פרשת שלח - חיבור פנימי ועשייה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.
בשבת הקרובה, בסיום פרשת השבוע, נקרא על מצוות ציצית[1]. הרמב"ם מסביר שבמסגרת מצווה זו ישנם שני ציווים: האחד- "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת", דהיינו לקשור פתילים על כנף הבגד. השני- "וְנָתְנוּ.. פְּתִיל תְּכֵלֶת", לשלב יחד עם החוטים האחרים פתיל תכלת (הל' ציצית א). בתוך הציווי הראשון קיים מאפיין מיוחד והוא העובדה שהציווי חל רק במידה והאדם בוחר להיכנס למצב מסויים שבו יתחייב, במקרה הזה – לבישת בגד ארבע כנפות. מאפיין זה מתאים בדרך כלל לדיני התורה בתחום הנזיקין; אם אדם הזיק אחר – הוא מצווה כך וכך, אם זוג מתגרש חלילה – מצווים כך. במקרה שלנו האפשרות להיכנס למצב חיוב אינה כרוכה במעשה שלילי או באיזה הכרח, אלא מתוך בחירה מדוייקת של האדם לרכוש לו בגד בעל ארבע כנפות ולהיות חייב בציצית. זאת ועוד, אם אדם רק קנה בגד ארבע כנפות הוא לא חייב להטיל בו ציציות, רק ברגע שיחליט ללבוש אותו.
מטרת המצווה כפי שמופיעה בתורה הינה ייחודית לציצית- "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' ". הציצית היא סימן לכל תרי"ג מצוות[2], לא פחות ולא יותר. רבינו חיים בן עטר שואל מה פשר המילה "לְדֹרֹתָם" בפרשייה זו? הרי כל המצוות הן נצחיות, מדוע דווקא כאן נכתב כך? הוא מסביר שהדרכים לעורר את הזכרון הן מגוונות, וקיים חשש שבעוד כמה דורות ימציאו דבר שיסַפֵּק תזכורות באופן אחר וכך לא נידרש לציצית. לכן התורה מדגישה – לְדֹרֹתָם. יש הרבה דרכים לזכור, אבל הסגולה המיוחדת בציצית שהיא מעוררת את הזיכרון בצורה של תוספת קשר. הבחירה של האדם להוסיף קדושה ולהטיל על עצמו עוד חיוב היא המזכירה את שאר המצוות והחיובים.
המצווה המשלימה לציצית (באופן נגלה לעַין בכל בוקר) היא מצוות תפילין. הציצית והתפילין הם שני צדדים בקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. בפרשיית התפילין אנחנו מוצאים קודם כל "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", דיבור בדברי תורה, ורק לאחריו "וּקְשַׁרְתָּם". התהליך הוא: הפנמה של הרעיון - לימוד, בשלב השני אנחנו נותנים ללימוד ביטוי כלפי חוץ - קושרים על הגוף, וקובעים אותו על פתח הבית. בציצית התהליך הוא בדיוק הפוך. התורה אומרת לנו: קודם כל- תשים פתילים על הבגד, תלבש אותו. אחר כך תראה אותו, ותִזָּכֵר בכל הדברים המהותיים, כך תגיע ההפנמה(בשם הרב שטרנברג).
בחיינו, אנחנו יכולים לכוון את עשיית המצוות באופן כזה שנקודת המוצא תהיה החיבור הפנימי ומתוך כך יבוא המעשה. אבל אפשר גם להפך – קודם עשייה מתוך מחויבות אל מסגרת ההלכה, והמסגרת הזאת, הלכאורה חיצונית לנו, תחלחל פנימה ותגלה הכרה עמוקה יותר. אלו אינם תהליכים סותרים, אלא תנועות בעבודת ה' שצריכות להשתלב זו בזו, ולחזק אחת את השנייה.

            "בַּיָּמִים הָהֵמָּה.. וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם" שבת שלום,  -חנן-




[1] אגב, לגבי האטימולוגיה של המילה "ציצית" נחלקו רבים מפרשני המקרא. נביא את דעת רש"ר הירש לפיה השורש מתאר תנועה הפורצת מבפנים כלפי חוץ. "וַיָּצֵֽץ צִיץ" (במדבר יז) הכוונה לגיחת חלקי הצמח מן הענפים, כך גם 'זיז' הבולט מן הקיר, יוצא ממנו, וכן הפועל "להציץ" פירושו לתת מבט החודר אל העבר השני. כך הציצית פורצת מן הבגד כניצנים.
[2] על דרך הרמז: 'ציצית' בגימטריה 600 + בכל אחד מהכנפות 8 חוטים, המורכבים מ-5 קשרים כפולים. סך הכל- 613.

פרשת בהעלותך - נבואה שלא בזמנה

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה.. וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם.. וַיֵּרֶד ה'.. וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים.. וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!
השבת אנחנו מתחילים להיכנס באמת לתקופת השהייה של עם ישראל במדבר, על כל המורכבויות שבה; מתאוננים, חטאים ועוד. בפרשתנו מופיע סיפור קצר המעלה שאלות רבות. משה רבנו מבקש מה' להאציל את סמכויותיו גם לאחרים, מכיוון שאינו יכול לשאת את משא העם לבד. ה' אומר לו שיאסוף שבעים זקנים וימנה אותם לגוף האחראי מתחת למשה רבנו (מעין סנהדרין). הקדוש ברוך הוא בוחר להתגלות בפני אותה קבוצה, ובסיומה של הנבואה נשארים שני אנשים במחנה וממשיכים להתנבאות. עד כאן הסיפור. הדברים ראויים לביאור; ראשית- ממתי האדם הוא זה שקובע את משך הנבואה? זו החלטה של השם. ועוד- מהי 'התנבאות יתר'? מדוע היא שלילית לדעת יהושע? מהי תשובת משה? ננסה להשיב על חלק מן הדברים באמצעות התבוננות מסויימת בפסוקים.
לפי המדרש (ספרי), כל שבט שלח שישה נציגים לסנהדרין, כך שבסך הכול יוצא שבעים ושניים זקנים. אלא, שה' ביקש 70 ולא 72. לכן משה נאלץ לערוך הגרלה מי השניים שיצאו. אלדד ומידד נבחרו דווקא להישאר בסנהדרין, אלא שמחמת מידת הענווה שבהם חשבו שהם לא ראויים, ופרשו. בשלב הזה - הם מתנבאים, ומה תוכן הנבואה? "אלדד היה מִתנבא ואומר - הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד אחריו ומנהיג את ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם"[1] (תרגום ירושלמי). הבעיה היא שלפי זה, הדבר המטריד הוא לא עצם ההתנבאות הנוספת בתוך המחנה, אלא תוכן הנבואה. אך מה טעם יש לכעוס על הנביא עצמו? זה השם שבוחר למסור נבואה לנביא.
אלדד ומידד מקדימים את זמנם. הנבואה מגיעה מיד אחרי בקשת הבשר של העם, יהושע שומע אותם אומרים 'משה מת ויהושע מכניס' ומזדעזע, עם של מתאווים יכולים להיכנס לארץ? הם עדיין תינוקות, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק", ומציע לכלוא אותם על כך שלא המתינו בפרסום הנבואה. משה חולק על דרך ההתמודדות ב'מקדימי הזמן' ואומר: הם בעצם מקדמים את העם, מנשאים את מבטו אל המצב האידאלי.
ואכן נבואתם לא מאחרת לבוא, בתוך הסיפור בתורה. הפסוק שלאחר מכן: (יא,ל) "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה", המילה 'וַיֵּאָסֵף' בתנ"ך מופיעה בדרך כלל במשמעות של מיתה. משה אמנם לא 'מת' אך התורה מספרת על משבר מסויים בהנהגה - "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה". ברגע הזה יהושע מגלה מנהיגות ומציע למשה לכלוא את אלדד ומידד. גילוי המנהיגות הזה הראה שיהושע יהיה המנהיג הבא של עם ישראל, כנבואתם. משה משיב ליהושע – בעצם ההתנבאות שלהם הם מרימים את רצון העם מבשר, מחומריות, אל עבר הדבר האמיתי – כניסה לארץ.

            שנזכה ויקיים ה' בנו "וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ"(מתוך ההפטרה)        שבת שלום,  -חנן-



[1] ונביא בדרך אגב את המשך דברי התרגום המדהימים: "שניהם כאחד מתנבאים ואומרים - הנה מלך עולה מארץ מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים ושׂרי צבא לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ ישׂראל על בני הגלות; אך האדון (הקב"ה) ניצב להם בשעת צרתם, והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על הרי ישׂראל... ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתענגו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם". ואין מקום להאריך.

חג השבועות - תורה לנשמה

במוצאי השבת, אחרי הכנות רבות, ניכנס אל חג השבועות, חג מתן תורה[1]. בניגוד לחגים אחרים, לחג הקציר אין תאריך משל עצמו, הוא תלוי בחג הפסח; חמישים יום לאחריו. נוהגים לומר בפשטות שבחג הפסח יצאנו לחירות מעול השיעבוד במצרים, חירות גשמית, ובחג השבועות יצאנו לחירות מן התאוות המיידיוֹת של האדם, חירות רוחנית, 'אל תקרי חַרות אלא חֵירות'(עירובין נד). השבוע ננסה לעמוד על מהותו של אותו מעמד כביר בהר סיני. מה גילתה לנו ההתגלות?
בפסוקי התורה העוסקים במועדי השנה ישנה סתירה מסויימת, בחלק מהחגים כתוב שמטרת החג היא: "לכם" (לדוגמא: במדבר כט,לה), ובחלק כתוב שהתכלית היא "להשם" (לדוגמא: דברים טז,ח). בגמרא ישנן שתי דעות המבארות את השוני (פסחים סח,ב): לדעת רבי אליעזר "אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונֶה.. או כולו להשם או כולו לכם". הכוונה היא שלפני כניסת החג על האדם להחליט לְמה הוא מיעד את החג; אם החליט לה' - אז הוא צריך להתפלל וללמוד תורה כל החג [ומותר לאכול מעט כדי שלא יתענה]. אם האדם החליט שהחג הוא לעצמו אזי עליו לאכול לשתות ולשמוח כל החג. לעומתו, רבי יהושע אומר: "חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש.. חציו להשם וחציו לכם". וכך גם נפסק להלכה.
הדבר המעניין הוא שבסיום המחלוקת קובעת הגמרא: בכל מקרה- בחג השבועות אין מחלוקת, לכל הדעות צריך לעשותו חציו להשם וחציו לכם. מדוע? "יום שניתנה בו תורה הוא". חז"ל מבינים שחג השבועות הוא חג אמצעי, זהו חג שבו היה חיבור בין שמים וארץ בזמן מתן תורה, לכן הוא חייב להיות גם לה' וגם לכם. מעמד הר סיני הוא מיצג נבואי ראשוני, אב-טיפוס.
החיבור הזה שהתרחש במעמד הר סיני היה הכרחי כדי למסור את התורה לעם ישראל. הרב קוק מסביר (ריש מילין, אות א) שיש הבדל בין מסירת חכמה ממקור חיצוני לבין "רעיון פנימי מקורי". הנשמה מרגישה את ההבדל בין קבלת ידע מבחוץ לבין תוכן רוחני, שאינו מוגדר במילים. התוכן שקיבלנו בלימוד ממשה רבינו כל ימי חנותנו במדבר היה כזה המועבר במילים, וחשיבותו רבה כדי לדעת איך ומה לעשות ביום-יום. לעומת זאת, ההתגלות בהר סיני מסרה לנו דבר המהווה חלק בלתי נפרד מהנשמה עצמה, אין אפשרות לבטא זאת באותיות ו\או בדיבור רגיל[2].
כשאנו ניגשים ללימוד התורה המוכרת לנו, הכתובה, עלינו לזכור שהיא מהווה חלק מהחיבור ביננו לבין הקדוש ברוך הוא. כשהחכמה הא-להית מתגלה ללב האדם, היא מבטאת באישיותו פן ייחודי של החכמה שקדמה לעולם, ומחיה אותו בכל רגע. ולעתיד לבוא נזכה לחוש זאת בצורה טבעית- "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם אַ-דֹנָי"(ירמיה לא). כשהתורה נחקקת על לוח לבו של יהודי היא מקבלת משמעות נוספת על גבי 'תורת האותיות' (ביטויו של הרב רא"ם הכהן) המוכרת לנו.
            "גַּל עֵינַי, וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (דוד המלך, יום פטירתו בחג השבועות)            שבת שלום וחג שמח,  -חנן-

[1] נזכיר כאן רמז מעניין לתקופה זו בקשר לגבורת עם ישראל. החג הזה נחגוג 3328 לקבלת התורה בהר סיני. גימטריה למספר זה היא הפסוק המלא: "וַיִּסָּעוּ, וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָֽדְפוּ אַֽחֲרֵי בְּנֵי יַֽעֲקֹֽב". נתפלל שתהא חיתת מדינת ישראל על העמים (וחצאי העמים) אשר סביבותינו.
[2] הרמב"ם כותב במורה נבוכים: " קול ה', כלומר הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור.. הוא הקול אשר יצאה נשמתן בשמעו, והושגו בו שתי הדברות הראשונות". הרמב"ם קובע סולם בדיבור: א- קול - ללא חיתוך מילים שאינו דיבור, כגון קול השופר, הרעמים וכו'. זהו רעש ללא תוכן משמעותי. ב- דיבור שיש בו חיתוך מילים. המוכר לנו. ג- קול ללא חיתוך מילים שהוא דיבור, וזה "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹֽׁמְעִים"(דברים ד).

פרשת במדבר - אמנות השיווק

לאחר החיזוק שקיבלנו בשבת שעברה, אנחנו יכולים לעבור לפרק הבא במסע של עם ישראל במדבר לכיוון הארץ המובטחת עוד מימי האבות. במסעות אלו, תופסים תפקיד מרכזי הלויים. כבר בראש הפרשה מודיע ה' למשה שהם לא חלק מהמפקד הרגיל, מכל מיני סיבות[1].
ישנן שלוש משפחות בשבט לוי; גרשון קהת ומררי. באופן מפתיע למדי, תפקידם של בני קהת נמצא בפרשת השבוע שלנו, ותפקיד שתי המשפחות האחרות מופיע בפרשה הבאה, פרשת 'נשא'. מתעצמת השאלה לאור העובדה שהמילה "נשא" מופיעה גם אצלנו בפרשה (ד,א) ואפשר היה להתחיל את הפרשה הבאה כבר בפרשתנו בתחילת הדיבור על תפקידי הלויים. בנוסף, אצל בני גרשון נכתב "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם", מה פשר הביטוי הזה? "גם הם"? מישהו חשב לא לספור אותם[2]?
תפקידי המשפחות מחולקים כך: בני קהת נושאים את כלי הקודש; ארון, שולחן, מנורה וכו'. בני גרשון נושאים את יריעות המשכן, ובני מררי סוחבים את הקרשים והעמודים. אפשר לומר בעצם שאחד נושא את התוכן, הַפְּנִים, השני את המעטפת, והשלישי את הבסיס, היסודות. בני קהת קיבלו את התפקיד המרומם ביותר, ללא ספק. גם בני מררי, שנושאים את היסודות ירגישו סיפוק בכך שבלעדיהם שום דבר לא עומד והם ה'כלי' ביחס ל'אור'. אך האמת, התפקיד באמצע הוא המתסכל ביותר, בני גרשון, המעמד הבינוני הזה. בחסידות יגידו שבני קהת הם בבחינת 'אור פנימי', ובני מררי בבחינת 'אור מקיף', אך מה ייחודם של בני גרשון? מה יש בהן באותן יריעות?
נמשיל את העניין בעזרת מבט על עולם העסקים. בכל חברה יש המנכ"ל, חברי ההנהלה, הם המוח, ההחלטות, עוסקים בדברים הפנימיים ביותר, הם יקבלו את פרסי הנובל. בקצה השני יש היצרנים שהם בעצם המוציאים לפועל בתכל'ס את כל ההחלטות והרעיונות הגדולים, מחברים בורג לחומר, הבנאים. אבל כל עסק מתחיל יודע שבלי פרסום טוב, בלי שיווק מקצועי – אתה לא מוכר שום דבר. בלי מעטפת טובה – כל ההחלטות והמוצרים נשארים על המדפים. בני גרשון הם אנשי המעטפת, היריעות שעל ידם יכול עם ישראל להתחבר לקודש ולא להישרף ממנו "וְלֹֽא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵֽתוּ".
בין מי שיעשה אקזיט למי שעובד כפיים, נמצא אדם ששואף תמיד להיות מנכ"ל, אבל לא יכול בחיים להיות מררי. זה הוא גרשון. הוא כל כך קרוב לקהת, לתוכן, אבל לא שם. סחיבת קרשים היא ממנו והלאה. העניים יעשו הפגנות כי הם עניים, גרשון הוא גבוה מהעני, אבל הוא ממש לא על מי מנוחות, הוא מייצג במידת מה את מעמד הביניים.
על גבי זה, נתבונן בעניין נוסף. בני קהת אינם אַמוּנים על פירוק הכלים. בגלל עודף קדושתם של הכלים, הכהנים הם המכסים אותם, קהת רק סוחבים. בני גרשון הם בעצמם מפרקים את המשכן, מסירים את היריעות, ואז בני מררי, כמו קהת, באים ולוקחים את העמודים. אומנותם של בני גרשון היא מלאכת הפירוק, הם ההופכים את האוהל השלם לפרטים. המשווק לא מביא לנו פרוייקט דיור אל הפגישה, גדולתו נמדדת בהצלחה לפרק את הנושא הגדול ולהראות את החלק שמייצג בצורה נאמנה את הכלל. קל וחומר בקדושה ורוחניות; יש לנו רעיונות גדולים, הדרך להעביר אותם לאחרים- זו אומנות הפירוק. לנתח את הענק לחלקים ולשמור על אותנטיות, כך שגם אחרי השיחה – תהיה לשומע יכולת הרכבה בעצמו.
                        שנזכה להיות משווקים טובים של הקודש   שבת שלום וברכת 'מועדים לשמחה לגאולה שלמה',  -חנן-





[1] הסיבה הידועה שבהן מופיעה במדרש רבה (א,יב): "אֵין שִׁבְחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁיִּמָּנֶה לִגְיוֹנוֹ עִם הַלִּגְיוֹנוֹת". משרתי המלך לא נִסְפּרים באותה נשימה עם אחרון החיילים הפשוטים.
נקודה מעניינת למחשבה: מדוע אפוא נמנים הלויים מגיל חודש ושאר העם רק מגיל עשרים?  אשמח לקבל רעיונות במייל.
[2] דברים ששמעתי מפי מורי הרב יצחק שוראקי שליט"א, ראש בית המדרש למנהיגות רבנית חברתית "שערי עוזיאל".