ראש השנה - יום עדין

וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.. וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה.. לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לה' אֱלֹהֵיכֶם! אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ! כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ! וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. (נחמיה פרק ח)
נמצאים אנו לקראת שיאם של ימי הרחמים והסליחות, הישורת האחרונה- "הימים הנוראים"[1]. תחושות מאוד לא פשוטות מלוות אותנו בימים אלו; יום הדין, חששות, כובד ראש, אפילו פחדים מסויימים. אמנם ראש השנה הוא חג, אבל אולי החג הכי פחות שמח, כדברי הזוהר (אמור, דף צה) "כל הימים הטובים נקראו 'מקראי קודש', אבל יצאו ראש השנה ויום הכיפורים שאין בהם שמחה, שהם ימי דין". הרגשת לחץ שאינה מבוררת דיה.
והנה, כששבים לאחור במקורותינו, בספר נחמיה מופיעים הפסוקים שהבאנו, המתארים את 'יום הדין' באופן אחר לגמרי. קומץ אנשים מעם ישראל השב לארצו לאחר גלות בית ראשון[2] בוכה ומתאבל למשמע מצוות התורה והפער בין הרצוי (התורה) לבין המצוי (מצבם הרוחני), האירוע מתקיים ביום א' בתשרי. בנקודה זו קוראים ראשי העם אל הקהל: הפסיקו! אין זו עת בכי ואבל, זהו יום טוב לישראל, יום חג בו קיימת מצות השמחה. לא זו אף זו- לכו לסעוד את לבכם, שלחו מנות איש לרעהו (פורים?), והעם מבצע את אשר הורו לו: "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה". תְמהני, והרי זהו יום דין! "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם".
בפתיחה להלכות ראש השנה, רבנו יעקב בעל הטורים מצטט מדרש נפלא: "מנהגו של עולם, אדם שיש לו דין- לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות" (טור סי' תקפא). נמצינו למדים שמהותו של היום מורכבת, מצד אחד דין ויראה, מצד שני ביטחון ושמחה; יום עדין. אחיזת החבל משתי קצותיו באה לידי ביטוי בפסיקת ההלכה למעשה, וכך כותב רבי ישראל מראדין (שהשבוע חל יום פקידתו): "ומכל מקום, לא ילבש בראש השנה בגדי רקמה ומשי כבשאר ימים טובים, שיהיה מורא הדין. אלא ילבש בגדים לבנים נאים" (משנ"ב תקפא). לא בגדים שחורים, ולא בגדי רקמה, אלא לבנים נאים.
יש מקום לשתי התחושות בקרבנו, ודרך השילוב ביניהן רמוזה בתקיעות השופר. ההלכה הבסיסית במנגינת התקיעות היא "כָּל תְּרוּעָה - פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ" (שו"ע תקצ). התקיעה הפשוטה מבטאת את החסד, הביטחון, השלווה. התרועה מבטאת את הבכי, השבר, היראה. האמירה היא שהחסד לא מכלה את הדין, משום שעלינו להיות אחראים למעשינו, להתוודות עליהם ולא להיות שאננים בביטחון. השיטה היהודית היא דין העטוף בחסד; שמחה עוטפת יראה.     שנזכה!
            "דַּלֶּיךָ תְּרַחֵם, וְשַׂמְּחֵם מִיגוֹנָם, וְהַפְלֵא חֲסָדֶיךָ"          שנה טובה ומבורכת לכל בית ישראל,  -חנן-


[1] בחיפושַֹי ראיתי שהביטוי מופיע לראשונה אצל המהרי"ל (מגדולי אשכנז במאה ה14)- "ימי הנוראיים". ניסיתי לברר את מקורו של כינוי זה (מלבד כינוי ה'- 'הא-ל הנורא'), אך לא מצאתי הסבר המניח את הדעת. אשמח לקרוא דעתכם.
[2] יש לדעת שבשיבת ציון אחרי גלות בבל שָבוּ קומץ אנשים מהרמות הסוציו-אקונומיות התחתונות של העם, רוב העם אינו נמצא בארץ ישראל. הדבר נכון לגבי כל תקופת בית המקדש השני. בשנים אלו ממש עתידים אנו לראות בהפיכתם בחזרה של אחוזי העם היהודי היושב בארץ הקודש לרוב.

פרשת כי תבוא - המלכה מתוך בחירה

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.. וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.. אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.
בפרשת השבוע משה רבנו שב ומזכיר את שידוע לכולנו - אם נשמע בקול ה' נזכה לברכות רבות, ואם חלילה נעבור על מצוות השם יבואו עלינו קללות נוראות. הנושא כבר הוזכר בספר ויקרא, וחז"ל שמים את האצבע על הבדל מעניין: "בוא וראה שלא כמידת הקדוש-ברוך-הוא מידת בשר ודם; ה' ברך את ישראל בעשרים ושתים, וקללם בשמונה.. ואילו משה רבינו ברכם בשמונה וקללם בעשרים ושתים[1]" (בבא בתרא פח). דווקא משה, רועה ישראל הנאמן, הוא אשר הוסיף בתוכחה, והדבר מעורר תמיהה. א. מה עניין התוכחה והעונשים? ב. מה טעם הרחבתם על ידי משה?
שלמה המלך מלמדנו כלל חשוב ואינו מובן מאליו בעידן מלא ליטופים: "אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ. הוֹכַח לְחָכָם – וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט,ח), ה'לץ' אוהב לשמוע דברים נעימים בלבד. לעומתו, החכם אוהב לשמוע תוכחה, ואף מוקיר את אומרם. ישנן מספר הלכות בדבר קריאת התוכחה; אין להפסיק באמצע קריאת הקללות (מגילה לא), אין לקראם בלחש (סוטה לז), ועוד. אם יפסיק הציבור באמצע קריאת התוכחה, או יקרא אותם בלחש, יוכיח שהוא מואס בה, והוא שייך ל'לצים'. אנחנו רוצים לבטא על ידי הקריאה את חפצנו בשמיעת דבר ה', ומעוניינים בתיקון דרכינו.
במדרש (במדבר רבה ב, יז) כתוב שדווקא משה, שאהב את ישראל בכל מאודו, שברך את ישראל ככוכבים, לא חסך מלקללם. את הסיבה העמוקה לכך, ותשובה לשאלתנו מביא רש"י בלשונו הקצרה והמדוייקת (כט,ג): "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם לה' אֱלֹהֶֽיךָ" - היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום. משה לא מעוניין להפחיד את העם, או לגרום לו להתהלך ברתת ובעצבנות[2], משה בוחן אותנו: האם אנו באמת מעוניינים במלכות השם ובקשר איתו? על כל המשתמע מכך.
ראש השנה לפנינו, יום הדין. יום ללא וידוי חטאים או תוכחה, יום שכולו מוקדש להמלכת בורא עולם עלינו. ה' הוא מֶלך, הוא מַלך והוא ימלוך, הוא לא צריך אותנו. אבל ביום הזה אנחנו מצהירים: הקדוש ברוך הוא, אתה לא סתם מלך מנוכר ועריץ, אנחנו רוצים בך, אנחנו בוחרים במלכותך, שמחים להיות תחת כנפיך. לא קל לנו להיות בנים לה' א-להינו, אבל משתלם.
            "וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵא-לֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ" (מתוך ההפטרה)         שבת שלום ושנה טובה,  -חנן-

[1] דרך הלימוד מרתקת כשלעצמה. הלימוד הוא לא ממספרי הפסוקים, אלא באותיות של הברכה והקללה. בספר ויקרא מתחילה הברכה באות א' ומסתיימת באות ת'; הרי לנו עשרים ושתיים אותיות האל"ף-בי"ת בברכה. הקללה מתחילה באות ו' ונגמרת באות מ' - שמונה אותיות הפרש ביניהן. בפרשתנו הברכה מתחילה באות ו' ונגמרת באות מ' (8), ואילו הקללה מתחילה בו' ונגמרת בה' (סיבוב שלם של אותיות האל"ף בי"ת - 22).
[2] אצטט מדרש נפלא שמצאתי השנה: "אמר הקב"ה לישראל: לא יועילו בכם לא הייסורין ולא התוכחות ולא התראה ולא הבטחה ולא טלטול ולא אריכות ימים ולא אריכות רוח ולא שליח ולא צווי ולא קללות ולא חרמות ולא נחמות ולא אימת דין גהינום.. אשרי מי שיראתו על פניו, אשרי מי שהוא עניו, אשרי המשבחים אותו המוניו, אשרי מי שהוא שפל בעיניו, אשרי מי שמטה אזניו לשמוע דברי תורה. הנה באתי ללמדך, על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך, אשריך אם תזכרני, אשריך אם בלבך תצפנני.. ועבוד א-להיך בשמחה, ויהיה לך לחמלה.." (אוצר המדרשים עמוד 355).

וידוי מבואר - מצוות עשה

גילוי דעת - פרשת שופטים - גאולה בגדול!

בהפטרת השבוע, אנחנו קוראים על הרגע בו ה' גואל את עם ישראל ומשיב אותנו לארצנו. האירוע הזה מתואר כגרנדיוזי למדי-  חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם! וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ [קצוות העולם] אֵת יְשׁוּעַת אֱ-לֹהֵינוּ!   למה דווקא בצורה כזו?
היתרון הפרשני העצום שיש לדור שלנו הוא: בחינת נבואות הגאולה לאור הגאולה עצמה. ואכן - כפי שתיאר זאת אברהם לבני כשקרא לספרו: "שיבת ציון - תקוות האנושות", חזרת עם ישראל לארצו תופסת תשומת לב בלתי-פרופורציונלית בשיח הכלל עולמי. קריאת ההפטרה מרגיעה אותנו בכך שהכל מתוכנן מראש, הופעת מדינת ישראל בכל מהדורת חדשות בעולם אינה כתוצאה מ"צעד חריג" כזה או אחר. בורא עולם סיבב כך, בכוונה.
מאות שנים שעם ישראל נמצא בגלות, מפוזר בין הגויים בארצותם ללשונותם. בזמן הזה הצליחו היהודים להגיע לעמדות מפתח בשלטונות המקומיים. היהודים הם הראשונים להזדעק על כל עוול שנעשה על ידי המדינה. התשובה מצד המושל מוכנה: "אתם חכמים להיות מוסריים, כי אין לכם מדינה לנהל. נראה אתכם דואגים לטריטוריה, חינוך, רווחה, חברה וגם שומרים על מוסריות גבוהה".
והנה, היהודים האלה, היועצים המציקים, הקימו מדינה. עכשיו נראה אותם. עם זכוכית מגדלת.
הגדרת מדינת ישראל כ"מימוש ההחלטה להקים בית לאומי לעם היהודי" זו מטרה חשובה, אך מִשְנִית ביחס לחובה שלנו כלפי העולם כולו. מאז שנת תש"ח עיני כל האומות אלינו נשואות, מתחננות ומבקשות: לַמְּדוּנוּ. מהי רוחניות? כיצד היא משתלבת במוסדות המדינה? מהו מוסר לחימה? ישראל והעמים - הילכו שניהם יחדיו?
זה תפקידנו! חייבים אנו להיות מוכנים היטב להאיר להם את הדרך. להיות נאמנים להצהרתנו בכל יום שלוש פעמים: "לתקן עולם במלכות שד-י".

ובלשונו הזהב של המלבי"ם (על הפסוק): "על ידי התשועה תתגלה מלכות שמים בכל העולם כולו".

פרשת כי תצא - קליטת מסתננים

..ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ.
בפרשת השבוע נקרא על אחד מחוקי המגן ביהדות (protective labor law). מדובר על עבד גוי שברח מאדוניו הגוי, והתורה אוסרת על המוצא אותו להסגירו אל אדוניו. דין זה מוזכר שוב בספר משלי (ל,י): "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתּ". ציווי הומני זה הוא כמובן יוצא דופן ביחס לעמים האחרים באותה תקופה, ולא רק באותה תקופה. בנוסף לאיסור ההסגרה, יש להיטיב עימו, לתת לו מקום בטוח לשבת בו וקיים איסור מיוחד על הונאתו. דינים אלו מזמינים אותנו לברר את יחס היהדות לפליטים ומהגרים ממדינות זרות[1].
המתח הקיים בשאלות מסוג זה הוא רווחת אזרחי המדינה מול בעיות קיומיות של אזרחים זרים. לכן, כתנאי בסיסי לזכות ליחס זה של התורה - על העבד לקבל על עצמו להתנתק מאורחות חייו כגוי. אמנם ישנה מחלוקת ראשונים האם הוא חייב להתגייר, או שיכול רק לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח ולהנות ממעמד "גר תושב", אך הכלל ברור: עליו לבצע מהפך רוחני. הגבלה נוספת על קליטת מהגרים היא זו שמדגיש דון יצחק אברבנאל (מאה ה15, ספרד): "ואמר 'ישב בקרבך' להודיע שאין ראוי שיהיה לעבדים עיר בעצמם פן ירבו וימרדו שמה, אבל ישבו בקרב ישראל". ישנה סכנה בהקמת 'שכונות ייעודיות לפליטים' מחשש שמא יפתחו בועה משלהם בתוך הנוף היהודי, לכן התורה מדגישה שאותו עבד יחיד ישב 'בקרבך', וכך יוכל להשתלב בצורה המיטבית.
סוגיה נוספת היא הדאגה לרוּחניוּתוֹ של הפליט ולא רק לצרכיו הפיזיים. נכתב בתורה שהעבד רשאי לשבת "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר". הביטוי הזה מזכיר לנו את אשר קראנו לפני שבועיים "וְאָֽכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". הקדוש-ברוך-הוא בוחר במקום מסויים להשראת השכינה – בית המקדש. דבר מפתיע לכאורה לאור הביטוי הדומה הוא שחכמינו אוסרים על אותו עבד לשבת בירושלים (מדרש תנאים דברים כג,יז). אלא נראה לומר, שכחלק מהדאגה לפליט הגוי, התורה קובעת כי אין לו הכרח להתמקד במקום פולחן מסויים. הרגשת השייכות לא-לוה מבחינתו תתרחש במקום אחר, תלוי בתרבות המוצא שלו; על שפת הים, על הר גבוה, או ביער סבוך. הוא בוחר את המקום, הוא בוחר את האפשרות של חיבור לבורא עולם. בדרכו.
תנאים אלו שמוסרת לנו תורתנו הקדושה באים מצד אחד לבטא את הדאגה לתיקון עולם המוטלת על עם ישראל, ומאידך שמירה על צביונה הפנימי של מדינת ישראל[2]. שנזכה לשלב בין הדברים בחכמה כפי שהורו לנו חכמינו, ובכך לבשר לכלל העולם.
            "וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם" (זכריה ב,טו)      שבת שלום,  -חנן-


[1] תמיכה ועזרה לאויבים יכולה להביא בעתיד לנזקים צבאיים מדיניים ואף רוחניים. כל מקרה יידון לגופו על פי העקרונות כאן. אך לאזרחים פליטים של מדינות ידידותיות יש יותר מקום לסייע בצורה משמעותית, ואף לשלוח סיוע לשם אם הדבר נצרך.
[2] אחד הקלקולים שהתרחשו בעקבות הומניות ללא הגדרת מוכנות מוסרית הוא הנתון המזעזע של קפיצה בפשיעה בשבדיה באיזור שקלט מהגרים - 300% בכללי, ו 1200% בפגיעות בנשים. נוסיף לזה גם התפוררות תרבותית, ועוד.

פרשת שופטים - החוקה והמציאות

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט; בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
השבת נקבל מעט מושג על מציאות הסנהדרין ועל פסיקת ההלכה בזמן שבית המקדש היה קיים. בקווים כלליים אפשר לומר שהחוקה של עם ישראל זו התורה הקדושה, והרשות השופטת זה בית הדין. אך כידוע, בכל מדינה מתוקנת, בנוסף לבית המשפט קיים בית מחוקקים אשר תפקידו לתקן תקנות בהתאם לצורך השעה. במילים אחרות, גם כאשר קיימת חוקה בסיסית, צריך בית מחוקקים שיחוקק חוקים חדשים בכדי להתמודד עם בעיות ההווה. לדוגמא, מתוך הבנת מצוקת הדיור נכתב בחוקה שתהיה הגבלה על מחיר הדירות. לאחר כמה שנים מבין בית המחוקקים שהחוקה מנוצלת לרעה על ידי אילי הון, ולכן מחוקקת חוק חדש לריסון משקיעים.
כעת נתאר לעצמנו מדינה עם חוקה ובית משפט בלבד, בלי בית מחוקקים. מה עושים כשיש תמורות במדינה? כיצד מתמודדים עם תופעות שמתאימות לחוקה אך ברור שהן עוולות? זוהי הסנהדרין הגדולה, וזהו תפקידה; היכולת להתמודד עם אתגרי ההווה מתוך הסתכלות בתורה[1]. 'אור החיים' הקדוש מסביר שהיכולת לחדש נתונה אך ורק "על פי הקדמות אשר קיבלו דְלִי מִדְּלִי אשר דלה לנו איש האלוהים" (הקדמת הרב המחבר), מסורת של כּלֵי הפרשנות והחידוש. הפירוש של דברי התורה, התורה שבעל פה, אינו תוצר בדיית ליבו של החכם, אלא דווקא לפי המסורת בפירוש הדבר, כדברי הגמרא: "אין אדם דן גזירה שוה מעצמו", ומבאר רש"י: "אלא אם כן למדה מרבו".
ישנו מדרש מדהים בשם חכמי צרפת [מופיע בריטב"א וברמב"ם] לפיו התורה ניתנה למשה רבנו עם 49 פנים טהור ו49 פנים טמא, ומשה רבנו מסרם לחכמי הדורות. מסביר מורי ורבי הרב שרקי שכל הלכה בתורה ניתנת להידרש בכמה אופנים שונים, וביד חכמי הדור ("הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם") להחליט באיזו דרשה יש להשתמש[2]. אך מאז שבטלה הסנהדרין אין לנו יותר הכוח לתקן ולחדש, ההנהגה הרוחנית של עם ישראל היא חלקית בנושא זה.
אמנם, גם כשיש מקום לחידוש, אין פירוש הדבר חלילה חידוש של מצוות, שהרי "זאת התורה לא תהא מוחלפת" (13 עיקרים), הכוונה היא להסברת המציאות על פי התורה הנצחית. מוסיף לכך הרב קוק את הנקודה שעלינו לכוון במדוייק את עיתוי החידוש. הרב מביא משל: כל גוף חי שאינו נמצא בתנועה - מתנוון. לעומת זאת אם הגוף מת - אזי דווקא התנועה הורסת אותו יותר ועדיף שינוח. בזמן הגלות, אין לנו מקדש ואין לנו סנהדרין, עם ישראל משול לגוף מת, עצמות יבשות, לכן עדיף לשמור על המצב הקיים ללא שינויים. מה שהציל את עם ישראל בגלות היה השמרנות ההלכתית. כיום אתגר זה נמצא במרכז השיח, משום שעם ישראל נמצא בתהליך התחיה.
לסיום, נזכיר את דברי ריה"ל על הסיעתא דשמיא לה זכתה סנהדרי הגדולה: "וּמַה שֶּׁנִּקְבְּצוּ עָלָיו הַשּׁוֹפְטִים מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', מִפְּנֵי שֶׁהֵם נֶעֱזָרִים בַּשְּׁכִינָה.. וְלֹא תַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַטָּעוּת"(כוזרי ג).

            "כֹּה אָמַר ה': שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן.. וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת" (זכריה ח)        שבת שלום,  -חנן-


[1] כאן אעיר אשר על ליבי: לדאבוננו, כל דיבור על 'חידוש' או 'התפתחות' בתוך היהדות מיד מקבל תווית של מוקצה מחמת מיאוס. הדבר כנראה נובע מתגובת הנגד החריפה שהושמעה באירופה כלפי הרפורמה.
[2] הדוגמא הידועה ביותר היא בועז ורות. בתורה הדברים כתובים בצורה ברורה: "לֹֽא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמֽוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹֽא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָֽם". בועז, ברוח קדשו מבין שרות חייבת להיכנס לעם ישראל, מחדש דרשה על ידי סנהדרין: "מֽוֹאָבִי", ולא מואביה.

פרשת ראה - בסיס אידיאלי

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם, לֵאמֹר: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.. הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב! הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.. וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.
בפרשת השבוע אנו קוראים ציווי קשה ביותר – עיר הנידחת; עיר שרוב תושביה הוסתו על ידי אנשים מתוכה לעבוד עבודה זרה. ברגע שמגיעה דיווח כזה, הסנהדרין מבררת היטב, ואם אכן קיימת עיר נידחת באחת מערי ישראל- עולים כל עם ישראל למלחמת אחים על אותה העיר והורגים בחרב את העובדים, טפם ונשיהם. לאחר מכן שורפים את כל הרכוש וחל איסור לבנות עיר זו מחדש עד עולם. כשעוסקים בנושא זה, בדרך כלל המשפט הראשון שנאמר הוא דברי התוספתא (סנהדרין יד,א,ג): "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? לומר: דרוֹש וקבל שכר". אך מה כוונתם של דברים אלו? כשאלת דודו של ר' יוסף קארו (פירוש "תולדות יצחק"): "יותר טוב לדרוש ולקבל שכר על דברי תורה הרגילים והתמידים, מאשר דבר שלא היה ולא נברא".
ראשית נשאל: מדוע מקרה עיר הנידחת 'לא היה ולא עתיד להיות'? בסקירה קצרה של המצוות עליהן נאמרה קביעה זו[1], נראה לכאורה שהסיבה היא טכנית. הסיבה לכך שדין בן סורר ומורה לדוגמה, אינו אפשרי, נעוצה בכך שהתנאים שעליו לעמוד בהם כדי להיות מוגדר כך, הם מוזרים ונדירים ביותר (ראה רמב"ם הל' ממרים פרק ז). בניגוד לגישה זו, בגמרא מופיעה דעה הסוברת שהעניין הוא מהותי: "אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?! אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". לפי רבי שמעון, דין זה לא בוצע משום שאינו מוסרי. וכך דעת רבי עקיבא בעיר הנידחת (תוספתא שם)[2].
נתקדם אל הביטוי "דרוש וקבל שכר". הגישה המקובלת סוברת שעל אף חוסר הסיכוי הטכני להתרחשות המקרה, עלינו ללמוד מוסר מן המצווה. בהקשר שלנו, ציווי עיר הנידחת מלמדנו על סכנות הלחץ החברתי, ההסתה והמרידה המתחילה בקטן וּגְדֵלה בצורה מעריכית. אך אם נאמר שעיקור מצוות אלו למעשה נובע מפגם מוסרי, מה נלמד מהן? מדוע עלינו לדרוש בהן? הרב קוק נותן תשובה ישירה לשאלתנו(אגרות ראיה רסו): "השכר הוא המֶלַח המעמיד צביון הטוב על ידי תגבורת שנאת הרע בכל ענפיה", לימוד המצווה מחנך אותנו לסלוד מן הרע, ללא יוצא מן הכלל. "וכיון שהוא [המלח] עשה את פעולתו באורח לימודי, איננו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר". הלימוד מועיל לשימור הגישה הבסיסית הבריאה.
האם מותר לרצוח? לשקר? לא. אבל יש מקרים בהם מותר? נכון, אך צריך להכיר מהו הבסיס. לעיתים אנו נותרים פעורי פה אל מול ציוויים בתורה ודברי חז"ל הנראים קיצוניים ומנותקים מהמציאות. חשוב להכיר בערך לימוד הדבר בצורתו הבלתי תלויה ובלתי מתפשרת, כך נְשמֵר בסיס אידיאלי ומתוכו ניגש אל המציאות המורכבת בראיה נכונה.
            "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", וכך תדרש ל-"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" המורכב.     שבת שלום,  -חנן-


[1] אלו אשר מצאתי: בן סורר ומורה (סנהדרין עא,א), עיר הנידחת (סנהדרין עא,א), טומאת נֶפֶל (ירושלמי נזיר פרק ז הלכה ב), צרעת הבית (תוספתא נגעים ו,א), רציעת עבד עברי (אבן עזרא שמות כא,ה).
[2] החולק על אי ההיתכנות של עיר הנידחת הוא רבי יונתן, אשר ראה במו עיניו עיר הנידחת.