את הכפריים בצורה מבוקרת לפי ערים וכך שמר על האורגניות שלהם, בצורה כזאת הוא מקל על השילוב של הפריפריה.
אחרי רכישת כל הנכסים של התושבים, 'הלאמת' המקנה; העם דורש את ההמשך המתבקש: "קְנֵה אֹתָנוּ.. בַּלָּחֶם", "וְנִהְיֶה.. עֲבָדִים לְפַרְעֹה". להפתעתנו, יוסף הצדיק מסרב לקנות את העם לעבדים, "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם" בלבד. מדוע? הרי רכישתם תתן יותר כח! אלא שיוסף רוצה להשאיר את אחריות התפוקה בידי האזרח. העם מצידו מתעקש "נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה"! התושב הפשוט מעדיף להיות תלוי לגמרי במדינה, "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג,א). בעיתות מצוקה, אנחנו מזהים לעיתים בנפש האדם תנועה של תלות. יוסף לא מוותר, הוא גורם לכלכלה להישאר יצרנית, אין שכר עבדות "גלובלי", אלא כפי העבודה.

            שנזכה לשפע גשמי ורוחני, יחד עם כל בית ישראל. אמן.       שבת שלום,  -חנן-



[1] בגמרא ענו: "שלא יקראו לאחי יוסף 'גולים' ". אך האם בשביל מטרה כה פעוטה, שספק אם אפקטיבית, יוסף מבצע פעולה אסטרונומית כזו? על פי המשך דברינו, יובן המשפט בצורה אחרת.
[2] יש לציין שכיום, במדינות המפותחות חקלאות מהווה 1.5% בלבד, התעשיה הכבדה גם מעטה, רוב הכסף בשוק מגיע מתחום השירותים והמסחר.