פרשת חיי שרה - דרישה וכניעה

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם! הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה- אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
פרשתנו ממשיכה לספר אודות מייסדי האומה הישראלית – האבות הקדושים. כחלק מן הדאגה לַדור שאחרי המהפכה שחוֹלל[1], אברהם שולח את אליעזר עבדו לעיר ילדותו כדי למצוא אישה ראויה ליצחק. אליעזר מגיע לבאר המקומית ומבצע פעולה תמוהה למדי; הסכם של ניחוש עם הקדוש ברוך הוא. הגמרא מעידה, ובצדק: "אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם שָׁאַל שֶׁלֹא כְהֹגֶן"! התנאי הוא שהיא תשקה אותו ואת גמליו, והגמרא זועקת: "יכול אפילו חיגרת?!", אלא שה' השיבו כהוגן וזימן לו את רבקה אימנו (תענית ד). האם אליעזר ניחש באיסור? מדוע שאל בצורה זו?
כשהגמרא עוסקת בהלכות כישוף, היא דנה מה הגדר הנדרש לאיסור 'ניחוש', והיא קובעת: "כל ניחוש שאינו סומך עליו ממש, כאליעזר עבד אברהם – שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה – אינו ניחוש" (חולין צה, רש"י). והרמב"ם פסק: "אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ''ם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ'. כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ?.. כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם" (ע"ז יא,ד). לפי זה שאליעזר מצא אישה ליצחק בדרך לא כשרה, (אלא שניתן לתרץ שזו לא עבירה ממש כי לא היה מזרע אברהם).
הראב"ד משיג על קביעת הרמב"ם בלשון תקיפה: "זה שיבוש גדול!.. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואם היו הם- היו מוציאים פולסי דנורא אל פניו!". לא יתכן לומר כך על אליעזר. אז מה הוא בדיוק עשה? מסביר רבנו עובדיה ספורנו: " "והיה הנערה אשר אומר אליה" - התפלל שיהיה כך, לא שסמך על הניחוש.. ומה שאמרו חז"ל כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש, הכוונה היא שיאמר המנחש כדבריהם, אבל יאמר זה שלא כדרך תפילה אלא דרך נחש".
אליעזר מבקש בקשה, והוא לוקח בחשבון שהיא עלולה לא להתקבל, "שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה" (רבה וישלח עו). לכל אורך התפילה הוא מדגיש שתפילתו לה' היא בגדר 'חסד'. העבד מודע לכך ששאלתו אינה בהכרח כהוגן, אבל הוא יודע שה' לא עובד אצלנו, אלא אנחנו עובדים אצלו. הוא מבקש מה' חסד. אפילו כשרבקה שואבת לגמליו, העניין כבר כמעט סגור, כתוב: "הָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ. מַחֲרִישׁ. לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם לֹא", יש מצב גדול שלמרות כל הסימנים זאת לא הכּלה המיועדת. ומשנודע לו שה' היה בעזרו – הוא מודה ומשתחוה כסימן לכניעה, כי שום דבר אינו מובן מאליו. אליעזר מבין שהקדוש ברוך הוא אינו קבלן ביצועים, ואפילו לאחר תשובת ה' כהוגן, בדמות רבקה, העבד מתכונן לעיקר עבודת השכנוע של המשפחה, הוא זה שצריך לעשותה.
אנחנו מתפללים, שופכים ליבנו ומתחננים, וכל תפילה שלנו ודאי פועלת בעולמות העליונים. יחד עם זאת – עלינו להפנים כי לא תמיד נראה את תוצאותיה בהקשר הישיר של בקשתנו. סכנה גדולה בעבודת ה' היא לחשוב שדרך הטבע היא שמתפללים ונענים. "גם לאבא מותר לומר לא" אמר אביו של החייל, ואם אמר כן – "הגדלת חסדך עלי". "לֹא נַחַשׁ בְּיַֽעֲקֹב", אלא תפילה.

            "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. אֱ-לֹהִים, בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (תהילים סט)    שבת שלום,  -חנן-



[1] הערה חשובה: היו הרבה אנשים במהלך ההיסטוריה שרצו לעשות מהפכות, לשנות דברים בעולם. דבר ידוע הוא שאין בודקים מהפכה לפי הדור הראשון של המהפכה; לשבור את כל המוסכמות זה קל, לשבור פסלים ולזעזע את העולם, השאלה אם נבנה משהו חדש וקבוע בדור הבא, בהתאם לחזון. המהפכה צרפתית גררה תקופת 'טרור' אכזרית שלא תאמה לעקרונות המהפכה, המהפכה הקומוניסטית גררה טבח של מיליונים.

פרשת וירא - המזבח והמקווה

"קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.. וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם.. וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר! וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה!.. וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע".
בפרשת השבוע אנחנו קוראים את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתולדות ישראל- עקידת יצחק. את העקידה אנחנו קוראים כל בוקר, ומוסיפים להזכירה פעמים רבות בתחנונים שונים ובימי הרחמים והסליחות. הנסיון הקנוני הזה מראה על מסירות הנפש של אבותינו לקיום מצוותיו של הקדוש ברוך הוא, בכל מחיר. בסיום פרשת העקידה אברהם שב לנעריו, ולא כתוב בתורה שיצחק חזר איתו; "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו". ומה עם יצחק? יצחק נשאר על המזבח.
למדנו במדרש (רבה נו): "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם! לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה. כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ', לֹא אָמַרְתִּי שְׁחָטֵהוּ, אֶלָּא 'וְהַעֲלֵהוּ'.. הֶֽעֱלֵיתָ וְקִיַּמְתָּ דְּבָרַי!". התביעה המקורית מאברהם היתה להעלות את יצחק על המזבח, אך לא לשחוט אותו עליו. נמצנו למדים כי ישנה משמעות עצמית בעליה על המזבח, גם ללא המוות המתבקש.
מהו המזבח? מימדי המזבח[1] הם אמה על אמה ברום ג' אמות. מידות אלו נלמדות מכמה מרכיבים: גובה שלוש אמות (כמטר וחצי) הוא גובהו הממוצע של אדם בוגר בגיל מצוות (עירובין מח) | אמה על אמה הוא השיעור למקווה טהרה (עירובין יד), שגם הוא נלמד ממה שנקרא "מקומו של אדם", המרחב המינימלי הדרוש לו. בלשונו של הרב רא"ם הכהן ניתן לומר אפוא כי המזבח משמש כמקווה, אך לא של מים אלא מקווה של אש. "אמר רב חסדא: מזבח מקוה טהרה" (זבחים מג); כמו שהמים מטהרים, האש גם היא מצרפת, מחזקת ומחדשת את האדם[2]. ואכן בחז"ל מתוארת הקרבת הקרבן כהקרבת עצמו; "כי כאשר מקריב האדם קרבן - מקריב עצמו אל ה' יתברך.. ודרשו חז"ל: כאילו הקריב את נפשו" (מהר"ל נתיב התשובה,א). נפשו של יצחק מועלית על גבי המזבח, המקווה, ולא יורדת.
רבי יוסף קארו בספרו 'מגיד מישרים' (וזאת הברכה) מעיד שהמלאך אומר לו "אֲזַכֶּה אותך להישרף בארץ ישראל ברבים לקדש שמי ותַעלה לעולָה לרצון על מזבחי" כמו שזכה חברו ר' שלמה מולכו שנרצח על ידי האינקיויזיציה על קידוש ה'. אלא שאנחנו יודעים שמרן השו"ע לא מת על קידוש ה', אלא נפטר בשיבה טובה בגיל 87. מכך למדים אנו שהדרכים לקרבת ה', על המזבח, מגוונות. יצחק, העולֶה אל המזבח שלא לשם שחיטה, מבטא את המסירות הגדולה לקדוש ברוך הוא, מתוך החיים עצמם, ולא מתוך שחיטה ומוות. כפי שראינו, מיצחק נדרש לעלות אל המזבח ולהישאר עליו בעודו בחיים. קדושת החיים, היא הנתבעת מיצחק, שהשאיר לעד קצת מעצמו שָם, על הר הבית. שנזכה להתחדש | להיטהר ולהתקדש | בחיים, בקיום, בַּיֶש | במים וגם באש.

            "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (ירמיה יד)     שבת שלום,  -חנן שוקרון-



[1] המזבח של יצחק הוא הוא מזבח העולה שבבית המקדש. להרחבה, רמב"ם הל' בית הבחירה ב: "הַמִּזְבֵחַ מְקוֹמוֹ מְכֻוָּן בְּיוֹתֵר.. וּמָסֹרֶת בְּיַד הַכּל שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הַמִּזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ אַבְרָהָם הַמִּזְבֵּחַ וְעָקַד עָלָיו יִצְחָק. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה. וְהוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב עָלָיו קַיִן וְהֶבֶל. וּבוֹ הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קָרְבָּן כְּשֶׁנִּבְרָא וּמִשָּׁם נִבְרָא". [מה לכל שמונה דמויות אלו יחד? מדוע בקשר למזבח? אשמח לקרוא תשובותיכם].
[2] יצחק הוא כנגד ספירת הגבורה, מידת הדין. האש מכלה את הרוע והרשע ומאפשרת התחדשות לטוב.

פרשת לך לך - מהות הרכוש

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל.
לאחר אלפיים שנות תוהו בעולם[1], בפרשתנו נכנס אברהם אבינו למרכז הבמה ומקבל ציווי לצאת מארץ מולדתו לעבר ארץ כנען. אברם, מונע מדבר ה', יוצא לדרך יחד עם משפחתו ואינו מסתפק בתנועה פיזית אלא מתחיל לקרוא "בְּשֵׁם ה' " ולהשפיע מאמונתו על סובביו. למרבה הפלא, לצד האידיאלים הגדולים, אחד המוטיבים המרכזיים שמופיעים בפרשה הוא הרכוש[2]. התורה מציינת שאברהם לקח גם את רכושו, המריבה עם לוט היא על רקע רכוש, במלחמת המלכים הם שמים ידם ראשית על "רְכֻשׁ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה". שיא האדרת הרכוש נמצא בתיאור סדר חשיבות הדברים שהציל אברהם במלחמה: קודם כל- "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָֽרְכֻשׁ, לאחר מכן: וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו, ולא נשכח: וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב". מה מקומו של הרכוש בחיינו? מה היחס שלנו אליו?
באופן אינטואיטיבי אנו נוטים לומר שהממון לא חשוב בעינינו, חיצוני לנו ולא מהותי בחיינו. ברם, אם נסתכל סביב- הרכוש שלנו משייך אותנו חברתית, הוא פותח בפנינו הזדמנויות חדשות, הוא מקדם אותנו מקצועית ופעמים רבות גם רוחנית. האם כך "אמור" להיות? לא בטוח, אבל בטוח שכך הם פני הדברים משחר ההיסטוריה ועד היום, לפחות. יתרה מזאת- האדם מנצל את רוב זמנו לעיסוק ברכוש. אמנם מטרותיו קדושות ונעלות, אך אצל רוב בני האדם כמות הזמן המושקעת באיסוף הרכוש גדולה לאין ערוך מכמות הזמן המושקעת במטרות עצמן. ואם כך סידרה יד ההשגחה – נראה לומר שיש משהו אסנסיאלי ברכוש.
מעיון בכתובים ניכר היחס המהותי לרכוש: "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם" התיאור "בן אחי אברם" לא אמור על לוט, אלא על לוט ורכושו. נמצא לכאורה שהרכוש הוא חלק מהאדם. ואם נחשוב שהבנה זו נובעת מאישיותו המקולקלת של לוט, הרי לנו תיעוד המפגש בין אברהם למלך סדום: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ!" הצעה מעניינת. אך אברהם משיב בדרמטיות: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן! קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ!", "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ!". אברהם מסרב בכל תוקף לקחת רכוש ממלך סדום. אם זה חיצוני - זה שום דבר! אלא שאברהם מבין שהרכוש מגדיר אותו במידה מסויימת. אברהם יחיה עם רכוש של מלך סדום? זה כאילו הוא מכניס אל עצמו 'סדומיוּת', בשום פנים ואופן. לכסף יש ריח, ולריח יש השפעה.
הרכוש הוא דבר ש(על פי רוב) התאמצנו בשביל להשיג אותו. הוא מושא השקעתנו הפיזית והנפשית, ולכן הוא אומר עלינו הרבה. בברית בין הבתרים אומר ה' לאברהם שבניו יגלו לארץ זרה וביום מן הימים יצאו משם, וה' מקפיד להוסיף: "בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל". הליכה ממקום למקום עם הרכוש אינה סתם מסע, משמעותה עקירה ממקום אחד והתישבות במקום אחר. המשפט השערוריתי "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם"(סוטה יב) מקבל פירוש חדש: הממון אינו רק חיצוני, הוא מלמד אותי על האישיות שלי, על האמון ביכולותַי, על חשיבות המאמץ, הכשלונות וההצלחות.
נסיים במדרש נפלא על הפרשה: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ". 'ידוע' - שאני מפזרם, 'תדע' - שאני מכנסם. 'ידוע' - שאני ממשכנם, 'תדע' - שאני פורקם. 'ידוע' - שאני משעבדם, 'תדע' שאני גואלם (רבה מד יח). אמן. 
                                                              שבת שלום,  -חנן-



[1] "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".
[2] השורש מופיע בפרשתנו לבדה תשע פעמים. כמספר המופעים בכל שאר התורה גם יחד.

פרשת נח - שולחים את היונה!

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ, וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.. וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.
פרשתנו ממשיכה בתיאור שחר האנושות; וממש כמו תהליך גדילתו של האדם הפרטי, גם המין האנושי מתקדם משלב הינקות לשלב הילדות והנערות. 'מרד הנעורים' של העולם מקבל ביטוי חזק בדור המבול אשר חוטא כמעט בכל העוולות המוסריות שקיימות[1]. העונש ידוע- מבול המכלה את כל הארץ למעט נח ופמלייתו שבתוך התיבה. כשהמבול נפסק וצריך לצאת מהקופסא, נח שולח שליחים לבדוק את מצב היבשה, וּמִסְפר תמיהות עולות מיד מקריאת הפסוקים[2]: א- מדוע נח שולח גם עורב וגם יונה? ב- מטרת שילוח היונה כתובה, אך מה מטרת שילוח העורב? ג- מדוע שולח נח את היונה בפעם השלישית לאחר שכבר נודע לו "כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ"?
התיבה היא מקום מקלט הרמטי, היושבים בה מוגנים היטב מפני מי המבול המאיימים. ואולם, אין תכלית הקיום להיוותר בתוך התיבה המבודלת. בורא עולם ציווה את המין האנושי: מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ! עלינו לפרוש כנפיים ולצאת מן התיבה אל העולם הגדול! אכן בשעות קשות, כשהעולם בחוץ מלא סכנות, יש מקום להסתופף מאחורי דפנות העץ החזקות. אך על יושבי התיבה המבודלים מוטלת כל העת המשימה לחפש את הדרך הבטוחה אל החוץ כדי למלא את ייעודם.
נח משלח את גוזליו אל העולם הגדול, אל חיי החופש והעצמאות. הוא משלח עורב וּמשלח יונה. רב הפער באופיו של השילוח, ובאופיו של המשולח. העורב נשלח לכאורה ללא סיבה: "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב", והוא אינו מסוגל להתרחק. לעומתו היונה נשלחת עם תשומת לב ויחס אישי: וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ. כשהיונה אינה מוצאת מנוח לכף רגלה בעולם החיצון היא שבה אל המקום המוגן, התיבה. תגובתו של נח לחזרתה של היונה מבוטאת באחד הפסוקים הנפלאים בפרשה: "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ | וַיִּקָּחֶהָ | וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו | אֶל הַתֵּבָה"; איזה פירוט, כמה עדינות, כמה יחס אישי. כשמשלחים בחום וברוֹך, מאפשרים לנשלח לחוש שיש לו תמיד לאן לשוב.
דבר נוסף שאנו למדים מנח הוא שבשעה שמשלחים את הגוזלים יש לעשות זאת בהדרגה; לבדוק האם קלו המים, לאפשר להם חזרה לחום הביתי, למקום הבטוח, אם יזדקקו לו במהלכי החיפוש שלהם[3]. נעשה כך עד שיאזרו אומץ ובשעה המתאימה לא יוסיפו לשוב – בגרו ומצאו את מקומם בעולם.
במשנה הראשונה באבות, כשאנשי כנסת הגדולה מתארים את מלאכת החינוך הם משתמשים בלשון "הַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה". חובת הרב כלפי התלמיד היא שהתלמיד ידע לעמוד על רגליו לבדו[4]. שילוחם של הגוזלים הפורשים כנפיים ועומדים על דעתם האחראית הוא חיוני. הפיתוי הגדול של המחנך הוא להשאיר את התלמיד קרוב אליו, בצל מחסה מסגרת החינוך המוגנת, התיבה. אך בניגוד לפטרנליסטיות הרדיקלית הזו מלמדים אותנו חכמים שמקומם של התלמידים והחניכים, ושלנו, הוא שָם, בעולם הגדול בו נמלא את תפקידנו ושליחותנו.
            "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ.. יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי!" (מן ההפטרה)          שבת שלום,  -חנן שוקרון-


[1] רש"י: ערוה ועבודת אלילים. ראב"ע: גזל ועֹשֶק וקַחת גם הנשים בחזקה. אור החיים: פירוש 'חמס' הוא כּללוּת הרֶשע (!).
[2] עיקרי הדברים שמעתי מהרב עמית קוּלא שליט"א, מרא דאתרא - קיבוץ עלומים.
[3] הגמרא(סנהדרין קח) מוסרת לנו מידע על השיעור הראשון שלמדה היונה בחוץ: " 'והנה עלה זית טרף בפיה', אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! יהיו מזונותי מְרוֹרִים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם!". מדרש זה נותן לתמונה הידועה של היונה עם עלה הזית בפיה, משמעות שונה ממה שהורגלנו. לא זית של שלום, וגם לא של עושר כלכלי (שֶמֶן), אלא זית מר בצורתו הטבעית! היונה מעדיפה הסתפקות במועט ובטחון בהשם.
[4] מרגלא בפומיה דרבנן שהישיבה הגבוהה היא תיבת נח, כיון שמחוץ לה יש מבול. על סמך אמרת כנף זו, נראה לומר שעל הישיבה מוטל לדאוג שהבוגרים היוצאים ממנה יהיו בחינת היונה החוזרת מעולם המעשה, כשטרף בפיה - מעשים טובים ופיתוח רוחני, ולא בחינת העורב הבורח כתינוק מבית הספר.