פרשת וישלח - המשכיות עם ישראל

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שמסיים את תקופת הגלות בחוצה לארץ ועולה בחזרה למולדתו. הסכנה המרכזית בהעפלה לארץ היא צבא אחיו השולט בכל האזור ולכן יעקב מתכונן כראוי לקראת המפגש הטעון. בדרך, נתקל יעקב בבעיה נוספת בדמות מלאך. המאבק עם המלאך מסתיים בהצלחה באופן כללי, אלא שפרט אחד מעיב על הניצחון והוא: גיד הנשה, יעקב צולע. ננסה להבין את מהותו של גיד הנשה ('עצב השת') והאיסור התלוי בו.
ספר החינוך מסביר שמטרת המצוה היא "כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר". גיד הנשה מציין את הניצחון על עשו הרשע, מזכיר לנו שההתנגדות לעם ישראל אינה דבר חדש, ומאז אבותינו אנו מצויים בסכסוך אך בטוחים בה' שיהיה בעזרנו[1].
בנוסף לכך, מצוות גיד הנשה מקנה לנו כלי חשוב בהשרדות ובנצחון. 'גיד הנשה' מלשון נשיה, שכחה- "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי" אומר יוסף. האויב הגדול ביותר של עם ישראל הוא השכחה. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אמר יגאל אלון, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעם אשר ברוב שנות קיומו היה מנותק מטריטוריה. החיבור אל העבר מחייב כל יהודי השייך לעם הנצח להבין את חשיבותה של ההמשכיות, חשיבותו של הבית היהודי המקושר לדורות הקדמונים ומהווה חוליה בשרשרת לקראת הדורות הבאים. חז"ל (ב'לקח טוב') מכוונים אותנו לנושא זה באמרם כי גיד הנשה הוא האיבר האחראי על מערכת ההולדה. נישואין והקמת בית הינם תהליכים הקשורים בתכלית היותר נעלית של האומה כולה. העובדה שהגיד המדובר הינו ממילא חלק בלתי אכיל, מגבירה אף היא את סִמליוּתו של האיסור[2].
רבינו דוד קמחי מסביר שה' לא ציווה את יעקב על גיד הנשה, אלא בני יעקב אסרו את גיד הנשה על עצמם לכבוד אביהם שלקה בו. בני יעקב מבינים את חשיבותם של הזיכרון וההמשכיות ודבר זה בא לידי ביטוי בהמשך הפרשה בסיפור דינה: "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב". אחרי שיעקב אביהם ניצח את המלאך וזכה לשם "ישראל", בא אדם זר ופוגם בזרע ההמשך.
                        בברכת "בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל ה' בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ"       שבת שלום,  -חנן-




[1] מעניין הוא שבסין נקראת היהדות בשם "דת הסרת הגיד" (挑筋教). מצווה שנראית לכאורה זניחה, היא סימן הזיהוי.
[2] טעמי המצוות, על פי רוב, לא מצויינים במקרא. אם כן מדוע דווקא במצוות גיד הנשה פרטה התורה את טעם המצווה? מסביר מורי ורבי הרב שרקי שאיסור גיד הנשה הינו מצוות 'לא תעשה', ויש בתורה 365 כאלה, לפי הזוהר כנגד שס"ה גידים. לכן כשרוצים לגלות לנו את טעמי המצוות המכוונות כנגד הגידים, לוקחים את המצווה המרכזית השייכת בגיד. [ספר התורה והתפילין נקשרים דווקא בגיד, מדוע? אשמח לקרוא תגובתכם]

פרשת ויצא - חושך, אור וחלום

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.. וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
אנחנו קוראים בפרשה על ה'פגיעה' של יעקב, ידועים דברי חז"ל (ברכות כו): "ויפגע במקום, אין פגיעה אלא תפילה". המלבי"ם (ספר 'איילת השחר') מלמד אותנו עיקרון חשוב בכל דרשות חכמים: בכל לימוד מפסוק- אין משחקי מילים, הדרשה היא עומק הפשט הדקדוקי של המילה. בשפה העברית, משמעות המילה 'פגיעה' היא: פגישה[1]. כל מהותה של התפילה היא הפגישה עם ה', הדיאלוג. התפיסה בעולם המערבי היא שהאדם נמצא במרכז ההוויה והא-לוה בפריפריה ("אנטרופו-צנטרי"). לעומת זאת, בעולם הערבי אללה הוא מרכז המציאות ("תיאו-צנטרי") והאדם הוא שולי. בפרשתנו מלמדת אותנו התורה שתפיסת היהדות היא חידוש אפילו בעולם המודרני – לא האדם במרכז ולא הא-ל, אלא ההתגלות במרכז[2], הנבואה שהיא שיא ההתגלות ובעקבותיה התפילה. איננו מתפללים בסגידה, אלא בזקיפות קומה כסמל להמשכת הדיבור הא-להי בארץ.
בנוסף למשמעות הכללית של התפילה, הסגנון של תפילת ערבית בייחוד הוא פגיעה, לעומת "שיחה" במנחה ו"השכמה" בשחרית. כשאדם מצוי בחושך, בירידה רוחנית, עלול הוא להגיע לייאוש, לכן חשיבות "וֶאֱמוּנָתְךָ" היא דווקא "בַּלֵּילוֹת", כמו שאומרים בתפילת ערבית - "אֱמֶת וֶאֱמוּנָה". קשה לאדם באפלה לחוות את הא-להות בכל רגע. במצב כזה דרוש הבזק, 'פגיעה', נקודת אור שממנה אפשר לפרוץ, כדברי הרב קוק (אורות התשובה ב) "הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה". כמו האדם הפרטי, כך האומה בכללותה, ברגעי החושך והגלות, עם ישראל לאורך הדורות השתדל לנצל את רגעי האור הקצרים למינוף ארוך טווח.
יחד עם זאת, ישנו היבט הפוך לכאורה בלילה, והוא החלום[3], התקווה. יעקב חולם גם בסוף הפרשה(לא,י) לגבי הצאן, אך בחלום הראשון "ה' נִצָּב עָלָיו". על פסוק זה מסביר המדרש (רבה פמז): "האבות הם מרכבה לשכינה". כסא המלך נמצא על המרכבה, היא האפשרות של הכסא להתקדם בדרך. כביכול יעקב נושא את ה', עם ישראל נושא את שם ה' בעולם[4]. ה' מתגלה בעולם בזכות המרכבה, עם ישראל זוכה בזכות מעשיו להיות מרכבה, גם בחושך עליו להתאמץ לחלום כדי להחיל את שם השם בכל תחומי החיים ורחבי המציאות.
נמצאנו למדים שהלילה הוא מבחן האמונה, ובה בעת הזדמנות ייחודית לחזון ולעבודת השם מתוך מחוייבות אל שכינתו בעולם הזה.

            "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז) שבת שלום,  -חנן-





[1] לדוגמא "שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר"(בראשית כג), "פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם" (אבות ו).
[2] ההתגלות, השראת השכינה בארץ, היא "הענין הא-להי" המופיע בכוזרי (לדוג': א,צה): "הַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל הֲמוֹנָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר [הנבואה]".
[3] על מהות החלום נשתדל לעמוד בפרשות יוסף הצדיק.
[4] הרב קוק (עולת ראיה "לפיכך אנחנו") "מצד ירושת אבותינו הקדושים - נעשינו מסוגלים, מותאמים מאד לזיו הקדושה ההולמת לנו, מצד הטבע הקדוש שירשנו מהאבות הקדושים, איתני העולם, שנעשו מרכבה לשכינת אל חי וקים, וממילא התכן האלהי, השורה עלינו וחי בקרבנו, הוא יפה ומתאים לנו. ומה יפה ירושתנו".

פרשת תולדות - רבקה אמנו

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב.. וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.
פרשת השבוע שלנו נקראת "תולדות" על פי הביטוי הפותח: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק". ישנה פרשה נוספת אשר מתחילה במילים דומות: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ"(בראשית ו), ואף על פי כן, לא קיבלנו במסורת שנקראת פרשת 'תולדות', אלא 'נח'[1]. כאן חידושה של פרשתנו – קדושת התולדות. עיקר עניינו של נח זה עצם האישיות שלו, הצדיק הניצול היחיד מן המבול. יצחק אבינו - דרכו מתחילה היסטוריה חדשה שבה העיקר איננו האיש שבאותו הדור כי אם התולדות, קדושת התולדות העוברת דרכו.
הפסוק הראשון מעט מורכב מבחינה תחבירית וכך מסביר כיצד ייתכן שיצחק, מידת הדין, מוליד את יעקב שבו נמצאת מידת החסד. התשובה: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, יש גן חסד מהסב. תחילת קדושת התולדות בצד הנשי זו דווקא רבקה. רבקה מגיעה ממשפחה כושלת, האח מחפש עוד צמיד זהב, עוד תכשיט, האמה מחפשת מגדנות, אבל תמיד שמעו במשפחה על 'הדוד מכנען' שהצליח בחיים – אברהם. רבקה מצליחה לבצע את המעבר מהמשפחה התקועה בחרן לשושלת המוצלחים. במהלך הפרשה רבקה שואלת הרבה פעמים "לָמָּה?"(כה,כב;כז,מה;מו), כל חייה היא שואלת שאלות על עצמה, במה היא זכתה לעבור מענף אחד לענף השני.
רבי חיים בן עטר(כה,כ; כז,יג) מסביר לנו שרבקה עזבה את בית בתואל כדי לדבוק באברהם, וכעת בלידת עשו, אמרה לעצמה: ראו מה הבאתי להם - טיפוס רע, הדבקתי את המשפחה הטהורה בגנים הפחותים שלי. "רִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב", יש לה מצפון על הבאת עשו ואומרת ליעקב – זו אשמתי כל הסבל שלך. התחושות של רבקה מתבטאות גם בהמשך העם: היא האם היחידה שלא מוזכרת בתנ"ך אחרי הסיפור המקראי[2], אפילו מותה אינו מוזכר אלא ברמז כדרך אגב עם מניקתה. אנחנו מכירים את זה בחיים שבן זוג אומר לאשתו "תראי מה הבן שלךְ עושה", אלא שיצחק אבינו לא נוהג כך, הוא מכוון אל ההשגחה. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, 'אל תדאגי אשתי, כמו שאת מתוקנת נתקן גם אותו'. יצחק אוהב את עשו כי הוא אוהב את רבקה, כאומר 'זו לא אשמתך'. יצחק מבין שרבקה ממלאת תפקיד ייחודי הבא לידי ביטוי בלידת עשו.
לפי רש"י בתחילת הפרשה (כה,כא), כשה' נעתר לוֹ, הוא אינו נעתר לָהּ, גם בפסוק "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ.. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", נֹאמר: לה ולא לו. מדוע ה' לא מספר ליצחק את העובדה הקריטית שרַב יַעֲבֹד צָעִיר? הנה, יעקב אמור לקבל את הברכה ונגמר הסיפור. אלא שה' מייעד לרבקה אמנו תפקיד חשוב ביצירת האומה והוא ההתמודדות עם מורכבות החיים, גם כשלא צודק ולא מוסרי, אפילו כש"עֵשָׂו" לנו, עלינו למצוא את הדרך לעבודת ה' ביצירתיות.
                        שבת שלום,  -חנן-


[1] במחקר היום לא ברור דיו המקור לשמות הפרשות, רק העובדה לפיה על פי רוב השם נקבע לפי מילה או מילים הנמצאות בתחילת הפרשה, אך לעיתים קיימות סתירות. לדוגמה "פרשת בלק" הידועה לנו, נקראת בתלמוד הבבלי "פרשת בלעם"(בבא בתרא יד) ובתלמוד הירושלמי "פרשת בלק ובלעם" (ברכות פרק א הל' ה).
[2] לדוגמה: "הַבִּיטוּ.. אֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיה נא), "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה"(רות ד).

פרשת חיי שרה - אחוזת בית

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.
פרשת השבוע מתחילה במילים "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה", ואף קרויה כך, אלא שהתורה מספרת לנו מיד על מותה, "וַתָּמָת שָׂרָה". מכך נראה שמותה של שרה הוא תמצית חייה, מותה מְשנֵה את תפיסתו הרוחנית של אברהם אבינו שליח ה'. אברהם נקרא לפני שתי פרשות להקים את האומה שתגאל את האנושות ותתקן את העולם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", מבחינתו הדבר כולל קריאה בשם ה', הפצת האמונה בא-ל אחד, ואף סיוע הומניטרי ללוט, הצלת סדום ועוד. לשם מימוש דברים אלו אין צורך במדינה ואין צורך בארץ. אדרבה, ההשתרשות בטריטוריה עלולה לעכב תיקון שמכוון כלפי כלל הקוסמוס.
ברגע ששרה מתה, נפגש אברהם עם הארץ, הצורך לקנות חלקת אדמה. בפסוקים נאמר שאברהם מגיע מבאר שבע לספוד לשרה בחברון. מכאן מובן כי שרה נסעה לפני אברהם והגיעה לחברון. שרה, בנָשִיוּתַהּ, חשה בפנימיות את ההזדקקות לבית, מקום מבטחים, "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי בֵּיתִי[1]". היא כבר הגיעה לחברון כדי לקנות קרקע שם, אלא שלא הספיקה[2]. שרה מסרה את נפשה להיות באהלים עם אברהם עד שהחליטה לממש את הבטחת הארץ החשובה לה מכל "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".
בסיום הפרשה אנו נתקלים בביטוי מיוחד "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי" ישנה עוד פעם אחת בתנ"ך שמופיע ביטוי זה, באדם הראשון: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חָי". אדם ואברהם דומים ב'המצאת הגלגל', כל אחד בדרכו. אדם הראשון התחיל את האנושות במובנה הגשמית ואברהם החל את התנועה האנושית הרוחנית לתיקון העולם. הארה לאומות העולם חייבת להיות מתוך הקמת יישות מדינית, כדי שתהיה דרך להשפעה בין ישראל לעמים.
הקרקע שאותה בסופו של דבר קונה אברהם היא "אֲחֻזַּת קֶבֶר". היינו מצפים שהאחיזה הראשונית של עם ישראל בארץ ישראל תהיה באמצעות משהו חי - כרם, מעיין נובע, דברים המוסיפים חיות ואופטימיות. אלא שרכישת הקבר מלמדת אותנו יסוד עיקרי בהבנת ישיבתנו בארץ ישראל. אם אדם קונה כרם, מה מצדיק את אחיזתו במקום? עבודתו בכרם, הוא חורש, זורע, מסקל אבנים, כולם יודעים שזה שלו. אך כשאדם קונה קבר, מה עליו לעשות בשביל להוכיח שזה שלו? כלום. המנוח פשוט שוכב שם. אברהם קונה דבר סטטי ולא משתנה, זו אמירה וסימן: אחיזתנו בארץ היא עצמית ואינה תלויה בעבודתנו, ואף לא בשהותנו בה.                    
חזק ונתחזק, ובמיוחד בימים אלו בהם עם ישראל נאבק על אחיזתו בארצו           שבת שלום,  -חנן-

[1] מעניין הוא שבדיונים רבים בתלמוד, כשמדובר על רוע מזל במאורעות שקרו לאשה, נאמר הביטוי "נסתחפה שדהו", האישה בטבעיותה שייכת לקביעות והחיבור לקרקע.
[2] מדרש תנחומא חיי שרה, ג: " "זממה שדה ותקחהו", שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, "ותקחהו" – שהרי נקברה בה".