פרשת עקב - תוספת מתוך ענוה

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ, וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ.. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים.. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
השבת אנחנו ממשיכים לקרוא את נאומו של משה רבנו אל בני ישראל, ערב כניסתם לארץ. אחד המוטיבים המרכזיים לכל אורך חומש דברים הוא- הגמול; משה לפני מותו מזהיר ואומר לבני ישראל שאם יקיימו את ציווי הבורא יִיטָב להם, ואם חלילה יסטו מדרכיו יֵענְשו בחומרה. השורש 'ב.ר.כ' חוזר על עצמו מספר רב של פעמים בהקשר השכר המובטח, אך בפרשת השבוע הפּוֹעָל "וּבֵרַכְתָּ" מתייחס גם אל האדם עצמו. בן האנוש הוא לא רק מושא הברכה, אלא נושא הברכה.
באופן פשוט- 'לברך' פירושו להרבות ולהוסיף. כשכתוב בפרשה על הקדוש-ברוך-הוא "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ", הכוונה היא שהשם יגרום לכך שיהיו בעם ישראל הריונות ולידות רבים. כך גם, להבדיל, כשנוסעים אל אדם גדול 'לקבל ברכה', או הניב 'ברוך תהיה'. ישנה פעולה חקלאית המכונה 'הבְרכה': כיפוף ושתילת ענף מצמח האב באדמה, ולאחר מספר ימים הענף מתחיל להצמיח שורשים חדשים בעצמו[1]. גם פעולה זו מבטאת הגדלה, הצמחת עץ נוסף. אך אם ברכה כוונתה ריבוי, מה זאת אומרת שאנחנו מברכים? כיצד נבין את הציווי לאדם "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"? רבנו בחיי[2] בפירושו לתורה מסביר שלמילה 'ברכה' שתי הוראות; האחת כפי שציינו, והשניה: שֶבח והודאה. המצווה לברך אחר האכילה היא החובה להודות ולהלל את הבורא על השפע.
זו הבחנה בהירה למדי, אלא שרבנו בחיי בעצמו מביא סיפור הסותר אותה: "אמר לי [ה']: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז). רבי ישמעאל מברך את השם, ותוכן הברכה הוא ללא ספק איחול לתוספת כלפי הבורא, ולא שבח כפי שהיינו מצפים. נראה לומר שהפתרון לסתירה זו נעוץ בכך שלשורש 'ב.ר.כ' יש משמעות שלישית: עֲנָוָה, כניעה המתבצעת בעזרת המפרק בגופנו הקרוי בֶּרֶך. אנחנו מצווים לברך את השם, אבל זה לא כזה פשוט, צריך לכרוע ברך, הנמכה. רבי ישמעאל מֵעז לבקש תוספת בגילוי ה', כי הוא מכיר בשבחו.
הברכה היחידה עליה אנחנו מצווים מן התורה היא ברכת המזון[3]. בתקופה זו שבין שתי הצומות החשובים ביהדות, תשעה באב ויום כיפור, באה התורה ואומרת לנו: תתפלאו, הקשר עם השם עובר דווקא דרך הלחם; תכיר בכך שאפילו המאכל הבסיסי ביותר מקורו מלמעלה. המאמץ לשבֵּח את השם על הדברים הקטנים מוליד אצלנו ענוה, וכך האדם מסוגל לפעול ולהוסיף שכינה בעולם. "תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים"- זה אפשרי, בתנאי שתכירו ש"עֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים"(תהילים סח).

            "טוֹב עַיִן - הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב), אל תקרי יְבוֹרָךְ אלה יְבָרֵךְ (סוטה לח)          שבת שלום,  -חנן-



[1] שיטת הִתְרבות זו נקראת "רְבִייָה אַל-זִיווּגִית", דהיינו תהליך ביולוגי בו נוצר העתק של דבר מסויים, מבלי לערב חומר תורשתי מיצור אחר. השיטה נמצאת בשימוש רחב בעולם הטבע, אך לא אצל האדם. "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (בראשית).
[2] בהזדמנות זו נתקן טעות נפוצה: מפרש התורה הידוע הינו רבנו בחיי אִבּן חַלואה אשר חי במאה ה13 בצפון ספרד. מחבר הספר "חובות הלבבות" הינו רבנו בחיי אִבּן פּקוּדה אשר חי כמאתיים שנה לפניו, באותה עיר (סרגוסה).
[3] חשוב לדעת שכל שאר הברכות תוקנו כמצווה מדברי חכמים (כתר תורה למהרח"ו). אחת ההשלכות של קביעה זו, הינה הכלל ההלכתי "ספק ברכות להקל". אלא שבברכת המזון קיים כלל אחר: "ספק דאורייתא לחומרה"(לפרטי הדין: שו"ע קפד,ד). מעמדן של ברכות התורה, לדעת פוסקים רבים אף הוא מן התורה.

ט"ו באב - שידוכים על קצה המזלג

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן יוֹצְאוֹת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין כְּדֵי שֶׁלֹא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא? א': שֶׁבּוֹ בִּטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוּזְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים. ב': יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. ג': שֶׁבּוֹ זְמַן קְצִיצָה יָפֶה לָעֵצִים, שֶׁכָּל עֵצִים שֶׁנִּקְצָצִים בּוֹ אֵין עוֹשִׂין מַאֲכֹלֶת [תולעת]..
בתחילת השבוע צייַנּו את חורבן בית המקדש, והנה הערב אנחנו נכנסים ליום השמח ביותר (!) בלוח השנה היהודי לפי חז"ל. שאלת השאלות היא: למה? מה יש ביום הזה שהופך אותו לכל כך שמח ומיוחד? במקורות אנחנו מוצאים לפחות שישה אירועים[1] שהתרחשו באותו תאריך. השבוע נעמוד על כמה מהם ומתוכם נלמד לחיינו.
הסיבה הבסיסית לשמחה ביום זה היא כמובן נושא השידוכים- "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.. מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה נִפְנֶה לְשָׁם". על פי המסופר בנביא (שופטים כא) ישנו חג הנחגג "מִיָּמִים יָמִימָה", ובאותו תאריך גם הותרו בני בנימין הנותרים ממלחמת פילגש בגבעה לקחת להם נשים מישראל. מה היה המניע של עם ישראל להשיא להם נשים? הדבר מפורש בנביא (שם): "ולֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", דהיינו לדאוג להמשיך את זרעם. אם כן, השמחה הגדולה המצויינת ביום זה היא שמחת ההמשכיות.
אירוע נוסף שקרה באותו יום: "בּוֹ בִּטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוּזְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים". רקע היסטורי: לאחר פטירת שלמה המלך התפצלה מלכות ארץ ישראל לשתיים- 'מלכות יהודה' ו'מלכות ישראל', כאשר המלך המתפלג, הוא 'מלך ישראל' הראשון- ירבעם בן נבט. ירבעם חשש שבני ממלכתו יעלו לרגל לירושלים הנמצאת בשטח יהודה וכך יאבֵּד חלק מנְתִינַיו, לכן קבע 'פרוסדאות' - שומרי גבול, שאסרו על בני ממלכת ישראל לעלות לרגל לירושלים שבממלכת יהודה. חוק זה נשמר על ידי כל מלכי ישראל, עד שהמלך האחרון- הושע בן אלה, ביטל אותו והסכים לכל המעוניין לעלות לירושלים, לראשונה מאז פיצול המלוכה. דבר זה סימל אולי את ניצוץ האחדות היחיד לאורך כל תקופת המלוכה המפוצלת. אכן סיבה לשמחה.
ציון דרך אחרון ביום זה, אך ראשון מבחינה כרונולוגית, לוקח אותנו אחורה כמה אלפי שנים לזמן בריאת העולם, גם אז תאריך זה צויין באופן מיוחד[2]. בהנחה שהלכה כרבי אליעזר והאדם נברא בא' בתשרי(בבלי, ראש השנה, י), היום הראשון לבריאה הוא כ"ה באלול. לימדונו חכמים כלל קָמַאִי בהתאמת נשמת בן או בת הזוג (סוטה ב): "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". יוצא לפי זה שהיום בו 'שידך' הקדוש-ברוך-הוא את העולם למציאות הוא- 25 באלול פחות 40 יום- ט"ו באב. היום הזה גונז בתוכו את סגולת הזיווג, שמחה נסתרת.
גם אם זה חיפוש אחרי בן/בת זוג, וגם אם זה חיזוק התא המשפחתי הקיים, בניין האופטימיות הערב לאחר החורבן ביום ראשון מורכב משלושה אלמנטים: סגולה, אחדות, והמשכיות. הסגולה היא עבר נסתר, האחדות היא המשימה בהווה, וההמשכיות היא העתיד המאתגר. שנזכה.

            "כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ.. כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ.." (ישעיה סא)   שבת שלום,  -חנן-




[1] לרשימה המלאה: פתיחתא למדרש איכה רבה אות לג.
[2] דברים אלו שמעתי מפי מורי ורבי הרב אורי שרקי שליט"א בשם ספר 'בני יששכר' ליודעי ח"ן.

תשעה באב - מה שחסר לנו

בעוד יומיים נציין כולנו את יום חורבן בית המקדש בְתענית ובִתפילה. בנוסף, נאמר ביום זה זכרונות ותיאורים של אסונות שונים במהלך ההיסטוריה היהודית. בהתבוננות בקינות וכן במגילת איכה, ניכר שרוב העיסוק אינו בתיאור החרבת הבית עצמו, אלא דווקא בתוצאות של החורבן. הגמרא אומרת (יבמות מג): "שַאנִי אבֵלות חדשה מאבֵלות ישנה"; אבילות על אדם קרוב שנפטר לאחרונה, שונה במהותה מאבילות על מציאות עתיקה שלא חוינו את אובדנה[1]. מתבקשת אפוא השאלה: מה איבדנו? מה היתה המציאות אז, מעֵבֶר למבנה הפיזי ולפולחן? מה חסר לנו בצד הלאומי ומה בצד הפרטי? זאת ננסה לברר השבוע.
בבית המקדש היו מספר לשכות, אחת מהן נקראה "לשכת הגזית", בה ישבה הסנהדרין[2]. רגילים לחשוב שהסנהדרין היא בעצם 'בית דין' מורחב; בית דין רגיל מונה שלושה דיינים, יש כאלה של עשרים ושלושה, והסנהדרין מונה שבעים (או 71). הדבר הזה נכון חלקית. אמנם חלק מתפקידיה הוא בירור סכסוכים מסובכים שלא נפתרו בערכאות הנמוכות, אך תפקידה המרכזי הוא האחריות לאחדות ההלכה. תפקיד הסנהדרין הוא לפתור את המחלוקות בעם ישראל ולמנוע את המצב בו התורה נעשית כשתי תורות. המצב כיום הוא שיש הרבה יותר משתי תורות לצערנו, וזה כמובן גורם לחילול השם. הדבר הראשון אם כן עליו אנחנו מתאבלים ואליו אנחנו כוספים הוא האחדות. אין הכוונה שברגע שבית המקדש יעמוד על תילו כל עם ישראל יהיו חברים בלב ובנפש, אך לפחות התורה תהיה אחת וזו כבר התקדמות משמעותית.
נמשיך להשלכה נוספת. אחד הדברים המזוהים יותר מכל עִם בית המקדש הוא הַנֵּס; המקום בו התרחשו כל כך הרבה ניסים- לשון הזהורית שמלבינה, האש היורדת מן השמים, ענן הקטורת שעומד ישר, ועוד רבים. הניסים, באופן פשוט ובסיסי מבטאים השראת שכינה. הקדוש ברוך הוא בחר מקום בו הוא מתגלה בעולם ביתר עוז. זה מביא אותנו אל החוסר שכל כך מורגש היום, ובכלל – הקֶשֶר. יש לנו כל מיני רגעים בחיים בהם יכולים אנו לחוש קרבת א-להים; שמחה עצומה, אתגרים קשים, קבלת שבת מרוממת, וכמובן – תפילה עוצמתית. לִכְשֶיִבָּנה בית המקדש, בשוּבה של הנבואה, המציאות תהיה אחרת. אמנם רובנו לא נהיה נביאים, אבל יהיה משהו אחר באוויר, אוירא דארץ ישראל ובעיקר אוירא דצִיּוֹן ובית הבחירה.
חורבן בית המקדש הוא אירוע קשה בכל קנה מידה; פרטי ולאומי. תארו לכם את דברי המדרש; הילדים כל הזמן רבים ביניהם, 'הוא לקח לי' 'הוא אמר לי', פתאום מגיע אבא וברגע אחד פשוט מחריב את הבית. זה קשה לדמיין אבל זה בדיוק מה שקרה. ועכשיו- כמה שאבא רוצה לחזור, הוא רק מחכה שהילדים יהיו ראויים לבית החדש. לפעמים העצב ביום הזה נראה רחוק, "מה לי ולבית המקדש?". כשמבינים מה ההשלכות – אי אפשר לרגע להשלים חלילה עם המצב, משתדלים לשמור על הכיסופים לאחדות בעם ולקשר איכותי וקרוב עם אבא שבשמיים ו(בקרוב גם)בבית.

                      "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ.. שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ"(ישעיה סו)  שבת שלום, -חנן-




[1] נקודה למחשבה: על אף שהאבלות מוגדרת כישנה, בדורנו ההרגשה היא לא חד-משמעית; אנחנו בוכים מצד אחד על אבדנם של בתי המקדש הראשון והשני ומאידך על חסרונו של בית המקדש השלישי אשר טרם נבנה.
[2] אמנם הסנהדרין התקיימה אף מספר שנים אחרי חורבן הבית, אך סמכותיה היו מצומצמות ביותר. כדברי הגמרא(עבודה זרה ח): " "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" - מלמד שהמקום גורם". רש"י שם: "במקום המיוחד לה והוא לשכת הגזית".

תשעה באב - הדרכה הלכתית

ט באב ה'תשע"ו

פרשת מסעי - תחנות בחיים

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: וַיִּסְעוּ..וַיַּחֲנוּ..וַיִּסְעוּ..וַיַּחֲנוּ..וַיִּסְעוּ..וַיַּחֲנוּ..
פרשת השבוע שלנו חותמת את ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר[1]. החלק הראשון של הפרשה כולל רשימה מפורטת במיוחד של כל התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע הארוך ממצרים ועד ערבות מואב. ראשית יש להבין שהתורה אמנם מוסרת פרטים היסטוריים אך אינה ספר היסטוריה. יכולים אנו לקרוא אלף שנים בפרק בודד, לדוגמא מאדם עד נח בספר בראשית (ה), ומאידך חודש זעיר נִפְרס על פני ספר שלם; חומש דברים אותו נפתח בשבוע הבא. לכן כשהתורה מקדישה כמעט פרק שלם לרישום מלא של המסעות עלינו להבין כי מדובר בצורך חשוב ולא בדיווח טכני. מדוע אפוא התורה, שנכתבה מפי הגבורה ואין בה אות מיותרת, טורחת להזכיר בשמות כל צעד של בני ישראל במדבר? מהו המסר הטמון כאן?
בכדי לנסות לפענח את המסר, רש"י מביא את דברי המדרש (תנחומא, מסעי ג): "מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין, הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאָמַר לוֹ: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ". בפשטות אפשר להבין שהאב מלווה את בנו בחזרה, ומזכיר לו גם את הדברים החיוביים וגם השליליים; תראה – הדרך היתה מורכבת, ולמרות זאת הגענו ליעד, אתה בריא ושלם. ננסה להתבונן לעומקו של המדרש.
בתחילת הפרשה מופיעים שני ביטויים דומים בסדר הפוך, האחד- "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" והשני- "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". הרב חיים סבתו מסביר שיש שני סוגי אנשים שמחליטים לצאת למסע. אלה שצריכים להגיע ליעד מסויים ולכן עוזבים את מקומם, מַסְעֵיהֶם מביא אותם לעזוב את מוֹצָאֵיהֶם. לעומתם ישנם כאלה שלא נוח להם איפה שהם נמצאים ומחליטים פשוט לנוע – מוֹצָאֵיהֶם מוביל אותם לְמַסְעֵיהֶם. השאלה היא בעצם האם המוקד הוא במוצא או ביעד? התשובה של ה' דרך פרשת השבוע: גם מאין באת, וגם לאן אתה הולך, וגם: הדרך שביניהם.
כל אירוע שהעם חוה במדבר תרם למרכיב בזהותו; לאמונה שלו, לגילוי כח התשובה שבמציאות, להפנמת ההשגחה ועוד. גם אם החוויה היתה שלילית וגם אם היתה חיובית – היא מלמדת את בני ישראל דבר על עצמם, על הקדוש ברוך הוא ועל הקשר ביניהם. ובימים ההם – כך בזמן הזה. עמנו הזעיר עבר שנים רבות בספרד, באיטליה, בגרמניה, בפרס, בתימן; ובכל תחנה- החוויות שעבר הן שהוסיפו לתרמילו עוד חידושים, עוד כלים, ועוד עוצמות[2]. יהיה זה חטא לומר שעם ישראל גלה ולפתע חזר. דורות של בניה והתעצמות הולידו בסופו של דבר שיבה לציון.
ובחיינו, אנחנו עוברים אין-ספור עצירות, שהיות, מסעות ומחנות. בכל תחנה האדם צריך לאסוף משהו, לבנות משהו. תוך כדי המסע כל תחנה מקבלת (ובצדק) את מלוא תשומת הלב, וכפי מידת חִיוּבִיוּתָהּ – מידת חִיוּנִיוּתָהּ בעינינו. אם החוויה בה הייתה שלילית אולי נחשוב שהיא היתה מיותרת. באה התורה ומלמדת אותנו שכשמסתכלים אחורה, מבינים לפתע שלכל אחת מהחניות שלנו היה תפקיד קריטי. כל תחנה בעבר קידמה אותנו במידת-מה אל המקום בו אנחנו נמצאים בהווה. ובלשונו של רש"י (שמות מ,לח): "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע".
            "כל המקומות שבהם היית, עולמות שראית וגילית – אורות" (אברהם טל) שבת שלום,  -חנן-

[1] פרשת מסעי כפרשה נפרדת מ-מטות זהו מקרה די נדיר; 4 שנים בכל מחזור של 14 שנים. הזדמנות נפל(א)ה בחלקנו.
[2] בנקודה זאת אעיר נקודה ששמעתי מפי ראש הכולל הרב יצחק שוראקי שליט"א לפיה התוספות והשיפורים של 'היהודי הנודד' נבעו בעיקר משני מקורות, אשר שניהם מבורכים: א- מקור פנימי הנובע מתוך ההתמודדות עם החוץ. ב- מורשת מבחוץ שחדרה בטהרה לכתלי בית המדרש הקרויה "ליקוט ניצוצות". כדברי אור-החיים בפרשתנו: "הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה".