פרשת כי תצא - ושמח את אשתו

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב, כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל.
בפרשה הקודמת קראנו על כללי הפטורים מיציאה לקרב, ביניהם נמצא גם "הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ". הרמב"ם(הל' מלכים ז) מציין כי הפטוֹר שמקבל המאורס אינו פטור גמור, מוטל עליו תפקיד עורפי "מְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּצָּבָא, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים". לעומתם, חתן בשנתו הראשונה לנישואין פטור לגמרי מכל סוג של שירות צבאי[1], "יכול בצבא הוא לא יוצא, אבל יספק מים ומזון ויתקן הדרכים? תלמוד לומר 'ולא יעבור עליו לכל דבר' "(סוטה מד)[2]. במבט ראשון, המשך הפסוק "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" אינו אלא נימוק לפטור הצבאי, אלא שבהסתכלות עמוקה – יש כאן מצווה כשלעצמה, אקטיבית. מהי אותה מצווה?
מעיון בתרגומים על הפסוק "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" עולים הבדלים מהותיים[3]. אונקלוס תרגם: "פָּנֵי יְהֵי לְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ דִי נְסַב", לעומתו יונתן תרגם: "פָּנֵי יְהֵי בְּבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיִחְדֵי עִם אִנְתְּתֵיהּ דְּנָסִיב". לפי אונקלוס על החתן מוטלת החובה להיות פנוי מכל עסקים כדי שיוכל להגיע לביתו ולשמח את אשתו, לעומתו, יונתן סובר שעל החתן מוטלת החובה להיות פנוי בּביתו, כדי שיוכל לשמוח עם אשתו. נבאר את החובה לפי כל אחת מן השיטות.
פירושו של אונקלוס מטיל חובה שימוח על הבעל, מדוע המצווה מופנית דווקא כלפי הגבר? נחזור לבריאת העולם. שם נראית החלוקה המגדרית בצורה שוויונית, "אחת מצלעותיו" מסביר רש"י – צלע זה צד, צד אחד לאיש וצד אחד לאישה. אך בהבנה מעמיקה, אין כאן שוויון מוחלט משום שיש חלק אחד שנשאר, וחלק שני שנלקח. האיש – נח, נשאר, והאישה – נלקחה. ידוע הכלל שבעל אבידה מְחזר אחר אבדתו (קידושין ב), קיימת א-סימטריה עוד מתחילת הבריאה. לכן המצווה מוטלת על הבעל, להיות פנוי כדי שיוכל להקדיש זמן לשמח את אשתו, להעניק לה את השמחה שכה הייתה חסרה לה עד זיווגם[4].
לדעת יונתן בן עוזיאל תפקיד הבעל הטרי שונה. הסכנה אותה הוא מזהה היא חוסר הבנת הבעל את מוסד הנישואין. הבעל עלול לחשוב שהוא ממשיך את חייו שחי עד עתה, פשוט בצירופו של חבר חדש, ממין נקבה. סדר היום נותר כרגיל, רק הנוף של הבית משתנה. לכן מלמד אותנו תרגום יונתן שיעור ראשון בזוגיות: כשאתה חוזר לבית – תהיה פנוי בבית, יש לך שותפה חדשה בחיים, מציאות חדשה. מוטל על האיש לשמוח עם אישתו, לא רק לשַמֵח אותה כמו עוד חבר, אלא לשתף אותה בשמחה שלו.

                        שנזכה כולנו לאישה, לִפְנִיוּת, לשיתוף ולשמחה      שבת שלום,  -חנן-



[1] למעט מקרי חירום קיצוניים, "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה ח).
[2] ראוי לציין כי בסוף שנות התשעים התקיימו מספר נסיונות של חברי כנסת לעגן מצווה זו כחוק במדינת ישראל, ביניהם הרב חיים דרוקמן והרב חנן פורת. הצעות אלו לא נתקבלו.
[3] יש להעיר כי הכרעתו של רש"י: "ותרגומו ויחדי ית אתתיה, והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא" הינה הכרעה מילולית. כמובן שיש מקום ללמוד עקרונות חשובים מכל אחד מן החכמים.
[4] "יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא"(כתובות פו) אינו מתפרש בצורה שטחית כמתיימר להסביר את הרצון המיני, אלא שאצל האישה קיימת יותר הרגשת חוסר שלמות בזמן הרווקות, וביטוי הרגשה זו הוא הרצון לבנות בית.

פרשת שופטים - בית דין יפה

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
בפרשת השבוע התורה מורָה לנו כיצד לפעול במצב של ספק. הספק יכול להיות הלכתי, שאלות באמונה, סיבוכים עצמיים ועוד. ההדרכה מנוסחת בצורה מעוררת תמיהה: "וּבָאתָ.. אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם", והרי ברור הדבר שאלך אל השופט שנמצא, וכי יעלה על הדעת שאלך אל שופט שהיה בעבר או שופט עתידי?! רש"י מעלה את השאלה הזו ולומד מהפסוק שאל לנו לומר שהשופט הזה יותר גרוע מהשופטים שלפניו, "אין לך אלא שופט שבימיך". התשובה לא מובנית, מה בכך שאחשוב שהשופט הזה גרוע? וכי יש לי ברירה אחרת? הוא השופט הקיים כרגע.
אלא כנראה שרש"י בא לתת לנו רמז[1] הקשור לשני סוגי שופטים שישנם בכל דור[2]. יש במציאות שופט שהוא "בימיך", ויש במציאות שופט שהוא קיים פיזית, אך אינו עונה להגדרת "בימיך". שופט אחד המבין את הדור שלו, ושופט שני שהוא אמנם עומד בקריטריונים של צדקות ויושר, אך הוא מתאים לדור אחר, תקופה אחרת. רש"י מעביר לנו מסר ברור: כשאתה בא עם ספק אל השופט, לך אל השופט המבין בנבכי הדור ובתמורות בו.
לאור הדברים הללו, מתבקשת השאלה: כיצד נדע איזה שופט ואיזה בית דין הם אשר מחוברים לדור? לשם העמקת הנושא, נשוב לפירוש רש"י בתחילת הפרשה על הפסוק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – 'הלך אחר בית דין יפה'. אם כן, אנחנו מתקדמים בהנחיות: בית הדין "בימיך" הוא בית הדין היפה. ומי הוא זה האחרון? ממשיך רש"י בהמשך הפסוק "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" – 'כדאי הוא מִנוּי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן'. נמצנו למדים: יש שופט שבעקבות הפסק שלו ישראל אינם חיים ואינם יושבים על אדמתם. רש"י אומר לנו: ללכת לבית דין יפה פירושו ללכת לבית דין שפסקיו יובילו למצב בו עם ישראל גם יחיה וגם ישב על אדמתו[3]. מינוי דיינים כשרים לא מתבצע על ידי מבחני ידע, אלא על ידי מבדקי רוח.
השבוע חל יום פטירתו של מורה הדור הרב קוק, הכישרון המרכזי של הרב היה לימוד התורה על כל רבדיה בהתאמה רוחנית מדוייקת להפליא לתהליכי הדור ומאוויו. לאורו נלך.
שבת שלום,  -חנן-



[1] השימוש במילה רמז כאן היא במובנה המודרני ולא החז"לי. בהזדמנות זו נזכיר שבפירוש רש"י קיימים מספר ביטויים, ונבארם. "משמעו" הוא ההבנה הפשוטה של הטקסט. "פשט" לפי רש"י הוא הכוונה האמיתית של הפסוק (ונדרש מאמץ כדי להבין איזו קריאה רש"י בא לדחות כש"פשוטו" לא כ"משמעו"). "דרש" הוא מסר כללי העולה מן התורה, לרוב, הקשר בין הלימוד למילים הוא אסוציאטיבי.
[2] דברים שקבלתי ממורי ורבי הרב אורי שרקי.
[3] ומכאן תשובה מרש"י למתנגדי הציונות: אין סתירה בין קיומו של עם ישראל לבין ישיבתו על אדמתו, מטעמי פיקוח נפש וכדומה. להפך, ישיבת עם ישראל בארצו היא היא המצילה אותו, 'להחיות את ישראל' – 'ולהושיבן על אדמתן'.

פרשת ראה - לשכנו תדרשו

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.
בפרשתנו אנו מתקדמים ממדרגת הכרה של שמיעה בפרשת "והיה עקב תשמעון", למדרגת הכרה של ראיה בפרשת "ראה אנכי". אפשר לומר שבזה אנחנו מעמיקים בערכה של ארץ ישראל. ידועה ההבחנה לפיה כשהתלמוד הבבלי מביא ראיה לאחת הדעות הוא משתמש בביטוי 'תא שמע', בא ושמע. לעומתו, הזוהר - הארץ ישראלי, משתמש בביטוי 'תא חזי', בא וראה. ההסבר הוא פשוט: בגלות אנחנו מסוגלים רק לשמוע את מה שבארץ ישראל כבר ניתן לראות.
דיברנו בפרשות הקודמות על כינונה של המלכות בארץ ישראל, בפרשה שלנו התורה ממשיכה לשלב הבא[1] – בית ה', או כלשון חכמים: בית המקדש. את הפסוק "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" מסביר רבי עקיבא (עבודה זרה מה,ב) כך שהתורה נותנת אינדיקציה היכן למצוא את העבודה הזרה בארץ – ישנם מקומות בעלי אנרגיה רוחנית ועליהם בונים מבנים לכבוד האלים[2]. לא כן ה' א-להיך - כי אם אל המקום! ה' בוחר במקום מיוחד ללא אינטואיציה אנושית[3].
על גבי ההבנה הזאת, מסביר הרבי מלונטשיץ ('כלי יקר') את השוני המהותי בין מבנים אליליים כאלה ואחרים ובין בית המקדש. "כי אין האלילים מכבדין את המקום אלא המקום מכבדם", הכוונה היא שבניית בית לאלהים אצל עובדי עבודה זרה מטרתו חיפוש החלת נוכחות האל בתוך מבנה פיזי. "וההולכים אל הטעות דורשים אל המקום יותר מאשר הטעות, ולפי שהמקום סבה גדולה לעבודה זו". לעומת זאת, מטרת המקדש בעם ישראל הינה שונה בתכלית. מעבר להדגשה הידועה 'ושכנתי בתוכם' ולא 'בתוכו', מוסיף הרבי "כי אין כבודו יתברך תלוי במקום, אלא הקב"ה מכבד מקומו לפיכך: לשכנו תדרשו. לא תדרשו אל המקום, אלא תדרשו לשכנו, איה מקום כבודו כי ה' עיקר והמקום טפל לו".
לסיכום, בית המקדש הינו התזכורת למקומו של עולם – א-להים שלא מוגבל במקום ובזמן, כדברי שלמה המלך בסיום בניית בית הבחירה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"(מלכים א ח).
                        יה"ר שיתקיים בנו "תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' "     שבת שלום,  -חנן-


[1] ע"פ רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם א,א: "שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה". [לגבי שלב הביניים "הכרתת זרעו של עמלק" ראו 'כסף משנה' שם].
[2] סיפר פעם ארכיאולוג ירושלמי שהרבה 'מקומות קדושים' שרדו כקדושים גם לאחר מפלת הדת שראתה בהם קדושה. לפעמים קורה בחפירות המתבצעות ברחבי העולם שמגלים מסגד הבנוי על חורבותיה של כנסיה קדומה, שמצידה בנויה על יסודות מקדש פגאני עתיק יומין.
[3] ראוי לציין שבשום מקום בתורה לא נזכר מיקומו המפורש של בית המקדש. הרמב"ם (מורה נבוכים ג,מה) מונה לכך מספר סיבות, אחת מהם הינה: אם הגויים היו יודעים מהו המקום הם היו נלחמים עליו בחירוף נפש כדי שלא נכבוש אותו. מעניין.

פרשת עקב - הוא הנותן לך כח

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ - הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ - כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ - כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.
בפרשת השבוע מודגש מוטיב הביטחון בא-להים מספר פעמים. במבט ראשון הציווי לא מותיר מקום להתבלבל, כל היכולת לפעול היא אך ורק ביד ה'. אך אם מתבוננים בזהירות, כבר בפסוק הראשון מובלטת המורכבות – "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ", אל תחשוב שזה רק הלחם, אלא גם הלחם, זאת אומרת שיש כאן גם לחם וגם ה'. גם באמרה המפורסמת של חז"ל המובאת ברש"י בפרשה(י,יב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", רואים שיש יוצא מן הכלל כלשהו. אנחנו נתקלים בכשל קיומי מסויים המעורר שאלות עקרוניות: מהי מידת האחריות של האדם על מעשיו? מהי עצלות ומהו ביטחון בבורא עולם?
במשך עשרים השנים הראשונות של מדינת ישראל, ביום העצמאות היה מתקיים "מצעד צה"ל" בו הוצגו כלי נשק כבדים, כלי שריון וכדומה. הרב אבינר סיפר שהרב צבי יהודה קוק נהג לשלוח את תלמידי ישיבת מרכז הרב לצפות במצעד כדי לקיים מה שנאמר "וְאָמַרְתָּ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". תמהו התלמידים, והרב הסביר שבניגוד למחשבה המקובלת, הפסוק הזה מהווה יחידה שלמה ועוסק במצב חיובי. חייב אדם וחייבת האומה לומר "כוחי ועוצם ידי", זאת על מנת שיתקיים הפסוק הבא "וזכרת את ה' א-להיך". יש גאווה שמביאה לשכחת ה' - היא פסולה, לעומתה יש ענווה המביאה לעצלות – גם היא פסולה. הנכון הוא ההכרה בכוח האדם שמזכירה לו שכוחו מאת ה' וגורמת לו לזכור ולשבח את ה'.
האר"י הקדוש[1], בלשונו המדוייקת, ביאר את הפסוק העוסק בלחם ואמר שצריך להוסיף מילה אחת כדי שנבין בשכלנו את כוונת התורה: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' שבלחם יִחְיֶה הָאָדָם". אין ספק שהביטחון מרכזי בחיים, אולם האחרון נעשה דרך האוכל, דרך הפעולה וההשתדלות. "יראת שמיים" בדברי חכמים אינה פחד, כי אם רטט מתמיד השומר את האדם באיזון: הוא פועל וזוכר באותה נשימה, וזה בידו.
ישנם אנשים המוּנַעים מלחץ דתי שגוי ובשם ההתרחקות מן הגאווה נמנעים בצורה מופרזת להכיר בערכו של המעשה האנושי. האנשים שהם לכאורה יותר מוסריים, יִמָּנעו מלקדם את עצמם ואת העולם, ועליהם אמר ביאליק שיעדיפו 'להשאיר את הנהגת העולם לאחרים'. מטרת הגאווה החיובית היא נתינת תמריץ לאדם לפעול, לשנות ולתקן את עצמו ואת זולתו ומתוך כך העולם מתקדם. נמצנו למדים כי הכרה נכונה בחשיבות ההשתדלות האדם מעודדת את האדם לפעול ולזכור את המקור.

שנזכה לפעול, ליצור, לתקן ולשבח את בוראנו            שבת שלום,  -חנן-




[1] כך שמעתי מפי הרב אייל יעקובוביץ', "קבלה בע"פ מאת האר"י על הפסוק" כדבריו.