פרשת וירא - יחסי חברה-חוץ

וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד.. וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא אֵדָעָה.. וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.
השבת נמשיך בסיפור תולדות האנושות, ומיד לאחר גילויו של אברהם אבינו ראשון מבשרי האמונה בא-ל אחד, אנחנו נחשפים לסוג רוע שטרם נפגשנו בו. מדובר בקיבוץ מתורבת של בני אדם, עיר, הַשַׂמה לעצמה כמטרה להרבות רשע ואי-מוסריות. על חטאיהם של אנשי סדום קיימים מספר מקורות, החל מהכתוב בתורה עצמה, דרך הנביא, מדרשי חז"ל וכלה במסכת אבות. ננסה להתחקות אחר השוני בין המקורות ואת התהליך שעברה סדום המקראית והסכנה האורבת לכל קהילה באשר היא.
המאפיין החמור ביותר מופיע בתורה שבכתב, הפסוקים שלפנינו מציינים "ונדעה אותם". הנביא בהזכירו את חטאי סדום מעודן בהרבה ואומר: "יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה"(יחזקאל טז). הרחיקו לכת חכמים בתורה שבעל פה (אבות ה) – "הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ יֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם". ככל שמתרחקים מהסיפור כפי  שהוא, רואים בירור מעמיק לגבי שורש המידה שהביאה לקלקול הגדול מכולם.
המצב הראשוני הוא: "הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", תפיסה חברתית "נאורה" כביכול, לפיה לכל אחד שייך השטח שלו, אין עירבוב בין רכוש האנשים השונים בחברה, האסתטיקה במיטבה, תפיסה בדלנית לפיה מה שיש לאדם הוא לא נותן לאחר. התחנה הבאה היא שגם כאשר מישהו זקוק לתמיכה, אין מענה, כי שלי שלי ואין לפגוע באסטתיקה, "יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה". בתלמוד מסופר שהיתה אישה אחת שפגמה בתבנית הזו, נתנה פרוסה לעני, ודינה היה מוות (סנהדרין קט). כדי למנוע מצב בו אדם נותן החוצה דבר משלו, "אמרו הסדומיים: אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו. אלא הרי מזון יוצא מאצלנו וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מאצלנו[1], בואו ונשכח תורת רגל מארצנו" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב), כל אורח אינו רצוי.
ההתנהלות הרקובה מתמקדת בסוגיית ניהול יחסי פנים-חוץ בחברה. קודם כל אני לא נותן, יוצר חומה בין ביתי לבית האחר. אחרי זה אני לא מוכן שייתנו ברדיוס מסביבי ואפילו מתערב באכיפת ההפרה. בשלב השלישי, אני חודר לביתו של האחר כדי לקחת את מושא ההפרה, "הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ". רצונם של אנשי סדום בפשט הכתוב הוא "וְנֵדְעָה אֹתָם", לחדור אל אישיותם. התופעה האידאלית שהחלה ביצירת חומה בין חברי הקבוצה, בסופו של דבר מתנפצת לרסיסים בחדירה דורסנית 'בשם הצדק'.
על הרקע ההתנהגות הקלוקלת הזו מופיע אברהם. אבי האומה מקבל את המלאכים אל אהלו, הוא יודע שהם מלאכים (תרגום יונתן יח,ב), ולמרות זאת הוא מציע להם אוכל, הוא מסוגל לקבל אותם כפי שהם רוצים להציג את עצמם, הוא לא חודר לאישיותם בחוסר רגישות. בנוסף לכך, מה שיש לו – הוא מציע לתת להם, זוהי דרכה של היהדות, שלך שלך וכשאתה צריך גם שלי שלך[2].

            שנזכה לייצר עשיה כלפי חוץ ופשוט לתת,  שבת שלום,  -חנן-


[1] ישנו ביטוי המוסב על סדום, שאפילו על ארץ ישראל לא מצינו כמוהו: "כֻלָּהּ מַשְׁקֶה.. כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר".
[2] ונביא דברי הרב גרשון ליפמן הלר: "לא שמבזבז כל אשר לו, שהרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (20%), שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות. אלא במוותר כפי הראוי מדובר".

פרשת לך לך - אברהם אבינו

" 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה [ארמון] אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר: תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם" (בראשית רבה לט)
אחרי הכרת העולם בפרשת בראשית, הכרת האנושות בפרשת נח, השבוע נתחיל לעסוק בלב שבאיברים – עם ישראל. לידתו של עם ישראל במציאות היא בפנייה הא-לוהית אל אבי אבות האומה – אברהם אבינו[1]. השאלה היא: מדוע? במה זכה אברהם להיות שליח הא-ל למשימת "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"? קיימות שתי תשובות ידועות בנושא הזה. דעת הרמב"ם היא שההתגלות לאברהם נבעה ממה שהוא עשה, הוא חקר ובדק ובסופו של דבר הגיע למסקנת האמונה וה' נגלה אליו. לעומתו סובר המהר"ל שההתגלות אליו היא כתוצאה ממה שהוא יעשה, כדברי ה' "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
השפת אמת מסביר בכיוון של הרמב"ם ומסביר שהאמירה "לֶךְ לְךָ" הייתה מופנית לכלל האנושות, ואברהם היה היחיד ששמע אותה. באותה דרך, במדרש המובא בראש הדף מתוארת מציאת אברהם את הא-להים כתהיה על ארמון שעולה באש, כל בני האדם יכולים לראות את הבירה הדולקת, אך אברהם הוא הראשון ששאל: איפה בעל הבית.
לביטוי 'דולקת' שתי פרשנויות: לדעת רש"י, אברהם ראה בירה מוארת, הוא ראה את נפלאות העולם, את הדיוק וההרמוניה שבו ומכך אמר: בוודאי יש מסדר לכל זה. הכרה בה' מתוך חוויה חיובית. לדעת 'עץ יוסף' אברהם ראה בירה נשרפת, הוא נפגש עם הרוע שבעולם, האנדרלמוסיה, ושואל: יש בעלים לעולם, איפה הוא? למה הוא לא מכבה את השריפה? איפה א-להים היה ב____? אברם האלמוני בשלב זה נמצא בדיסוננס קוגנטיבי: מצד אחד יש בורא לעולם, מצד שני יש רֶשע. יש שיגידו: יש רשע = אין א-להים. אבל אברהם מאמין שה' קיים, אז כיצד ייתכן רשע? מהי תשובת בעל הבירה? אני פה. שאלת אברהם רק מתעצמת: אתה פה, מדוע אינך מכבה את הדליקה?
נתבונן בתשובת ה' לעומק. ה' פונה לאברהם: למה אתה לא מכבה? כשאדם נתקל ברוע בעולם לא ישאל איפה א-להים אלא איפה האדם. הקדוש ברוך הוא כביכול נמצא בתוך הבירה וקורא לאדם: כבה את השריפה! תציל אותי! "תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים"!. מי שמצליח לראות את הבירה נדלקת, הוא זה שמקבל את האחריות על הצלתה. מי שמאמין – מקבל על עצמו לתקן. יש א-להים, יש רֶשע, ויש אדם למנוע רשע; להוסיף אורה ומעשים טובים, אפילו בזירה הקטנה שלו[2]. אברהם מצליח לזהות את הרע ולכן ה' נגלה אליו ובוחר בו כאבי האומה המחויבת לתיקון העולם, כפי שמתבטא בנסיון הצלת סדום.
כשלאדם (או:אומה) ניתנת אחריות, היא ממלאת את חייו במשמעות אדירה ומגבירה אצלו את כח היום-יום. כפי שנאמר בהפטרה "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

                        שבת שלום,  -חנן-



[1] מעניין הוא ההבדל בין אברהם אבינו למשה רבנו. דמות האב מול דמות הרב, לימוד חי מדוגמא מול לימוד מספר והסברים. בידי משה נתנה התורה, אך אין ביטוי 'א-להי משה' כמו שקיים 'א-להי אברהם'.
[2] שמעתי מפי הרב י. שוראקי שלפעמים בהיסטוריה אנו נפגשים בתנועות כפירה הרוצות לבטל את המצוות והחובות בכדי להסיר אחריות מתיקון העולם. ייאוש מעין זה נמצא בנצרות, ואולי נבע מהפיכת הרב (Priest) לאב (Father).

פרשת נח - אחדות מתוך גיוון

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: ..הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.. וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
בפרשת השבוע נקרא על שני סיפורים, מהטרגיים ביותר בתורה; המבול ומגדל בבל. על דור המבול מבאר רש"י שחטאו בגזל, בגלוי עריות ואף בעבודת אלילים[1]. אך נשאלת השאלה: במה היה חטאם של בוני מגדל בבל? מפשט הכתובים מזוהה הבעיה כ "כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", ובדברי ה': "עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם". ראוי לבאר את תוכן המהלך של דור הפלגה ומדוע נתפס כשלילי.
חז"ל(סנהדרין קח) אומרים לנו שהעבירה החמורה ביותר של דור המבול היתה גזל, על זה נגמר דינם. גניבת רכוש מאדם אחר, פלישה לקניינו הינה ראשית לרצח. אנשי דור הפלגה ביקשו להתרחק מעוון הגזל שגרם לכישלון האנושות בדור הקודם, ולכן בחרו לפעול למניעת מריבות ושמירה על שלום בין בני האדם. כיצד עושים זאת? "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". המילה "שפה" בעברית פירושה צד ("שְׂפַת הַיְאֹר"), כולם באותו צד, קיימת אחדות דעות ואין מחלוקות, לכאורה נפלא. אלא שהדבר מעיד על שנאה עמוקה בין אנשי הדור, מעין סאב-טקסט לפיו "אני מוכן להיות חבר שלך, בתנאי שאתה תהיה כמוני ותחשוב כמוני". בנוסף, אם כל הדור אותו הדבר, אז כולם מיותרים חוץ מאדם אחד; מה זה משנה אם יש סיני אחד או מיליארד סינים שמתנהגים בדיוק אותו דבר?
הייחודיות של כל אחד מהווה איום. החתירה לאחידות, בניגוד לדרישה לאחדות הינה מהלך טוטליטרי המבטל את עצם קיומו של הפרט[2]. ה' מזהה את המגדל כסופה של האנושות, שהרי אם אין עמים שונים ואין ייחודיות, אז אין כאן בעצם כלום, כל כל אחד הוא לא באמת הוא. המגדל הוא הדרך לאחידות, הקמת מפעל השואב את האנרגיה של כולם, כך מפסיקים לחשוב על עצמם וחושבים על המגדל. במדרש נאמר שאם היה נופל אדם מהמגדל – היו אומרים לא נורא, שהרי הוא רק 'מִסְפָּר'. אך אם הייתה נופלת לבנה היו יושבים ובוכים ואומרים "מי ייתן לנו אחרת תחתיה". אדם נולד למגדל ומת כשהוא עדיין נבנה, הוא מהות חייו.
מה עושה ה'? מפזר, פועל לריבוי הדעות. אך כיצד פועלים להשכנת שלום כאשר מבקשים לשמור על ייחודיותו של כל אדם? התשובה היא אחדות, חיבור אמיתי ללא טשטוש הזהות. המדרש מסביר שהויכוח של אברהם ונמרוד היה על רקע בניית המגדל. אברהם הסכים עם נמרוד שיש לאנושות בעיה וצריך לגרום לשלום בין אנשי הדור, אך ראה איך הביצוע של נמרוד גורם לחוסר אנושיות כללית ולמחיקת הזהות האישית. אברהם מבין שהפיתרון הוא פירסום שם ה' בעולם ושאיפה למיסוד התנהגות מוסרית על פי ציווי ה' בקרב האנשים השונים, כל אחד בדרכו הייחודית כאשר גורם השלום הוא האמונה.
בשבת המיוחדת הזו, בה אנו מארחים חברים מהקהילה ומתארחים, נודה לה' שזיכה אותנו להיות חלק ממהלך שעם ישראל זקוק לו בימים אלו יותר מכל: אחדות. מבוגרים, צעירים, אשכנזים, ספרדים, רווקים, משפחות, כולם מרגישים שייכים לקהילתנו 'תפארת[3] ישראל - כורזין'.

                        שבת שלום,  -חנן-



[1] ויש לדון האם עבודת אלילים אכן היתה אסורה בתקופה זו.
[2] לעיתים נזהה תופעה דומה באמירה: "הבה נסכים כולנו ש...", יש בה משום ביטול עצמאות הפרט.
[3] בגמרא דרשו (ברכות נח) " 'והתפארת' זו חמה ולבנה שיעמדו לו ליהושע". התפארת היא ההופעה השלמה, החמה והלבנה.

פרשת בראשית - לימוד מקרא

"וְיִדְגוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" – מַה דָּגִים הַלָּלוּ גְּדֵלִים בְּמַיִם, כֵּיוָן שֶׁיּוֹרֶדֶת טִפָּה אַחַת מִלְּמַעְלָה מְקַבְּלִים אוֹתָהּ בְּצִמָּאוֹן כְּמִי שֶׁלֹא טָעֲמוּ טַעַם מַיִם מִימֵיהֵם, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל: גְּדֵלִים בַּמַּיִם בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהֵם שׁוֹמְעִים דָּבָר חָדָשׁ מִן הַתּוֹרָה, הֵם מְקַבְּלִים אוֹתוֹ בְּצִמָאוֹן כְּמִי שֶׁלֹא שָׁמְעוּ דְּבַר תּוֹרָה מִימֵיהֵם. (בראשית רבה צז)
בשבת נתחיל מחדש בעזרת השם את מעגל הקריאה בספר התורה. בקרב הציבור הכללי במדינת ישראל קיימת קשת רחבה בגישה ללימוד התורה; החל בתנ"ך בגובה דשא וכלה באי-לימוד תורה שבכתב כשלעצמה מרוב רוממותה. לכן השבוע בחרתי לעסוק ב'תנאים המקדימים', כללי יסוד שקיבלתי ממורי ורבי הרב אורי שרקי ללימוד התורה שבכתב.
סדר התורה. כשאנחנו לומדים פסוק מסויים, איננו יודעים מה תוכן הפסוק הבא. לכן לא נוכל להקשות או לתרץ מכח הפסוק הבא לפני שלמדנו את הפסוק הנוכחי מצד עצמו. כמו כן איננו יודעים את סוף הפסוק כשאנו בתחילת הפסוק. דוגמא: "(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"(פרשת בראשית). רבים נוטים להסביר שהפסוק הראשון הוא הסבר של הפסוק אחריו, קרי: הארץ היתה תוהו ובוהו ואז אלוהים ברא שמים וארץ. הסבר זה הוא חלקי משום שחייבים להבין מהי מטרת הפסוק הראשון כשלעצמו, מה הם אותם שמים וארץ.
התורה על פי עצמה. כדי לדעת מה התורה אומרת – צריך לקרוא בתורה. כלומר, גם אם אדם בעל זקן ארוך ומגבעת מהודרת סובר שהתורה אומרת דבר מסויים זה לא קובע את דעת התורה, עלינו לבחון את הדברים על פי התורה עצמה בראיה כללית. דוגמא: קריאה לאנטי ציונות בעקבות מה שמכונה 'שלושת השבועות'. דחיית טענה זו היא עוד הרבה לפני ההתמודדות הספציפית לפלפולים השונים, עלֵינו רק להביט בפסוקי התורה ובמגמתה הציונית של הנבואה התוֹרִית.
יחסי תורה שבכתב ושבעל פה. כשאנו קוראים תורה שבכתב, איננו לומדים תורה שבעל פה, וכן להפך. עלינו להבין שהתורה שבכתב טוענת דבר אחד ולעומתה התורה שבעל פה טוענת דבר שני. היישוב יגיע רק לאחר לימוד נפרד של כל אחת מהן. דוגמא: "עַיִן תַּחַת עַיִן"(פרשת משפטים), ידוע פירוש חז"ל על פסוק זה שהכוונה היא לממון ולא עין ממש. עדיין תפקידנו הוא ללמוד את הסיבה לכתיבת הפסוק כפי שהוא, עין ממש (להרחבה: מורה נבוכים ג, פרק מא).
הבנת הנקרא. צריך להבדיל במדרגות בהבנת הכתוב; משמעו - מה שההמון מבין, פשוטו - מה שהכתוב מתכוון, מדרשו - מה שנדרש להבין. דוגמא: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל"(פרשת וישלח), הבנת ההמון היא שיעקב קרא לה' א-ל א-להי ישראל. רש"י מסביר לנו את כוונת הכתוב- 'שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל', ללמדנו שיעקב הוא אחד מעמודי המציאות. המדרש מוסיף: "דמותו של יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד".

                        שמחים בגומרה של תורה, מתרגשים בהתחלתה           שבת שלום,  -חנן-

פרשת וזאת הברכה - ישורון

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.. אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים[1]..
ביום שני[2] נסיים בעזרת השם את מחזור קריאת חמישה חומשי תורה בבית הכנסת. את נאומו שהחל בפרשת דברים, מסיים משה בדברי ברכה לבני ישראל, כדברי המדרש(ספרי שמב): "לפי שאמר משה לישראל דברים קשים תחילה- "ובחורב הקצפתם את ה' ", "ממרים הייתם", חזר ואמר להם דברי ניחומים. וממנו למדו כל הנביאים שהיו אומרים לישראל דברים קשים תחילה וחוזרים ואומרים להם דברי ניחומים".
בברכתו של משה אנחנו נפגשים עם כינוי מיוחד במינו לעם ישראל(לדעת רש"י, רס"ג- כינוי לה') – ישורון. השימוש הראשון בשם זה הופיע בפרשה הקודמת, בהקשר טעון למדי: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". ידוע הוא שביהדות לָשֵּם יש משמעות עמוקה, שהרי המילה 'שם' בעברית פירושה: מטרה (כמו ששואלים "לשם מה אתה עושה כך?" – לאיזו מטרה), לא לחינם אנו מכנים את א-להים 'השם', מטרת המטרות. אם כן, עלינו להבין איזה שינוי עבר עם ישראל שבעקבותיו הוא מכונה 'ישורון'.
בכל בוקר אנחנו אומרים בפתח התפילה "אֲנַחְנוּ.. עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְכוֹרֶךָ, שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ, וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַחְתָּ בּוֹ, קָרָאתָ שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל וִישוּרוּן", ומסביר הרב קוק: "כלומר שמאהבתך שאהבת אותו, באהבה חודרת פנימה, קראת את שמו ישראל, ומשמחתך ששמחת בו, והופעת את אור כבודו גלוי לכל העמים, קראת את שמו ישורון"(עולת ראיה). נמצינו למדים שהמעבר משם ישראל לשם ישורון הוא המעבר בין בְּנִיה פנימית להארה כלפי חוץ. בפרשה הקודמת נחשפנו אפוא לתחילת התהליך הזה: עם ישראל חוזר לארצו, גדול, שמח, גיבור על אויביו, ובעקבות כך – בועט. אבל שגור בפינו "הכל הולך אחר החיתום", ובפרשת החיתום משה מגלה לנו את השלב הבא בדרך מבְּנִיה לדאגה כלל עולמית - יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. המתכון לפיו עלינו לנהוג: הארת חיים ותיקון לכלל האנושות על ידי אחדות בעם ישראל.
מבחינה לשונית נראה לומר של'ישורון' ייתכנו שלושה מקורות: מלשון ישר, מלשון ראיה ('שורו הביטו וראו'), או מלשון חוזק (שורא - חומה). נאמר שברגע שעם ישראל פונה לאומות העולם הוא מתקן את העקוב של יעקב ומישר אותו. בנוסף, כאדם היוצא מבית המדרש כך העם המחליט לעבור מבניין הפנים להארה כלפי חוץ – עכשיו רואים אותו. וכמובן, חזרת העם לתפקידו המקורי תיקון העולם ולא רק תיקון הלאום הישראלי משדרת חוזק ועוצמה, "אֲנִי חוֹמָה".
שנזכה להִבָּנות ולהאיר,  "אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ"(ישעיה מד) חזק חזק ונתחזק,  -חנן-



[1] פסוק זה איננו חלק מהברכה לאשר, אלא שייך לקבוצת הפסוקים החותמים את ברכת משה ומתייחס לכל עם ישראל, לישורון. לכן, חלוקת קריאת התורה לעולים כפי שאנחנו נוהגים בשמחת תורה נראית קצת תמוהה, כשאנו מסיימים כל מחזור קריאה בפסוק: "אין כאל ישורון.. ובגאוותו שחקים" ומתחילים את הקריאה לחתן תורה בפסוק: "מעונה אלוהי קדם וכו' " כאילו זה עניין חדש. (הערה מאת איתמר יובל)
[2] נקודה למחשבה: פרשת וזאת הברכה שונה מכל פרשות התורה בכך שאיננה "פרשת שבוע". היא לא צמודה לשבת מסויימת אלא לחג, 'שמחת תורה', שלרוב אינו שבת. פעם בשלוש שנים לערך החג חל בשבת, אבל רק בארץ ישראל. בחוץ לארץ לעולם לא תסתיים התורה בשבת, בשל הכלל "לא אד"ו ראש". אשמח לקבל רעיונות.