פרשת מקץ - מהיר וזהיר

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?
לאחר שנים ארוכות של סבל, בפרשתנו זוכה יוסף הצדיק לגדולה וכבוד. עברו שלוש עשרה שנה מאז השלכתו אל הבור, שנים בהן הוא יושב בחושך, כל מה שהוא עושה – מצליח, אבל אחרי מעט זמן נופל. נזרק לבור 'ריק', נמכר לעבד, נזרק שוב אל הבור (בית הסוהר), וכל זאת על לא עוול בכפו. אחרי התנהלות חסרת מזל להפליא, מגיעה העליה הגדולה. המהר"ל כותב שכל גאולה מאופיינת במהירות[1], וכך גם אצל יוסף; בא זמן הגאולה – מיד "וַיְרִיצֻהוּ"! לא רק שפרעה נותן לו חנינה אלא יוסף מקבל מינוי מפתיע להיות משנה למלך מצרים, האימפריה החזקה בעולם.
חכמינו מסבירים במדרש שכל העליה הזאת רמוזה במילה אחת: "מִקֵּץ". "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה.. זְמַן נָתַן לְיוֹסֵף כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ - חָלַם פַּרְעֹה חֲלוֹם" (בראשית רבה פט, א). עד עכשיו יוסף ישב בחושך, והוא לא מבין למה, עתה הוא זוכה לקרני האור הראשונות בחייו. האור הזה נראה רגעי – מהישיבה בכלא לישיבה על כסא המלכות, אבל כשמתבוננים היטב - יוסף מתעלה שלב אחר שלב, בזהירות. זה מתחיל בנסיון עם אשת פוטיפר, ממשיך ברגישות לנוכח הפנים הזועפות של השָֹּרים, והשיא, אומרים לנו חכמים(פסיקתא רבתי פרשה ג) שגם כאשר יעקב אבינו מגיע למצרים, יוסף מקפיד שלא להישאר עמו לבד באותו חדר. מדוע? כדי שאביו לא ישאל אותו איך הוא הגיע למצרים והוא יצטרך לצער אותו במעשי אחיו[2].
שרנו כל השבוע: "קֵץ בָּבֶל", "לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי", "קָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה". אנחנו רוצים להאיר את האור, בעולם ובתוכנו. ה'קץ' נתפס לעיתים כדבר רגעי, מהיר, פלאי וחסר הגיון. הוא אמנם כזה, כי השם מעורב בו בצורה אקטיבית, אך לא נכון יהיה להפוך זאת לחזות הכל. הקדוש ברוך הוא 'מריץ' את יוסף מן הבור כי יוסף הצדיק עובר כאן תהליך לא קצר של התעלות איטית ומכוונת.
כשהרמח"ל כתב את ספרו 'מסילת ישרים' הוא ודאי ידע שהקדוש ברוך הוא גואל אותנו פרטית וכללית במהירות, אבל המהירות מלמעלה דורשת הכנה מלמטה- זהירות, זריזות, נקיות.. אומרים ישראל: "יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן"[3], נכון. יוסף הצדיק מלמד אותנו שההתקדמות שלנו בחיים היא מדוייקת ומדודה, עקב בצד אגודל, תהליך כזה הוא בריא לנפש ויש בו כדי לעורר סיוע מן השמיים. שנזכה לראות ישועות בַּכֹּל.

            "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' "(ישעיה נב)    שבת שלום,  -חנן-



[1] בפסח אוכלים מצה "זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם בְּחִפָּזוֹן וְלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַחְמִיץ". וכן בגאולה אחרונה – משואה לתקומה, בשישה ימים נחלו אויבינו תבוסה. ואין כאן המקום להאריך [בחנו גם את גאולותיכן הפרטיות].
[2] נקודה זו מיישבת במעט את התמיהה: מדוע בכל אותן השנים שהיה יוסף במצרים לא שלח לאביו אפילו מכתב אחד שיגלה לו שהוא לא נטרף על ידי חיה רעה אלא חי וקיים במצרים? יוסף מבין שצעד כזה היה מנפץ לרסיסים את בית ישראל. כדברי הרב יוני לביא: יעקב היה אולי מקבל בחזרה בן אחד, אך כנגד זה היה מאבד עשרה.
[3] היכן אומרים? שאלה טובה.

חנוכה - אור קטן

"מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד! וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וְנֵרוֹת וּמַדְלִיק" (רמב"ם הל' חנוכה פרק ד).
"מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד"! כך מתאר הנשר הגדול את תקנת חכמינו בחודש זה. בעוד כמה ימים נעמוד כולנו בהתרגשות סביב החנוכיה ונדליק אור גדול בעולם. המטרה בהדלקת הנרות ברורה לכל: "פִּרְסוּמֵי נִיסָא"[1] – בהדלקת החנוכיה אנחנו מפרסמים את הנס הגדול שאירע כשניצחו המכבים את היוונים בקרב שנראה היה חסר סיכוי, ואת הנס בתוספת השמן מהכד הקטן שנמצא במקדש. צריך להודות: פרסום בשיטה זו הוא תמוה ביותר. כל איש שיווק מתחיל יגיד שזאת אולי הדרך הגרועה ביותר לפרסם.
אינטואיציה ראשונה לפרסום היא: תפוצה. הבה נִתלה שלטי חוצות גדולים בכל מקום! אך המצווה היא דווקא בנר. אז נעשה נרות גדולים, מדורות ענקיות! אומר השולחן ערוך: "אֲפִלּוּ לְנֵר אֶחָד אֵינוֹ עוֹלֶה, לְפִי שֶׁהוּא כִּמְדוּרָה" (סימן תרעא). אז לפחות נדליק את החנוכיה בכיכר העיר! אומרים לנו חכמים: "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ"(מסכת שבת). את המצוה מקיימים בנר, קטן, בכניסה לבית. חנוכה בא ללמד אותנו דבר או שניים על נצחיות העם היהודי. אומתנו התקיימה ושרדה כל שנותיה בזכות הנר הקטן. היו גדולי עולם וחכמים אדירים לאורך הדורות, אבל בסופו של יום: היהודי הפשוט, ששר שירי שבת על שולחן ביתו, שהניח תפילין כל יום, הוא הנושא את הנצח על כתפיו[2].
"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן", לא סתם שיר, יש כאן עומק אדיר. אין יהודי כמעט, גם אם הוא טיפה רחוק מקיום רוב המצוות, שאינו מדליק נרות חנוכה. הנס הוא אנחנו. האורות הקטנים מרכיבים את העם שמפיץ את אור ה' בעולם- "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ" (ישעיה ס). אחד הדברים המדהימים הוא שכל מי שמדליק חנוכיה מהדר במצווה זו כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'[3]. כשזה קשור לעצם החיים של עם ישראל – כולנו חסידים, כולנו מהדרים. את מה אנחנו מפרסמים? את סוד הקיום שלנו; מי שמתפרסם בזיקוקים ובאורות על עצים – כַּלֵה כעָנן. אנחנו "עַם הנֵרוֹת".
המכבים בנצחונם החזירו מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה. ומאז חיכינו, עד לפני 68 שנים. הגלות הייתה ארוכה, אבל האור הלאומי של ישראל חזק ממנה, ומאיר יותר ממנה. אנו תפילה שבעזרת השם האור שלנו ילך ויאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, "ושם נדליק המנורה, בבית שוכן מעונַה" (מתוך הפיוט "חביבי"), במהרה בימינו אמן.

            "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם"(ישעיה נח)           שבת שלום וחנוכה שמח!  -חנן-



[1] שמעתי מהרב רז הרטמן יצ"ו שפרסום הנס רמוז בשם החג: 'חנוכה' מלשון חן. 'מוצא חן', שיֵראה טוב כלפי חוץ.
[2] ובלשונו של הרב קוק: "אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון של נצח ישראל" (מאמרי ראיה – נר חנוכה).
[3] כתוב בהלכה שהמהדרים מדליקים נר עבור כל אחד מבני הבית. ישנה מחלוקת ראשונים האם רק עבור כל אחד מבני הבית הגדולים, או גם בני הבית הקטנים. לדעה הראשונה, המטרה היא מעין "הוצאה ידי חובה", לכן רק אלו המחוייבים במצוות נחשבים. לעומת זאת, הדעה השניה סבורה שבהתאם לעיקרון פרסום הנס, גם ההידור מפרסם את הנס ביתר עֹז: תראו כמה יהודים יש! עם ישראל חי! לכן נדליק נר עבור קטנים (ויש שהחמירו גם לעובר שברחם).

פרשת וישלח - פגישה עם עשיו

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא.. וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.. וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה לָּךְ? וַיֹּאמַר: הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ.. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי.
בסוף פרשת תולדות עשיו אומר "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי", בעקבות כך יעקב בורח לחרן. הנה בפרשתנו- לאחר כל הפחדים; "וַיִּירָא יַעֲקֹב" שלא יֵהרג, "וַיֵּצֶר לוֹ" שלא יהרוג, לאחר שהתכונן לכל אפשרות (דורון, מלחמה ותפילה), כשהמאבק עם שרו של עשיו מאחוריו, הגיע רגע המפגש הגדול והגורלי. יעקב הוא היוזם את המפגש המחודש עם אחיו, מפגש הנחזה על פניו כחנופה והתבטלות. מה ארע שם? פרץ של רגשות אחווה ואהבה בין האחים? השלמה מציאותית של הצדדים? נראה שהדברים לא חד משמעיים.
ברגע הראשון שעשיו רואה את יעקב הוא רץ אליו, מחבק אותו ומנשק אותו. תיאור של איחוד מרגש במיוחד. אלא שהמדרש הידוע אומר: "וַֹיִֹּשָֹּׁקֵֹהֹוֹּ" - נקוּד עליו, שלא נשקו בכל לבו (רבה עד). אמנם הוא מנשק אותו, אבל לא באמת מתכוון לכך. לעומת דעה זו, סובר רבי שמעון בר יוחאי: "מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו". על גבי זה, מפריז רבי ינאי ואומר: לא רק שלא נשקו בכל ליבו, "אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו"[1].
בשורה התחתונה - עשיו לא הורג את יעקב, כפי שהבטיח לעצמו. וגם בסיום המפגש - עשו חוזר לארץ שעיר ואין שום מריבה על ירושת האבות. יעקב מבטיח שהוא יבוא אחריו לארץ שעיר, אבל נראה ששניהם יודעים שאין זו הבטחה רצינית. וכך דרשו חז"ל: "חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֵצֶל עֵשָׂו לְהַר שֵׂעִיר מִיָּמָיו! אֶפְשָׁר יַעֲקֹב אֲמִתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בוֹ? אֶלָּא אֵימָתַי הָיָה הוּא בָא אֶצְלוֹ? לֶעָתִיד לָבוֹא, דִכְתִיב: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו".
חכמי ישראל במשך הדורות הקבילו בין הפן האישי יעקב-עשיו לפן הלאומי ישראל-אדום. המפגש עם העולם המערבי הוא מורכב. השאלה אם הוא יהיה בצוּרת נשיקה או בצורת נשיכה תלוי בנו. הזוהר מתאר את המפגש החיובי: "וכי יעקב שהוא השלם שבאבות… איך השתחווה לאותו רשע? שעשו הוא ב'סטרא' של אל אחר, ומי שמשתחווה לו משתחווה לאל אחר? .. אלא למקום השכינה כרע והשתחווה". שגם בין מחנהו של עשיו – הצליח יעקב לזהות ולחלץ את השכינה- "רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים". זה תפקידנו. בכל כלי, ובכל המצאה יש פוטנציאל אדיר- לקדושה ולטומאה. הכדור בידיים שלנו ליצור מפגש טוב ומפרה – "יפיוּתו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט,ב).
ראינו כמה סוגי פגישות עם עשיו- נשיקה בלב שלם, נשיקה בלא כוונה, נשיכה, וגילוי השכינה. נסיים בלשונו הזהב של הנצי"ב מוולוז'ין: "וַיִּבְכּוּ- שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעוררה עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו הוא. וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס[2] – וכן הרבה" (העמק דבר בראשית לג ד). שנזכה.

            "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א)         שבת שלום,  -חנן-


[1] רבנו אברהם אבן עזרא יוצא חוצץ נגד הסבר זה: "הדְרש על נקודות וישקהו- טוב הוא לעתיקי משדיים (לתינוקות בגן), כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו".
[2] הסיפור המלא: "רבי יהודה אמר לרבי אפס: כתוב איגרת בשמי לאדוננו המלך אנטונינוס. קם ר' אפס וכתב: מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס. קראו רבי יהודה וקרעו. אמר לו: כתוב: מעבדך יהודה לאדוננו המלך אנטונינוס. אמר לו (=ר' אפס): מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר לו: מה אני טוב מסבי, לא כך אמר: 'כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב'?".

פרשת ויצא - ככה בונים עם

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב, וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה הִוא לֵאָה!
בפרשת השבוע נקרא על תרמית לבן הרשע בכך שהחליף את רחל בלאה. יעקב אבינו ידע שלבן עלול לרמותו ולכן סיכם עם רחל על סימן ביניהם, כך ידע בודאות שהיא היא רחל[1]. כאשר ראתה רחל שלאה הולכת לחופה במקומה, היא מסרה ללאה את הסימן. מעשה אצילי זה, מתואר בדברי חכמינו באופן תמוה- "צניעות שהיתה ברחל" (מגילה יג). המעשה הזה אכן מורה על האישיות הנעלה של רחל אמנו; זהו אקט של חמלה, אהבה, אחווה, חסד, אבל מה שייכת כאן מידת הצניעות?[2]
אנחנו מכירים את התחושה הזאת, שכשאדם עושה טובה לאדם אחר, הוא מרגיש טוב עם עצמו, והוא גם מרגיש שהשני קצת חייב לו. ואם לא 'חייב', אז לכל הפחות אני כנותן נמצא בתחושת עליונות כלפי המקבל. האדם המקבל לעיתים שוכח שהוא קיבל, אך הנותן – זוכר זאת לזמן ארוך. הצניעות של רחל התבטאה בכך שהיא לא הזכירה את פרשת הסימנים שמסרה לאחותה מעולם.
בהמשך הפרשה מסופר שראובן, בנה הבכור של לאה, מצא דודאים בשדה ורחל חושקת בהם. תגובתה המוזרה של לאה לבקשת רחל מקוממת: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי"?! איך את מעיזה לבקש ממני דודאים בעוד שאת יום יום לוקחת ממני את בעלי? מספיק זה שהוא מעדיף אותך על פני! ואנחנו נזדעק לטובת רחל: איך את מעיזה להאשים את רחל? היא לוקחת ממך את בעלך?! הרי יעקב מראש רצה להתחתן רק עם רחל! ורחל, בנדיבותה, הסכימה להכניס אותך במקומה, כיצד את מעיזה כעת להתרעם שיעקב אוהב את רחל יותר מאשר אותך?
אנחנו מבינים שמאז מעשה מסירת הסימנים שתיהן שכחו את הדבר הזה[3]. רחל לא הרגישה מעולם שלאה נמצאת בבית הזה בזכותה, וכיון שהיא לא שידרה את זה - לאה לא הרגישה את זה. זוהי צניעות. לאה הרגישה בבית בדיוק כמו רחל, וברור לה שצריך להיות שוויון רגשי ביניהן מצדו של יעקב. לשתי האחיות יש המון סיבות לריב: ראשית- הן אחיות[4] (יעקב ועשו, קין והבל וכו'); שנית- הן 'צרות', דהיינו נשואות לאותו איש; חוץ מזה- האחת פוריה והשניה עקרה (שרה והגר, חנה ופנינה). כאן מתגלה גדולתן של האמהות הטהורות: למרות כל הסיבות- שתי האחיות הללו אוהבות ומכבדות זו את זו. חז"ל אומרים שבהריון השביעי שלה, לאה הבינה שאם יִוָּלֵד לה עוד בן - יהיו לה שבעה, ולרחל יהיה פחות ילדים מהשפחות, לכן התפללה לה' והעובר הפך לנקבה.
הילדים מתברכים בכל ליל שבת: "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", אחים שלא היתה ביניהם קנאה ותחרות על אף גדולת אפרים הצעיר על פני מנשה. את הבנות והכלות מברכים בברכת רחל ולאה, שבזכות הצניעות והאחווה שביניהן – נבנַה עם ישראל:

"יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל"          שבת שלום,  -חנן-



[1] דעה יוצאת דופן מביא רבנו יוסף חיים, 'בן איש חי', וכתב ('עוד יוסף חי') שיעקב ידע שזאת לאה כבר בערב. מסירת הסימנים התבצעה כדי שיעקב ידע שרחל מסכימה לכך. יעקב נישא ללאה, בבוקר הוא ניגש ללבן ובירר איתו את העניין המוסרי מדוע רימה אותו.
[2] עיקרי הדברים שמעתי ממורי אחי הרב עמיחי שוקרון שליט"א, רב שכונת מרום נווה בעיר רמת-גן.
[3] והדבר המדהים הוא שדווקא ה' זכר זאת. רש"י כותב: " וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת רָחֵל – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה".
[4] השנה מצאתי כתוב בסדר עולם רבה ב' שרחל ולאה היו אחיות תאומות!

פרשת תולדות - למה ייסורים?

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
פרשתנו פותחת בתיאור תולדותיו של יצחק. מצד אחד יצחק אבינו יודע בודאות שהוא נבחר להמשיך את מסורת אברהם- "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָֽרַע", צאצאיו יירשו את הארץ וימלאו את תפקיד קריאת שם ה' בעולם. מצד שני – אין לו ילדים. אשתו עקרה כבר עשרים שנה, אביו אסר לשאת אישה מן הכנענים, מה יעשה? יתפלל[1]. ואכן, הקדוש ברוך הוא נענה לתפילתו ורבקה נפקדת בתאומים. כאן קורה דבר שלכאורה הוא טריוויאלי – יש לה מיחושים לא רגילים בבטן, "התרוצצויות"[2], אז היא הולכת לדרוש את ה'. למה? וכי כך עשה אברהם כשחלה מחמת הברית? ובכלל: מהי אותה דרישת ה'?
לדעת רש"י, רבקה מתחרטת על ההריון- "אם כן גדול צער העבור, למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על הריון?". לפי זה, לדרוש את ה' הכוונה היא לברר- "שיגיד לה מה תהא בסופה" (רש"י שם). רבקה מבינה שהמיחושים הם סימן מלמעלה. לדעת רבנו אברהם אבן עזרא היא הרגישה כאבים יוצאי דופן- "היא שאלה לנשים שילדו אם אירע להם ככה, ותאמרנה לא". בעקבות זאת רבקה דורשת את ה', דהיינו: מתפללת, כעל כל צרה שבאה. למדנו מזה שתי עצות בשאלה מה אדם יעשה כתגובה לאירועים משונים בחייו. יברר מדוע קרה לו כך, ויתפלל לשיפור במצב.
למען האמת, השאלה בימינו היא הרבה יותר רחבה. הבירור הוא הרבה יותר טכני וזמין- יש רופאים, אנליסטים, חזאים ומפתחים. מה צריך לעשות כשקורים דברים יוצאי דופן בחיינו? בירור טכני ישיר הוא טוב וחשוב, אבל הוא לא מספיק, וזאת לא כוונת רבקה. כתוב בגמרא בשם רבא: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו" (ברכות ה); כאשר מתרחשים כל מיני אירועים לא ברורים בחיינו – יש לעשות חשבון נפש ולתקן את דרכינו, בבחינת "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה' "(איכה ג). לך לרופא וחזור בתשובה.
הרמב"ם פוסק באופן דומה להלכה: "בִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה - יִזְעֲקוּ עָלֶיהָ.. יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן.. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ, אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת, וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת."
יתכן ופשפוש במעשינו זה המלצת 'ברירת מחדל' משום שאין אנו יודעים לברר סיבות רוחניות, 'חשבונות שמיים'. על מה X קרה, ועל מה Y? הנביאים ידעו, אנחנו לא. בכל מקרה- פשפוש במעשים זה לא מתמטיקה. נעשה תשובה, נתפלל, אך לא נִתְלֵה מאורע במעשה בצורה חסרת אחריות. ועוד יש לדייק: אל לו לאדם להכות על חזה חברו; "יפשפש במעשיו", ולא במעשי חברו.
            "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם.. בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה" (זכריה יד)            שבת שלום, -חנן שוקרון-




[1] תרגום יונתן מוסיף שבכדי להתפלל, הלך יצחק למקום העקידה. "וַאֲזַל יִצְחָק לְטַוָור פּוּלְחָנָא, אֲתַר דְכַפְתֵיהּ אֲבוֹי".
[2] ראוי לציין את דעת רבי חיים בן עטר: "ולעולם לא הקפידה על צער ההריון כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי".

פרשת חיי שרה - דרישה וכניעה

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם! הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה- אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
פרשתנו ממשיכה לספר אודות מייסדי האומה הישראלית – האבות הקדושים. כחלק מן הדאגה לַדור שאחרי המהפכה שחוֹלל[1], אברהם שולח את אליעזר עבדו לעיר ילדותו כדי למצוא אישה ראויה ליצחק. אליעזר מגיע לבאר המקומית ומבצע פעולה תמוהה למדי; הסכם של ניחוש עם הקדוש ברוך הוא. הגמרא מעידה, ובצדק: "אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם שָׁאַל שֶׁלֹא כְהֹגֶן"! התנאי הוא שהיא תשקה אותו ואת גמליו, והגמרא זועקת: "יכול אפילו חיגרת?!", אלא שה' השיבו כהוגן וזימן לו את רבקה אימנו (תענית ד). האם אליעזר ניחש באיסור? מדוע שאל בצורה זו?
כשהגמרא עוסקת בהלכות כישוף, היא דנה מה הגדר הנדרש לאיסור 'ניחוש', והיא קובעת: "כל ניחוש שאינו סומך עליו ממש, כאליעזר עבד אברהם – שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה – אינו ניחוש" (חולין צה, רש"י). והרמב"ם פסק: "אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ''ם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ'. כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ?.. כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם" (ע"ז יא,ד). לפי זה שאליעזר מצא אישה ליצחק בדרך לא כשרה, (אלא שניתן לתרץ שזו לא עבירה ממש כי לא היה מזרע אברהם).
הראב"ד משיג על קביעת הרמב"ם בלשון תקיפה: "זה שיבוש גדול!.. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואם היו הם- היו מוציאים פולסי דנורא אל פניו!". לא יתכן לומר כך על אליעזר. אז מה הוא בדיוק עשה? מסביר רבנו עובדיה ספורנו: " "והיה הנערה אשר אומר אליה" - התפלל שיהיה כך, לא שסמך על הניחוש.. ומה שאמרו חז"ל כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש, הכוונה היא שיאמר המנחש כדבריהם, אבל יאמר זה שלא כדרך תפילה אלא דרך נחש".
אליעזר מבקש בקשה, והוא לוקח בחשבון שהיא עלולה לא להתקבל, "שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה" (רבה וישלח עו). לכל אורך התפילה הוא מדגיש שתפילתו לה' היא בגדר 'חסד'. העבד מודע לכך ששאלתו אינה בהכרח כהוגן, אבל הוא יודע שה' לא עובד אצלנו, אלא אנחנו עובדים אצלו. הוא מבקש מה' חסד. אפילו כשרבקה שואבת לגמליו, העניין כבר כמעט סגור, כתוב: "הָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ. מַחֲרִישׁ. לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם לֹא", יש מצב גדול שלמרות כל הסימנים זאת לא הכּלה המיועדת. ומשנודע לו שה' היה בעזרו – הוא מודה ומשתחוה כסימן לכניעה, כי שום דבר אינו מובן מאליו. אליעזר מבין שהקדוש ברוך הוא אינו קבלן ביצועים, ואפילו לאחר תשובת ה' כהוגן, בדמות רבקה, העבד מתכונן לעיקר עבודת השכנוע של המשפחה, הוא זה שצריך לעשותה.
אנחנו מתפללים, שופכים ליבנו ומתחננים, וכל תפילה שלנו ודאי פועלת בעולמות העליונים. יחד עם זאת – עלינו להפנים כי לא תמיד נראה את תוצאותיה בהקשר הישיר של בקשתנו. סכנה גדולה בעבודת ה' היא לחשוב שדרך הטבע היא שמתפללים ונענים. "גם לאבא מותר לומר לא" אמר אביו של החייל, ואם אמר כן – "הגדלת חסדך עלי". "לֹא נַחַשׁ בְּיַֽעֲקֹב", אלא תפילה.

            "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. אֱ-לֹהִים, בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (תהילים סט)    שבת שלום,  -חנן-



[1] הערה חשובה: היו הרבה אנשים במהלך ההיסטוריה שרצו לעשות מהפכות, לשנות דברים בעולם. דבר ידוע הוא שאין בודקים מהפכה לפי הדור הראשון של המהפכה; לשבור את כל המוסכמות זה קל, לשבור פסלים ולזעזע את העולם, השאלה אם נבנה משהו חדש וקבוע בדור הבא, בהתאם לחזון. המהפכה צרפתית גררה תקופת 'טרור' אכזרית שלא תאמה לעקרונות המהפכה, המהפכה הקומוניסטית גררה טבח של מיליונים.

פרשת וירא - המזבח והמקווה

"קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.. וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם.. וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר! וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה!.. וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע".
בפרשת השבוע אנחנו קוראים את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתולדות ישראל- עקידת יצחק. את העקידה אנחנו קוראים כל בוקר, ומוסיפים להזכירה פעמים רבות בתחנונים שונים ובימי הרחמים והסליחות. הנסיון הקנוני הזה מראה על מסירות הנפש של אבותינו לקיום מצוותיו של הקדוש ברוך הוא, בכל מחיר. בסיום פרשת העקידה אברהם שב לנעריו, ולא כתוב בתורה שיצחק חזר איתו; "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו". ומה עם יצחק? יצחק נשאר על המזבח.
למדנו במדרש (רבה נו): "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם! לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה. כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ', לֹא אָמַרְתִּי שְׁחָטֵהוּ, אֶלָּא 'וְהַעֲלֵהוּ'.. הֶֽעֱלֵיתָ וְקִיַּמְתָּ דְּבָרַי!". התביעה המקורית מאברהם היתה להעלות את יצחק על המזבח, אך לא לשחוט אותו עליו. נמצנו למדים כי ישנה משמעות עצמית בעליה על המזבח, גם ללא המוות המתבקש.
מהו המזבח? מימדי המזבח[1] הם אמה על אמה ברום ג' אמות. מידות אלו נלמדות מכמה מרכיבים: גובה שלוש אמות (כמטר וחצי) הוא גובהו הממוצע של אדם בוגר בגיל מצוות (עירובין מח) | אמה על אמה הוא השיעור למקווה טהרה (עירובין יד), שגם הוא נלמד ממה שנקרא "מקומו של אדם", המרחב המינימלי הדרוש לו. בלשונו של הרב רא"ם הכהן ניתן לומר אפוא כי המזבח משמש כמקווה, אך לא של מים אלא מקווה של אש. "אמר רב חסדא: מזבח מקוה טהרה" (זבחים מג); כמו שהמים מטהרים, האש גם היא מצרפת, מחזקת ומחדשת את האדם[2]. ואכן בחז"ל מתוארת הקרבת הקרבן כהקרבת עצמו; "כי כאשר מקריב האדם קרבן - מקריב עצמו אל ה' יתברך.. ודרשו חז"ל: כאילו הקריב את נפשו" (מהר"ל נתיב התשובה,א). נפשו של יצחק מועלית על גבי המזבח, המקווה, ולא יורדת.
רבי יוסף קארו בספרו 'מגיד מישרים' (וזאת הברכה) מעיד שהמלאך אומר לו "אֲזַכֶּה אותך להישרף בארץ ישראל ברבים לקדש שמי ותַעלה לעולָה לרצון על מזבחי" כמו שזכה חברו ר' שלמה מולכו שנרצח על ידי האינקיויזיציה על קידוש ה'. אלא שאנחנו יודעים שמרן השו"ע לא מת על קידוש ה', אלא נפטר בשיבה טובה בגיל 87. מכך למדים אנו שהדרכים לקרבת ה', על המזבח, מגוונות. יצחק, העולֶה אל המזבח שלא לשם שחיטה, מבטא את המסירות הגדולה לקדוש ברוך הוא, מתוך החיים עצמם, ולא מתוך שחיטה ומוות. כפי שראינו, מיצחק נדרש לעלות אל המזבח ולהישאר עליו בעודו בחיים. קדושת החיים, היא הנתבעת מיצחק, שהשאיר לעד קצת מעצמו שָם, על הר הבית. שנזכה להתחדש | להיטהר ולהתקדש | בחיים, בקיום, בַּיֶש | במים וגם באש.

            "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (ירמיה יד)     שבת שלום,  -חנן שוקרון-



[1] המזבח של יצחק הוא הוא מזבח העולה שבבית המקדש. להרחבה, רמב"ם הל' בית הבחירה ב: "הַמִּזְבֵחַ מְקוֹמוֹ מְכֻוָּן בְּיוֹתֵר.. וּמָסֹרֶת בְּיַד הַכּל שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הַמִּזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ אַבְרָהָם הַמִּזְבֵּחַ וְעָקַד עָלָיו יִצְחָק. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה. וְהוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב עָלָיו קַיִן וְהֶבֶל. וּבוֹ הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קָרְבָּן כְּשֶׁנִּבְרָא וּמִשָּׁם נִבְרָא". [מה לכל שמונה דמויות אלו יחד? מדוע בקשר למזבח? אשמח לקרוא תשובותיכם].
[2] יצחק הוא כנגד ספירת הגבורה, מידת הדין. האש מכלה את הרוע והרשע ומאפשרת התחדשות לטוב.

פרשת לך לך - מהות הרכוש

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל.
לאחר אלפיים שנות תוהו בעולם[1], בפרשתנו נכנס אברהם אבינו למרכז הבמה ומקבל ציווי לצאת מארץ מולדתו לעבר ארץ כנען. אברם, מונע מדבר ה', יוצא לדרך יחד עם משפחתו ואינו מסתפק בתנועה פיזית אלא מתחיל לקרוא "בְּשֵׁם ה' " ולהשפיע מאמונתו על סובביו. למרבה הפלא, לצד האידיאלים הגדולים, אחד המוטיבים המרכזיים שמופיעים בפרשה הוא הרכוש[2]. התורה מציינת שאברהם לקח גם את רכושו, המריבה עם לוט היא על רקע רכוש, במלחמת המלכים הם שמים ידם ראשית על "רְכֻשׁ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה". שיא האדרת הרכוש נמצא בתיאור סדר חשיבות הדברים שהציל אברהם במלחמה: קודם כל- "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָֽרְכֻשׁ, לאחר מכן: וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו, ולא נשכח: וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב". מה מקומו של הרכוש בחיינו? מה היחס שלנו אליו?
באופן אינטואיטיבי אנו נוטים לומר שהממון לא חשוב בעינינו, חיצוני לנו ולא מהותי בחיינו. ברם, אם נסתכל סביב- הרכוש שלנו משייך אותנו חברתית, הוא פותח בפנינו הזדמנויות חדשות, הוא מקדם אותנו מקצועית ופעמים רבות גם רוחנית. האם כך "אמור" להיות? לא בטוח, אבל בטוח שכך הם פני הדברים משחר ההיסטוריה ועד היום, לפחות. יתרה מזאת- האדם מנצל את רוב זמנו לעיסוק ברכוש. אמנם מטרותיו קדושות ונעלות, אך אצל רוב בני האדם כמות הזמן המושקעת באיסוף הרכוש גדולה לאין ערוך מכמות הזמן המושקעת במטרות עצמן. ואם כך סידרה יד ההשגחה – נראה לומר שיש משהו אסנסיאלי ברכוש.
מעיון בכתובים ניכר היחס המהותי לרכוש: "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם" התיאור "בן אחי אברם" לא אמור על לוט, אלא על לוט ורכושו. נמצא לכאורה שהרכוש הוא חלק מהאדם. ואם נחשוב שהבנה זו נובעת מאישיותו המקולקלת של לוט, הרי לנו תיעוד המפגש בין אברהם למלך סדום: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ!" הצעה מעניינת. אך אברהם משיב בדרמטיות: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן! קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ!", "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ!". אברהם מסרב בכל תוקף לקחת רכוש ממלך סדום. אם זה חיצוני - זה שום דבר! אלא שאברהם מבין שהרכוש מגדיר אותו במידה מסויימת. אברהם יחיה עם רכוש של מלך סדום? זה כאילו הוא מכניס אל עצמו 'סדומיוּת', בשום פנים ואופן. לכסף יש ריח, ולריח יש השפעה.
הרכוש הוא דבר ש(על פי רוב) התאמצנו בשביל להשיג אותו. הוא מושא השקעתנו הפיזית והנפשית, ולכן הוא אומר עלינו הרבה. בברית בין הבתרים אומר ה' לאברהם שבניו יגלו לארץ זרה וביום מן הימים יצאו משם, וה' מקפיד להוסיף: "בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל". הליכה ממקום למקום עם הרכוש אינה סתם מסע, משמעותה עקירה ממקום אחד והתישבות במקום אחר. המשפט השערוריתי "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם"(סוטה יב) מקבל פירוש חדש: הממון אינו רק חיצוני, הוא מלמד אותי על האישיות שלי, על האמון ביכולותַי, על חשיבות המאמץ, הכשלונות וההצלחות.
נסיים במדרש נפלא על הפרשה: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ". 'ידוע' - שאני מפזרם, 'תדע' - שאני מכנסם. 'ידוע' - שאני ממשכנם, 'תדע' - שאני פורקם. 'ידוע' - שאני משעבדם, 'תדע' שאני גואלם (רבה מד יח). אמן. 
                                                              שבת שלום,  -חנן-



[1] "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".
[2] השורש מופיע בפרשתנו לבדה תשע פעמים. כמספר המופעים בכל שאר התורה גם יחד.

פרשת נח - שולחים את היונה!

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ, וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.. וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.
פרשתנו ממשיכה בתיאור שחר האנושות; וממש כמו תהליך גדילתו של האדם הפרטי, גם המין האנושי מתקדם משלב הינקות לשלב הילדות והנערות. 'מרד הנעורים' של העולם מקבל ביטוי חזק בדור המבול אשר חוטא כמעט בכל העוולות המוסריות שקיימות[1]. העונש ידוע- מבול המכלה את כל הארץ למעט נח ופמלייתו שבתוך התיבה. כשהמבול נפסק וצריך לצאת מהקופסא, נח שולח שליחים לבדוק את מצב היבשה, וּמִסְפר תמיהות עולות מיד מקריאת הפסוקים[2]: א- מדוע נח שולח גם עורב וגם יונה? ב- מטרת שילוח היונה כתובה, אך מה מטרת שילוח העורב? ג- מדוע שולח נח את היונה בפעם השלישית לאחר שכבר נודע לו "כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ"?
התיבה היא מקום מקלט הרמטי, היושבים בה מוגנים היטב מפני מי המבול המאיימים. ואולם, אין תכלית הקיום להיוותר בתוך התיבה המבודלת. בורא עולם ציווה את המין האנושי: מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ! עלינו לפרוש כנפיים ולצאת מן התיבה אל העולם הגדול! אכן בשעות קשות, כשהעולם בחוץ מלא סכנות, יש מקום להסתופף מאחורי דפנות העץ החזקות. אך על יושבי התיבה המבודלים מוטלת כל העת המשימה לחפש את הדרך הבטוחה אל החוץ כדי למלא את ייעודם.
נח משלח את גוזליו אל העולם הגדול, אל חיי החופש והעצמאות. הוא משלח עורב וּמשלח יונה. רב הפער באופיו של השילוח, ובאופיו של המשולח. העורב נשלח לכאורה ללא סיבה: "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב", והוא אינו מסוגל להתרחק. לעומתו היונה נשלחת עם תשומת לב ויחס אישי: וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ. כשהיונה אינה מוצאת מנוח לכף רגלה בעולם החיצון היא שבה אל המקום המוגן, התיבה. תגובתו של נח לחזרתה של היונה מבוטאת באחד הפסוקים הנפלאים בפרשה: "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ | וַיִּקָּחֶהָ | וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו | אֶל הַתֵּבָה"; איזה פירוט, כמה עדינות, כמה יחס אישי. כשמשלחים בחום וברוֹך, מאפשרים לנשלח לחוש שיש לו תמיד לאן לשוב.
דבר נוסף שאנו למדים מנח הוא שבשעה שמשלחים את הגוזלים יש לעשות זאת בהדרגה; לבדוק האם קלו המים, לאפשר להם חזרה לחום הביתי, למקום הבטוח, אם יזדקקו לו במהלכי החיפוש שלהם[3]. נעשה כך עד שיאזרו אומץ ובשעה המתאימה לא יוסיפו לשוב – בגרו ומצאו את מקומם בעולם.
במשנה הראשונה באבות, כשאנשי כנסת הגדולה מתארים את מלאכת החינוך הם משתמשים בלשון "הַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה". חובת הרב כלפי התלמיד היא שהתלמיד ידע לעמוד על רגליו לבדו[4]. שילוחם של הגוזלים הפורשים כנפיים ועומדים על דעתם האחראית הוא חיוני. הפיתוי הגדול של המחנך הוא להשאיר את התלמיד קרוב אליו, בצל מחסה מסגרת החינוך המוגנת, התיבה. אך בניגוד לפטרנליסטיות הרדיקלית הזו מלמדים אותנו חכמים שמקומם של התלמידים והחניכים, ושלנו, הוא שָם, בעולם הגדול בו נמלא את תפקידנו ושליחותנו.
            "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ.. יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי!" (מן ההפטרה)          שבת שלום,  -חנן שוקרון-


[1] רש"י: ערוה ועבודת אלילים. ראב"ע: גזל ועֹשֶק וקַחת גם הנשים בחזקה. אור החיים: פירוש 'חמס' הוא כּללוּת הרֶשע (!).
[2] עיקרי הדברים שמעתי מהרב עמית קוּלא שליט"א, מרא דאתרא - קיבוץ עלומים.
[3] הגמרא(סנהדרין קח) מוסרת לנו מידע על השיעור הראשון שלמדה היונה בחוץ: " 'והנה עלה זית טרף בפיה', אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! יהיו מזונותי מְרוֹרִים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם!". מדרש זה נותן לתמונה הידועה של היונה עם עלה הזית בפיה, משמעות שונה ממה שהורגלנו. לא זית של שלום, וגם לא של עושר כלכלי (שֶמֶן), אלא זית מר בצורתו הטבעית! היונה מעדיפה הסתפקות במועט ובטחון בהשם.
[4] מרגלא בפומיה דרבנן שהישיבה הגבוהה היא תיבת נח, כיון שמחוץ לה יש מבול. על סמך אמרת כנף זו, נראה לומר שעל הישיבה מוטל לדאוג שהבוגרים היוצאים ממנה יהיו בחינת היונה החוזרת מעולם המעשה, כשטרף בפיה - מעשים טובים ופיתוח רוחני, ולא בחינת העורב הבורח כתינוק מבית הספר.

פרשת בראשית - הרצחת?

בסימנא טבא, אנחנו מתחילים לקרוא מחדש את חמשת החומשים, שנזכה לגלות גם השנה פנינים חדשים בפסוקי התורה הקדושה. השבת נקרא את פרשת בראשית הפותחת לנו צוהר בנושאים מרכזיים בחיים בכך שהיא עוסקת בהתחלה, בטהור, ב'מחשבת הבריאה'[1]. בחרנו לברר דרך פרשתנו על קצה המזלג את סוגיית הרצח. האדם הרוצח הראשון הוא כמובן קין, והאדם הנרצח הוא הבל[2]. השאלה הבסיסית היא: למה קין רצח את הבל? ונעמיק: מדוע בכלל עולה בדעתו של בן אנוש להשמיד את זולתו? מפשט הפסוקים קשה להבין את המניע לרצח, "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ"; פסוק קשה תחבירית ועניינית- מה קין אמר? מה היה בשדה?
1) רובנו למדנו בגן שֶקַיִן קִינֵא באחיו. "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה. וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", קין מקנא, ומתוך תסכול הוא קם ורוצח את הבל. תהליך מרתק קורה כאן: קנאה -> עצבות -> רצח. אפשר אולי להוסיף באמצע גם: 'בדידות', 'ניכור', 'תחושת כישלון'.. רגשות אלו מתחברות לעיתים עם רצון להתאבדות, אבל לפעמים זה יוצא על זולתנו.
2) לדעת המדרש (רבה כב, בתרגומי) "קין היה אומר שהאדמה שלו, ואם כן לא היה להבל מקום בכל העולם ולא הניחו לרעות צאנו, ועל ידי כן באו לידי ריב", סכסוך על רקע טריטוריאלי, למי הארץ. נשמע מוּכּר. במשנה (אבות דרבי נתן מה) הסיפור מעט שונה: "קין חשב בלבו ואמר: אני הורג את אחי ואירש את העולם", זאת אומרת שהסיבה היא מאבק שליטה, התשוקה לכֹּח.
3) לנצי"ב מוולוז'ין יש פירוש ייחודי בהסבר כל מערכת היחסים בין האחים הללו. הוא מסביר שתפקיד קין כבכור, כיציר אדם הראשון ("קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'!"), היה לחנך את הבל אחיו הצעיר לחדול מהבלי עבודת רעיית הצאן, להצטרף אל עבודת השדה ולהקדיש זמן גם לחיים הרוחניים. "אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ– של הבל, הוא עמל למצוא חן בעיניך... וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ – שלא ליתן לו לחם כי אם כאשר ישמשהו בעבודת האדמה" (העמק דבר ד,ו-ט), חינוך בדרך קשה למדי. "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו – לא כתיב 'על' הבל אחיו, אלא 'אל' הבל אחיו. ופירושו: שבא אצלו ללמדו עבודת השדה, מה שלא הורגל. ועל ידי גערה ושוֹט מכֵּה כדרך אדון המושל על עבדו, הגיע לידי כך 'ויהרגהו' – שהכהו עד מוות". קין התכוון לטובה! רצה ללמד את הבל, אך חרג מעט מהגבולות בחלק של המקל לעומת הגזר ובטעות הרג את אחיו.
יש רצון לרצח פיזי, דבר הרחוק מאיתנו כאנשים נורמטיביים. אך יש רצח מסוג אחר, הנובע מאותם מניעים ממש. רגש קנאה חזק הגורם לנו לפעול בצורה מכוערת כלפי הזולת, מאבק כוח ושליטה שמוריד אותנו מן הפסים. אנחנו לוקחים מהפרשה את סכנת הרצח השקט שקרובה לכל אחד מאיתנו. כמובן לדעת הנצי"ב- החינוך, אין צורך להוסיף על חשיבות העדינות במתיחת הגבולות והזהירות מגרימת נזק לילד. שנזכה להסיר דמים -פיזיים ונפשיים- מבַּתֵינוּ. אמן.

            "הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי" (תהילים נא)        שבת שלום,  -חנן שוקרון-




[1] רשימה חלקית של נושאים קנוניים בפרשה: בחירה חופשית, אבולוציה, זוגיות, טעמי המצוות, חיים שאחרי המוות, דחיית סיפוקים, מעמד האישה, מעמד האיש, גלובליזציה, לאומנות, חברה ועוד.
[2] מעניין הוא, שאם לא נבחין בין חיות לבני אדם, ה'רוצח' הראשון הוא דוקא הבל אשר הביא מנחה "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ".