פרשת בחוקותי - הבטחות גשמיות

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם;  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.. וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם,  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד.. וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.. וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.
פרשת השבוע מוקדשת בעיקרה לעיסוק בנושא הגמול; השכר והעונש. ברכות המובטחות לעם ישראל כשינהג על פי ציווי הבורא, וקללות חלילה אם לא יעשה כן. חידוש זה, שהטבע מְתפקד בהתאם להתנהלות הרוחנית של עם ישראל הוא כשלעצמו דבר שחשוב לזוכרו, בטח בעידן בו כל קביעה מטא-פיזית נתפסת כשיגעון מיסטי. אז כן, בתור יהודים אנחנו מאמינים שיש קורלציה בין המצוות למציאות. בכל מקרה, השכר המופיע בפרשתנו בפרט ובתורה בכלל, אינו שכר א-להי 'קלאסי' שמדבר על עולם הבא, תחיית המתים, עילוי נשמות וכדומה. השכר הוא גשמי לחלוטין, מתחילתו ועד סופו – שפע כלכלי, שלום בטחוני, פריון ועוד. השבוע נציג מספר שיטות בשאלה זו; מדוע שכר עולם הבא אינו מופיע בתורה?
ראשוני העוסקים בשאלה זו, ואפשר לומר במחשבת ישראל בכלל, היו ראשי הישיבות בבבל בתקופה שלאחר חתימת הגמרא, הגאונים[1]. לדעת רב האי גאון (המאה ה-10) התורה לא כותבת את השכר לעולם הבא משום שהדבר היה ידוע במסורת ולכן אין צורך לכותבו. בדומה לכך התורה לא מסבירה מה הוא 'פרי עץ הדר' משום שכל יהודי ראה בעיניו את אביו לוקח אתרוג. ניתן לומר שלפי גישה זו התורה לא שיערה שהדבר ישכח ולכן לא נצרכה לכותבו.
רבנו אברהם אבן עזרא (המאה ה-11) בפירושו לתורה (דברים לב,לט) מביא מספר הוכחות לקיומו של העולם הבא; הן מדברי התורה והן מן הנביאים. ובכל זאת, לשאלתנו מדוע דבר זה אינו מופיע בבירור, הוא כותב: "התורה ניתנה לַכֹּל, לא לאחד לבדו. וּדְבר העולם הבא לא יבינוֹ אחד מני אלף, כי עמוק הוא"[2]. התורה ניתנה לכלל עם ישראל ולכן עוסקת רק בדברים המובנים ולא בסתומים. מעין זה כותב הרמב"ם: "טובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גודלה ויופיה ועצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו" (הל' תשובה ח,ז). בניגוד לשיטתם, סובר הרמב"ן (המאה ה-13) שהסיבה לאי-איזכורו של העולם הבא היא כיוון שזהו דבר פשוט; ברור לכולם שהנפש בהיפרדה מן הגוף תשוב למקורה. לעומת זאת, הדבר המחודש הוא כמו שכתבנו בראש העמוד, שכל הקורה אותנו אינו "דרכו של עולם" אלא דרכו של השם לגמול על מעשי בריותיו.
לסיום נביא את דעתו של רבי יהודה הלוי (מאה ה-12) בספר הכוזרי (א,קט). ריה"ל מסביר שהתורה באה לחנך את עם ישראל שבניגוד לנצרות ולאיסלאם, מטרתנו אינה עולם הבא. משימתנו היא להידבק כאן בעולם הזה בקדוש ברוך הוא. ה' מנהיג אותנו ואנחנו מיועדים להידבק בשכינה ולשמוע את דבר ה' כאן, "מַלְאָכַי הוֹלְכִים בֵּינֵיכֶם בָּאָרֶץ" כדבריו.

            שנשכיל לראות את השגחת ה' ולהדבק בו באמת,    חזק חזק ונתחזק! שבת שלום,  -חנן-



[1] הגדרת 'מחשבת ישראל' לעניין זה: הגות המחשבה היהודית בכלי החשיבה של הפילוסופיה הכללית. יש הרואים, ובצדק, בפילון האלכסנדרוני פורץ הדרך. יחד עם זאת, ספריו לא השאירו חותם במחשבת ישראל לדורותיה, וזאת מפני מספר סיבות אפשריות: כתיבה ביוונית, נטיה להלניזם, ריחוק גאוגרפי מבבל וספרד, ועוד. ואין כאן המקום להאריך בזה
[2] גם המהר"ל מפראג בדרך זו: "ההשגה של אדם מתייחסת אליו, יחויב מזה שהדבר שהוא נבדל ממנו לגמרי, מאחר שהוא נבדל ממנו אין ראוי שיהיה לאדם השגה בו. וזהו הסבה שלא נזכר בתורה בפירוש עולם הבא"(גבורות ה', הקדמה א).

ספירת העומר - מִסְפַּרִים וסִיפּוּרִים

אנו נמצאים בעיצומה של ספירת העומר, השבוע נתמקד במהות ימי הספירה והרלוונטיות שלהם לחיינו. מבחינה לשונית בצורה פשוטה המילה ספירה מורה על מְנִייַת הימים עד חג השבועות[1]. אך בדרך כלל כשישנה ציפייה גדולה לאירוע חשוב רגילים בני אדם לספור לאחור, כדוגמת המְתנה לחתונה או טיול. אלא נראה לומר שמֵעבר לערכם הפונקציונלי של הימים, כעין 'בדידים' המסייעים לספירה, יש בהם ערך עצמי משלהם.
בעלי המוסר רגילים לומר שראשית תקופת הספירה היא בקרבן העומר המובא ממחרת הפסח והוא עשוי משעורים שהם אוכל גס המשמש מזונם של עניים ובהמות הבית, בעוד שקרבן שתי הלחם המובא בסיום התקופה, בשבועות, עשוי מחיטים, אוכל עדין ויוקרתי של בני המעמד הבינוני והעשירים[2]. בכך כיוונה התורה להורות לאדם על יכולתו לתקן את המידות הבהמיות שבו למידות אדם. כשנתבונן בעצם מעשה הספירה הוא מצמצם מאוד, מגדיר, מציב גבולות של מספרים. אף הכינוי של הספירה "עומר" הוא על שם המידה המקראית. עבודת תיקון המידות אינה 'ספרינט' של רגע אחד, היא דורשת מאיתנו עבודה סיזיפית[3], לעיתים מתישה, הכוללת מדידות ודיוק. זהו עניינה של ספירת העומר, התקדמות איטית בקצב קבוע ומדוד לעבר המטרה - קבלת תורה.
מצד שני, ולכאורה סותר, ימי הספירה הם ימים המזוהים יותר מכל עם תורת הסוד, המימד האינסופי של התורה, זה הפורץ את כל גבולות העולם הזה, המתעלה מעל השכל האנושי. דבר זה נרמז אף הוא במילה 'ספירה', המזכירה את הפועל לְסַפֵּר. סיפור מעניין הוא כזה שאינו רק טכני ומוסר פרטים על הגיבור, אלא יש בו עלילה שלמה, ורב הנסתר על הנגלה. הסיפור של כל אחד מאיתנו הוא הרבה יותר מהסתכלות מדידה על 'איפה הייתי אתמול והיכן היום'. יכול להיות שמבחינה מִסְפַּרִית לא השתנה דבר, אבל הדרך היתה מלאה הרפתקאות, עליות וירידות אשר שינוי את נפשו של הגיבור מן הקצה אל הקצה.
בימי ספירת העומר המקוריים עלו בני ישראל ממדרגת עבדים במצרים למדרגת נביאים בהר סיני. בימים ההם בזמן הזה. עבודתנו היא שכלית ומדוייקת מצד אחד כדי לסור מן הרע, מהכְּבַלים, כל אחד ושיעבודו שלו. מצד שני תהליך תיקון המידות הוא כזה המלא במורכבויות המציאות ועל ידם משתדל האדם להתעלות ולהגיע לדבקות בה', שֶׁבַע יִפּוֹל – צַדִּיק. וָקָם. (ע"פ משלי כד,טז).
ונסיים בדברי רבי שלום שרעבי (הרש"ש), מגדולי המקובלים במאה ה18 שכתב: "ימים אלו ימי ספירת העומר, הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה"(נהר שלום,לב).

            שנזכה להתעלות ולהגיע מוכנים היטב לקבלת התורה מחדש,            שבת שלום,  -חנן-



[1] מורי ורבי הרב שרקי מסביר שיש התאמה פלאית בין מאורעות הלוח העברי לבין ספירות הקבלה בתקופה זו. בשבוע הראשון שולטת מידת החסד - חל בו חג הפסח המציין את חסד ה' ביציאת מצרים. שבוע שני, מדת הדין-גבורה - יום הזכרון לשואה ולגבורה. שלישי, בו חזרה תפארת האומה בקבלת העצמאות. בשבוע הרביעי, נצח - מידתו של משה רבינו, חל יום הולדתו של חוזה המדינה שאף הוא מילא תפקיד בגאולה מהגלות. חמישי -  בל"ג בעומר, הוא גילוי ההוד, הזוהר של תורת רשב"י. השישי - מיוחד להילולת רמח"ל ביום היסוד שביסוד, הוא שתיקן את מסילת הישרים עבור הצדיקים יסודי עולם. והשביעי - מידת המלכות, מיוחד להשבת עיר המלוכה, ירושלים, לישראל.
[2] אגב הסיבה הישירה לכך היא חקלאית: לעומת השעורה שמבשילה בתחילת האביב, החיטה מבשילה בסוף האביב.
[3] וכך שמעתי כמדומני ממו"ר הרב אליהו מאלי שהרב צבי יהודה התבטא: לתקן מידה אחת לוקח 20 שנה.

יום העצמאות - מבנה הגאולה

בהפטרת יום העצמאות ישנו פסוק תמוה לכאורה: "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא: אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי, יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיה יב), ומסביר רש"י: ביום ההוא, כשנראה את סממני הגאולה מתגשמים לנגד עינינו, אנחנו נודה לבורא עולם על חרון אפו בנו בזמן הגלות. חז"ל מסבירים על דרך המשל את כוונת דברי ישעיה: "במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שיצאו לסחורה. ישב לו קוֹץ לאחד מהם – התחיל מחרף ומגדף (הוא נפצע, לכן לא יצא להפליג לעשות סחורה, וכעס מאד על כך). לימים, שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. והיינו דאמר רבי אלעזר:.. אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו[1]" (בבלי נדה לא).
אם נתאמץ להתאים נמשל למשל זה, נראה במבט ראשון ששום דבר טוב לא קרה לאדם שנפצע מהקוץ - לעם ישראל שסבל בגלות, הוא רק בסופו של דבר ניצל מהפורענות שהגיעה לאומות העולם וטבעה ספינתם, אך לא הרויח סחורה משלו. אלא שיש להבין שזהו הפסוק בהפטרה שמתאר את תחילת הגאולה. הפסוקים שלפניו ניבאו על תבוסת הגויים "צֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ", "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם", וזוהי ההודאה הראשונית לה': תודה על כך שבזמן תבוסתם לא היינו איתם. הסימן הראשון לגאולה השלֵמה יהיה אפוא הפרדת גורלו של עם ישראל מגורל שאר האומות, ואמנם בדרך לא קלה. בהמשך נגיע גם לישיבה בנחת, כפי שכותב הרמב"ם (הל' מלכים יב): "שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח", ובהפטרה "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד". עד כאן שלב ראשון.
כעת מוליך אותנו הנביא אל השלב הסופי של הגאולה, המתחיל בפסוק "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה", יש לנו רווח ייחודי ולא רק מניעת הפסד: יש לנו מים, ו"אין מים אלא תורה"(בבלי ע"ז ה). חג העצמאות חל בימי ספירת העומר כאשר פּנֵינו אל חג השבועות, מתן תורה, והנביא מודיע שהדרך ללמוד תורה בשמחה, לשאוב מים בששון, היא דרך מעייני הישועה, דרך השיבה לאדמתנו, 'תורת ארץ ישראל' (בראשית רבה טז,ד). מצויין, אילו ההפטרה הייתה מסתיימת בפסוק הזה היינו מבינים שהמטרה הסופית של הגאולה היא התיישבות עם ישראל בארץ ישראל ללא מפריעים ועיסוק שַלֵו בתורת ישראל מתוך שמחה.
אך דבר השם אלינו דרך ישעיה לא נגמר. "וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא[2]: הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו. הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה, מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ". עשינו מלחמות, הבורא השפיע עלינו שפע ברכה ונצחונות, עכשיו הגיע הזמן לתקן את העולם. אנחנו משתמשים במים שדלינו ממעייני הישועה ומשקים איתם את העולם כולו, הצמא למוסר חדש. וכך תאר הרמב"ם את סיום השלב האחרון: "וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת, וְלֹא יִגְזְלוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ"[3].
ליבנו מלא הודיה לקדוש ברוך הוא על הנס הגדול שעשה לנו בימים ההם בזמן הזה, ומשתדלים להתקדם אל עבר הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

            "לִֽישׁוּעָֽתְךָ קִוִּיתִי ה' " (בראשית מט)       שבת שלום וחג שמח,  -חנן-



[1] נציין שהכלל 'אין בעל הנס מכיר בניסו' מסוייג בצורה נפלאה על ידי החיד"א (לפני כ250 שנה): "וזה שיש לחשוש שמא אין בעל הנס מכיר בניסו - נאמר בנס לאחד, אבל בנס לכל ישראל - לא חוששים לכך" (ברכי יוסף או"ח תרצז, תרגום).
[2] די בלשונו של הנביא בכדי להבין את העיקרון המרכזי. תחילת השיבה לציון מאופיינת ב"וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא", אך בסוף התהליך- "וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא", כולם יחד.
[3] תהליך הגאולה תואם במידת מה לעיקרון בחסידות שתבע ר' ישראל בעל שם טוב (כתר שם טוב אות כח): הכנעה (הגלות), הבדלה (הפרדת הגורל), המתקה (תיקון כללי). וַֽיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם.

פרשת קדושים - יום השואה

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' (יט,לז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (כ,ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ (כ,כב) וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.
השבוע נתחיל מבחינה מסוימת את החלק השני של ספר ויקרא. בניגוד לפרשות הראשונות של הספר, בפרשתנו אין כמעט איזכור של נושא הקורבנות, המשכן, טומאה וטהרה וכדומה[1]. בין ריבוי המצוות בפרשה מושתלים משפטי מפתח המדגישים את חשיבות קיום המצוות, ואף את השלכות אי-קיומן. התורה מלאה מנושא זה, ואף הרמב"ם קבעו כאחד מעיקרי האמונה "השם יתברך נותן שכר למי שעושה מצות התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה".
עיסוק בעיקרון השכר והעונש מביא אותנו פעמים רבות לשאלת השואה. בשאלה הפופולרית 'איפה א-להים היה בשואה' לא נעסוק מן הסיבה הפשוטה שכאשר מתרחש אירוע כל כך גדול ומשמעותי בקנה מידה עולמי זו ההוכחה הכי גדולה בשבילנו שא-להים היה מעורב בו. השאלה שיכולה להישאל היא: לָמַה זה קרה? נקדים ונאמר כי אין אנו מתיימרים חלילה להשיב על שאלה זו, אלא רק לעדן את המחֲשבה בנושא.
ראשית, לצערנו, רוב התשובות המושמעות נמצאות בְּשדה זר לתפיסת היהדות והוא 'שדה הגמול'. הסמל המערבי לעשיית דין הוא המאזניים[2], תפיסת האל בכלים של המשפט הרומי מולידה ציור בו בכף אחת נמצאים החטאים, והאל כביכול מניח עונשים על הכף השניה עד שנוצר איזון. האל נתפס כסוג של חנווני המְחשב חשבונות של חטאים מול עונשים, ומצוות מול שכר. לפי זה אכן דברי חכמים "אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון" (בבלי שבת נה)[3] מוסברים כפשוטם. תפיסה זו מולידה חשיבה לפיה השואה היא עונש מאת הבורא על חטאו של הדור; דיבור בתפילה \ התבוללות \ ציונות \ ועוד כהנה וכהנה[4].
עלינו להבין שהתשובה אינה בשדה הגמול, דין הבורא יתברך אינו כַמאזנים אשר ברומי. בוודאי כשמדובר באירוע לאומי, אך גם באירוע פרטי, לקדוש ברוך הוא יש שיקול אחר, שיקול מטה-משפטי ושמו: נצח. השאלה אינה מופנית כלפי העבר, אלא כלפי העתיד: לְמה זה קרה. אין זה בא להמעיט מחומרת עשיית חטאים, אך יש להתחזק בענווה כלפי שפיטת הנהגת השם. את השיקול לפרטיו כמובן אין אנו יודעים, התשובה לשאלה נשגבת מִבִּינתנו, ניתן אולי לשערהּ בפרספקטיבה של שנים, אך הִשְׂכּלנו להבין באיזה מישור היא נמצאת.
            "נזכור ולא נשכח את פשעי העבר, נשמור על הבית ועל המדינה" (א. הופמן)         שבת שלום,  -חנן-

[1] אגב, כשנבדוק היכן נגמרת היחידה של פרשת קדושים ורצף המצוות הכלליות נגלה שלמען האמת סופה הוא סוף הספר. פרשת בהר מסתימת בפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה' ", הֶעתק של פסוק מפרשתנו (יט,ל).
[2] במיתולוגיה, בִּיתהּ של אלת החוק העליון 'תֶמיס', אלת הצדק אַסְטְרֶאַה, הלכה עם מאזניים בידה.
[3] את המשפט הזה אנו שומעים הרבה, וזוהי דוגמה קלאסית לציטוט מאמר מדברי חז"ל מבלי לעיין במקורו. בסוגיה שם במסכת שבת הגמרא דנה האם משפט זה שאמר רבי אמי הוא נכון, ומקשה שהרי "ארבעה מתו בעֶטְיוֹ של נחש", בלי חטא ספציפי. ואכן מסקנת הסוגיה היא: "תיובתא דרבי אמי תיובתא", דהיינו- קשים דבריו.
[4] ואף על פיגועי המרצחים ברחובות ישראל בימינו יש המשיבים בדרך זו.