פרשת נשא - הנזיר היהודי

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר.. וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ.. כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁו. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה'.. וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ.. וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ.. וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ.
בפרשתנו אנו נפגשים בתופעה מוכרת בעולם – הנזירות. הנזיר הוא אדם המטיל על עצמו הגבלות מסויימות הקשורות לתענוגות החיים. בנצרות קיימת אידיאליזציה של הנזירות, הכוללת הימנעות מנישואין, בידול מן החברה, ולעיתים אף קיום אורח חיים עני מבחירה[1]. אבי הנזירות הנוצרית, אנטוניוס, אשר חי בין הקברים במדבר, אף נקרא בפיהם "אהוב אלוהים" מתוך הבנה שזו היא הדרך היותר מעולה להתקרב אל האל.
האסלאם, בניגוד לנצרות, למרות שדוגל בביטול הגמור בפני האל (כניעה), לא מכיר בנזירות, וחלק ממאמיניו אף רואה בה חטא של ממש. גם בסיקיזם ההודי קיים איסור מפורש להתנזר בכל דרך שהיא. אם כן, מהי דעת תורתנו הקדושה? האם הנזירות לגיטימית? האם היא אידאלית?
התורה מדברת על נזירות בצורה מסוייגת למדי, מצד אחד הנזיר מקריב קרבן חטאת "שציער עצמו מן היין" (נדרים י,א), מצד שני, הביטויים בפרשה הם ביטויים חיוביים, "קָדֹשׁ הוּא לה'". אף עמוס הנביא מתאר את גדולת עם ישראל- "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים"(ב,יא). בניגוד להתנזרות חיצונית, הסיוגים וההגבלות של הנזיר היהודי הם מדוייקים: שתיית יין, טומאה למת, גזירת שיער. חל איסור להוסיף הגבלות נוספות כגון נישואים וכדומה. הנזיר משתוקק לעלות למדרגה רוחנית עליונה, לא די לא דרגתו שאליה הגיע בעזרת כלל המצוות, והדבר ניכר באיסורי הנזיר המקבילים לאיסורי האדם הנעלה ביותר בעם – הכהן הגדול[2]. הנזיר שונה מהנודר נדר בכך שהנזיר אוסר דברים בגופו שלו ובכך הופך 'גברא קדישא'.
הרמב"ם מלמדנו כי הנזירות אינה אידיאלית באופן גורף, אלא מותאמת להנהגה פרטית לפי אופיו של האדם[3]. שלא כנצרות הרואה בנזירות אידאל, ולא כאיסלאם הרואה בו חטא, היהדות רואה בנזירות 'תרופה', היכולת של אדם אשר התאוות הגופניות מפריעות לו בעבודת ה', לשרת את בוראו ללא הפרעה.
מעניין הוא, כי הנזיר היחיד המוזכר בתנ"ך[4], לא היה נזיר לפי חוקי התורה. שמשון הגיבור אמנם לא גלח שערו ולא שתה יין, אך הותר לו על פי מלאך להטמא למתים במסגרת הנזירות. לשמשון נחוצה הנזירות בכדי לזכור את זהותו היהודית בין הפלישתים מחד, אך יחד עם זאת ההיתר להיטמא למתים הכרחי הוא לשם ביצוע המשימה. נמצינו למדים כי הנזירות היא הנהגה ממוקדת לאישיות.

שנזכה ויקוים בנו "אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ"   שבת שלום, -חנן-





[1] ההתנזרות מקניין מופיעה בצורה קיצונית בנזירות ההינדואיסטית, שם מנושלים הנזירים מכל חפציהם למעט קערה, ספל ושני מערכי ביגוד.
[2] קיים דמיון באיסורי היין והטומאה. לגבי השער, בימי נזרו חל על הנזיר איסור גילוח, לעומת הכהן הגדול האסור דוקא בגידול שער. אך בסופו של דבר, גם מטרת הנזיר – לגלח שערו בסיום הנזירות, כמו בסיפור על שמעון הצדיק (נדרים ט,א).
[3] הרב דוד הכהן תלמידו של הרב קוק, על אף שנדר על עצמו נזירות כל ימי חייו, חינך את תלמידיו להיות מעורבים בחיי הכלל. ואכן חתנו הרב שלמה גורן, ובנו, הרב שאר ישוב כהן התמסרו לענייני הכלל.
[4] חז"ל למדונו שאף אליהו ושמואל היו נזירים.

פרשת במדבר - חסד נעוריך

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר".
השבוע בעזרת השם אנחנו פותחים חומש חדש, חומש במדבר. כשמו של הספר כן הוא - עוסק בתקופת המסעות במדבר, בסיומו עם ישראל נמצא ערב הכניסה לארץ ישראל, בערבות מואב. נודה על האמת, הספר קשה לקריאה הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית. החל בביעור המתאוננים, דרך חטא המתאוים, מעשה מרים הנביאה, חטא המרגלים, קרח ועדתו, תלונות על המים וכלֵה בִּזְניה אחר אלהי מדין.
המדבר הוא בעצם תקופת ה"בדרך ל.."; בדרך לארץ ישראל, בדרך לגאולה שלמה, בדרך למנוחה. כולנו מכירים את ההרגשה כשמצפים למשהו שנראה כל כך קרוב, אך הוא מתעכב ומתעכב... היצר הרע עובד שעות נוספות כדי ליאש אותנו, 'ההמתנה אינה משתלמת' הוא אומר. דוקא את הזמן הקשה הזה של עם ישראל במדבר, הקדוש ברוך הוא מתאר באור חיובי - "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". מכל תקופות הזוהר בתולדות עם ישראל, ה' לא בוחר ברגע הכניסה לארץ, גם לא ביציאת מצרים, אלא בתקופת המדבר.
עם ישראל במדבר נמצא בשלב לפני השיא. השלב הזה מאופיין ביכולת שלנו לתאר ולדמות 'בראש' את רגע השיא ואיך נרצה שהוא יהיה[1]. כשאדם מתקבל למקום תעסוקה חדש ולפני היום הראשון, הוא מדמיין בראשו את האוירה הנינוחה, העמיתים הנחמדים, ואיך נאמר - לא תמיד המציאות תואמת את הציפיות. יש משהו אידאלי בשלב הציפייה על פני שלב ה'תכלס'. א-להים אומר לכנסת ישראל - "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא.. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם", יותר חזק מ"ונישאת לי", וארסתיך לי.
המדרש מעמיק את ההתבוננות ביחס שבין אירוסין לה' ובין נישואין לו (ע"פ רבה שמות טו,לא): "הָעוֹלָם הַזֶּה אֵרוּסִין הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאֵרַשְׁתִּיךְ לִי לְעוֹלָם', וְלֹא מָסַר לָהֶם ה' לישראל אֶלָּא הַלְּבָנָה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, אֲבָל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִהְיוּ נִשֹּׂוּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ', בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מוֹסֵר לָהֶן אֶת הַכֹּל". הנישואין בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא אפשריים רק בימות המשיח. מדוע?
ימות המשיח הם הזמן בו עם ישראל יושב לבטח בארצו ללא דאגות מיותרות[2], במצב כזה אנחנו פנויים לעבוד את ה' באמת בצורה אידאלית ללא הפרעות. א-לוהים מבצע את ברית הנישואין רק במצב בו נהיה בטוחים שהנישואין יהיו כמו האירוסין, בצורה אידאלית, ואז - מוסר לנו הכל.
שנזכה לעבוד את ה' בנישואין כבאירוסין, במציאות כבאידאל, "ביום חתונתו וביום שמחת לבו"
שבת שלום וחג שמח, -חנן-



[1] בדומה לזה כתב ריה"ל בעניין הברכות (ספר הכוזרי מאמר ג',יז) "וְזֶה מִתּוֹעֶלֶת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם בְּכַוָּנָה וַהֲבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצַיְּרוֹת מִין הַהֲנָאָה בַנֶּפֶשׁ וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁחֲנָנָהּ וּכְבָר הָיָה מְזֻמָּן לְהֶעְדֵּרָהּ, וְאָז תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָהּ".
[2] שבת קנא,ב "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד". ור' הקדמת רמב"ם לפרק חלק, אות ה.

פרשת בחוקותי - גלות ושמיטה

"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".
חלק נרחב מפרשת השבוע שלנו מוקדש ל'קללות', רשימת מאורעות לא נעימים העלולים להתממש במידה ולא נלך בדרכי השם. התוצאה המרכזית של העוונות הינה כמובן הגלות, ה"רווח" כביכול שנוצר מן הגלות מתואר בפסוקים כהשלמה לשנות השמיטה שעם ישראל לא שמר כשהיה על אדמתו.
בפרשה הקודמת, בה קראנו על מצוות השמיטה, ישנו פסוק מיוחד במינו "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר", ממנו לומדים חכמים - "מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". השמיטה מלמדת על כלל המצוות. אם כן, השמיטה היא מטרת הגלות ותמצית כל המצוות, מה מיוחד כל כך בשנת השמיטה?
מצוות השמיטה היא בעצם דרישה מהאדם להתנתק במשך שנה שלמה ממקור הפרנסה שלו, ממושא ההשקעה שלו, אחיזתו בארץ – האדמה. בנוסף, הלכה ייחודית קובעת כי אין השמיטה נוהגת מן התורה אלא כשרוב ישראל בארצו. בהתחשב בעובדה שהגאולה לפי הנביאים מוגדרת כאשר עם ישראל יושב בארץ ישראל[1], נמצאנו למדים כי השמיטה הינה ריסון אופורית הגאולה.
כשעם ישראל חוזר לארצו קיים חשש מתמיד שמרוב עושר כלכלי וברכה בחקלאות, ינטוש את דרכי הא-ל, ישכח את המשפיע ויבעט במקור כל הטוב. לכן ה' מצווה אותנו פעם בשבע שנים להיזכר איך זה להיות בלי אדמה, בגלות, ומתוך כך להעריך את המתנה הגדולה שניתנה לנו. סיבת היציאה לגלות המתוארת בפרשתנו היא אי-קיום מצוות שמיטה, או במילים אחרות: הכפירה בטובה מתוך עושר. התרופה לכך היא הניתוק מהארץ, אחרי מספיק זמן בגלות נלמד להעריך.
לצערנו ישנם עדיין יהודים שלא מעריכים את המתנה שנקראת גאולה, מדינת ישראל. חז"ל צפו תופעה זו, וסיפרו לנו (פסיקתא רבתי לז,ב) ש"בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, משמיע להם לישראל ואומר: ענוים! הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים – ראו באורי שזורח". מלך המשיח עומד על גג בית המקדש, ועדיין יש כאלה שלא מאמינים[2] (!) על כך הסביר הרב צבי יהודה קוק שאנחנו מתפללים כל יום "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן", שלא נהיה עוורים, שנדע לזהות את תהליכי הגאולה.

"מועדים לשמחה לגאולה שלמה"    שבת שלום, -חנן-



[1] "וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת"(ירמיה), "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם"(עמוס) ועוד רבים, הגדרת הגאולה כקיום תורה ומצוות אינו מקורי. יחד עם זאת, קיום התורה מחזק את אחיזתנו בארץ.  ועיין אור החיים ויקרא כה,כה-כח.
[2] לפי הסיפור הזה, קיימת דרך להוכיח לאותם אנשים שזו אכן הגאולה והיא: אור המשיח שזורח. מהו אותו אור? נביא את דברי הרב קוק ולא נוסיף: "אורו של משיח כשזורח בלב הוא מלמד לכבד את הבריות כולם"(קובץ א, תתצא).

פרשת בהר - עבדות וחירות

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד... כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ"
פרשת בהר היא אחד משלושת המקומות בהם עוסקת התורה בנהלי העבדות. השבוע ננסה לברר מהי העבדות, האם היא לגיטימית, ולסיום: מהי חירות.
בעם ישראל, הגעה למצב של עבדות יכולה להיגרם אך ורק כתוצאה ממצוקה כלכלית. מצוקה הנובעת מחוסר יכולת לשלם גניבה או מצוקה מזדמנת במהלך החיים. המכירה נעשית בצנעה ובדרך כבוד, במהלך העבדות חל איסור על האדון להעביד העבד בעבודות סתמיות או בזויות ובעבודות שאין להם קצבה ("תעמיס עד שאומר לך מספיק"). בנוסף, חלה חובה על האדון לספק לעבדו איכות חיים באותה רמה שלו עצמו.
נמצאנו למדים כי העבדות היא שיטה חברתית לתמיכה מכבדת באזרחים הנמצאים מתחת לקו העוני. שיטה זו באה למנוע מצב בו העניים מתביישים מהעזרה הניתנת להם באמצעות קצבאות וכספים אחרים[1]. העבדות הינה הכרח המציאות כאשר הפערים החברתיים גדולים.
כנימוק הגבלות העבדות מסיים ה' את הפרשיה במילים "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". משפט זה תמוה, שהרי אם עבדות היא מצב דיעבדי אליו נקלע האדם, מדוע עם ישראל נמצא במצב עבדות כבר מרגע לידתו? ידועים דברי חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", אך כיצד ניתן להגדיר 'עוסק' כאדם בעל חירות? ועוד בתורה המלאה הגבלות וחוקים, זהו פרדוקס שצריך לתת עליו את הדעת.
ראשית, נגדיר את הביטויים מחדש. משל למה הדבר דומה, לספינה שבמהלך ההפלגה, פרצה סערה איומה בלב ים. מערכת ההיגוי של הספינה התקלקלה והאנייה הייתה נתונה ל"רחמי" הגלים העזים. כל גל שבא העיף את הספינה אל האוויר ולאחר נפילתה שוב הכו הגלים ללא הרף. מספר קילומטרים משם, נתקלה ספינה נוספת בתוך אותה סערה איומה, אך מערכות ההיגוי שלה נשארו תקינות, ויחד עם הצוות המיומן הצליחו לנווט את האנייה על מסלולה על אף הגלים והרוחות.
אם נשאל אדם, היכן הוא מעדיף לבלות את טיולו – וודאי שיעדיף את הספינה התקינה על פני הספינה המקולקלת, ולא משנה כמה הספינה השניה יותר גדולה, מרווחת ויפה מהשניה. אך מדוע? הרי הספינה הראשונה יותר חופשית! היא הולכת עם כל גל, כל רוח, איננה "כבולה" ומשעממת כמו האנייה השטה רק על הדרך הישרה, עם מערכת היגוי שאיננה מאפשרת שום נטייה ימינה או שמאלה "סתם כי בא לי".
אלא מובן לכל בר דעת, שהספינה ה"חופשית" משועבדת באמת לכל גל ורוח, היא איננה בת חורין לבצע את משימתה. דווקא האנייה ה"משעממת", בעלת מערכת היגוי התקינה מסוגלת להתגבר על הגלים ולבצע את יעודה, רק היא בת חורין באמת, היא מסוגלת לממש את ה"אני העצמי" שלה, להפליג בים ולא לטבוע.
החופש הוא האפשרות של האדם לעשות מה שהוא רוצה. אדם רוצה סוכריה כי זה מתוק, והוא פשוט אוכל אותה, הוא חופשי. לעומת זאת, החירות הינה האפשרות לרצות מה שאני רוצה. למה אני רוצה את הסוכריה? כי זה מתוק? והרי זה לא בריא, לכן אני באמת רוצה להימנע מהסוכריה. החירות היא היכולת להחליט באמת לא להיכנע לתאוות.
"מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת" אל תקרי חָרוּת אלא חֵירוּת. התורה מחנכת אותנו לחזור לעצמנו, להאמין ביכולת שלנו להקשיב לרצונות המקוריים שלנו.
שבת שלום, -חנן-


[1] רמב"ם הל' מתנות עניים: "שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ.. ומַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל".

פרשת אמור - הכהנים

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו... לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִים וְהָיוּ קֹדֶשׁ".
שמו של ספר ויקרא כפי שמופיע מספר פעמים בתלמוד הינו "תורת כהנים"[1], זאת בעקבות תוכנו העוסק רבות בזהות הכוהנים, תפקידם וההגבלות הקשורות בו. השבוע ננסה להבין על קצה המזלג מי הם הכהנים וממה נובע ייחודם.
נתבונן בפסוק הראשון של פרשתנו. ר' חיים בן עטר שואל: אחרי המילים "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" לא מובא שום תוכן, מהו הדבר שאותו צריך לומר להם? מיד הכתוב ממשיך "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", מה משה אומר אל הכהנים? אלא שיש כאן שתי אמירות, אמירה ראשונה היא: כהנים יקרים, אתם בניו של אהרן, המעמד המיוחד שלכם נובע מן העובדה שאתם זרעו של אהרן. כאן מגיעה האמירה השניה- לכן זה מחייב אתכם להיות דומים לאהרן, להתנהג בקדושה ובאצילות. אם כן, קדושת הכהנים נובעת מהייחוס, זהו המימד החוזר שוב ושוב בספר תורתם של הכהנים, ספר ויקרא.
לעומת זאת, בספר שנתחיל בחודש הבא, תוקף מעמד הכהונה מקבל מימד שונה. בספר במדבר, ספרה של האומה, אנו נפגשים בפינחס, אשר ההצדקה לכהונתו מנומקת בצורה מיוחדת: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כהונתו באה בעקבות התרומה שלו לעם ישראל, מכח העם הוא נוחל כהונה. מקור הסמכות הכהנית הוא דו ממדי - בפרשתנו במקום גבוה, ובפרשת פנחס מקורו באומה.
על מנת שיהיה כוח לרומם את העם צריך מישהו שיהיה חיצוני לעם במידת מה, לכן יש צד בכהונה שהוא נשגב ומרוחק, כדי לרומם את האדם הפשוט. בפרשתנו מובלט הנשגבות של הכהנים בכך שהם לא נחשפים למשברי החיים: אין עליהם עול פרנסה[2], הם מרוחקים מכל מוות, ואף אסורים באישה הנושאת עמה משבר גירושין. לעומת זאת ספר במדבר כשמו כן הוא, ספר התמודדות עם הקשיים, עם המדבר. מהצד הזה, פנחס קיבל את הכהונה בזכות הקשר שלו לעם ועזרתו לעם ישראל, הכהונה היא מכח העם כולו, על כל גווניו. 'הגוף הבוחר' את פינחס הכהן הוא כל מגזרי האומה כאחד.
נמצאנו למדים שהכהונה בעם ישראל תקפה בזכות ובסגולה.
שנזכה לראות כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם,   שבת שלום, -חנן-



[1] נעיר, שבברית החדשה קרוי ספר ויקרא בשם: "של הלויים" (Leviticus). הדבר מעיד על הנסיון לבטל כל קדושה עצמותית ביהדות. לפי טעותם, כהמרת הכהנים ללויים במהלך השנים, כך המרת עם ישראל למאמיני אותו האיש. בגרעין התיאלוגיה מונחת הכפירה בסגולה.
[2] אנקדוטה בנושא. באחת משיחותי בעיר יפו עם שמואל הספרי, איש ביקורת המקרא, אמר: "ניתן לומר שהכהנים הם פרזיטים שחיים על חשבון העם, גובים מעשרות ושובעים שיירי קרבנות, אך אפשר לראות שהם מקודשים לתפקיד רם דרג ולכן אין הם מתפרנסים בעצמם, מעין שליחים של העם. הכל תלוי בשאלת האידאליות של התורה".

פרשת אחרי מות-קדושים - הקדושה

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
מספר שאלות עולות בעקבות פרשתנו העוסקת בנושא הקדושה; מהי קדושה? האם היא שייכת בכל אדם? מה הם התנאים המקדימים להשגת קדושה? ננסה להתמקד בפסוקים שלפנינו ולקבל קצת מושג בנושא הרחב הזה.
ישנה מצווה מיוחדת במינה המופיעה בפרשה והיא: התוכחה, החובה המוטלת על כל יהודי 'להטיף מוסר' לחברו. אמנם, מצווה זו מוגבלת במצוות לא-תעשה והיא האיסור לשאת עליו חטא, דהיינו אסור שההפסד הנובע מן הנזיפה יגבר על פני התועלת ממנה. ידועים הם דברי ר' אלעזר בגמרא(ערכין טז,ב) - "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", מכאן שיש לדעת להוכיח, אומנות תוכחה בכדי שהיא לא תהפך לחטא[1]. וכן רואים שמצוות התוכחה מופיעה מיד אחר האיסור לשנוא את אחינו, כאן מתבטא האיזון והוא: מחד- לא לשנוא, אך לא להיות אדיש (תוכחה), והיחס צריך להעשות בחכמה (לא תשא חטא).
נמצא, שמידת הקדושה תלויה בין היתר ביכולת של האדם לחשב הפסד מול רווח (רוחני וגשמי) עתידי. המידה הזאת בנפש חשובה בכל תחומי החיים, בכל צומת שאדם נתקל בחייו, על אחת כמה וכמה בממשק עם הזולת, צריך הוא להעמיד את השיקולים השונים לנגד עיניו, וההחלטה הסופית פירושה העדפה.
בתחילת הפרשה אומר לנו ה' "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", אמירה תמוהה, שכן ה' הוא הבורא, בוודאי שהוא קדוש! אבל כיצד עובדה זו היא ההצדקה לציווי שאנחנו הנבראים נהיה קדושים? אלא נסביר, שה' מעוניין שנתדמה לו[2]. וכן מצינו אצל ה' לכל אורך ההיסטוריה את תכונת העמדת השיקולים וההעדפה. נביא דוגמא אחת (מלכים ב יד): התנ"ך מספר לנו על מלך רשע, "יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן.. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" אבל אז אנו קוראים דבר מוזר: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה", והרי הוא רשע! מדוע זוכה להרחבת הממלכה? התשובה בסמוך: "כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ". בשקלול הכולל ה' מוותר על העונש הפרטי של ירבעם בכדי להציל את כליית עם ישראל.
שנזכה לאהוב, להתקרב ולהתקדש. שבת שלום, -חנן-





[1] על הצורה בה מצווה יכולה להפוך לחטא כתב ר' נחמן: "כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ כִּי עַל יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע כְּמוֹ כֵן עַל יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ.. וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם" (ליקוטי מוהר"ן תניינא ח').
[2] דרש הרבי מקוצק: "השמים שמים לה'", העולם העליון כבר קדוש, במצב 'שמיים', "והארץ" – "נתן לבני אדם" לעשות ממנה שמיים. 

פרשת תזריע-מצורע - הנפילה והתקומה

פרשות השבוע עוסקות במחלה גופנית מסויימת, הצרעת, בעקבותיה נוצרים בגופו כל מיני נגעים, פצעים מסוגים שונים. האדם החולה מוגדר במקרים מסויימים כטמא, והשאלה היא מדוע? מה מיוחד במחלה הזו שהיא מוציאה את האדם מן המחנה ומבדלת אותו מן החברה בתיוג "טמא"?
חכמינו מסבירים שנגע הצרעת בא בעקבות חטא לשון הרע, כמו שמצינו אצל מרים שדיברה במשה (במדבר יב,י), ואצל משה עצמו שדיבר בעם ישראל (שמות ד,ו וברש"י). על חטא המבדיל ומפריד בין אנשים, העונש המתבקש הוא הפרדה בין החוטא ובין סביבתו.
בפרשותנו ניכר הבדל הניסוח בין הסיפור על סוג נגע אחד למשנהו: בנגע הראשון כתוב- "אָדָם כִּי יִהְיֶה..". בשני- "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם". בשלישי- "וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ" "אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה". וברביעי- "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ".
בפעם הראשונה שאדם מספר לשון הרע זו מעידה חד פעמית, לכן הוא נשאר עדיין "אדם", אלא שיש בו איזו נפילה קטנה. לאחר מכן, כשהדבר נהיה להרגל - הופך החטא לעיקר, כל הרושם של האדם זה חטאו, לכן קודם כל "נגע צרעת", אחר כך הוא אדם. כמו אדם שכבר קוראים לו "הגנב".
לאחר המצב של התרגלות לחטא, התורה מציעה את התיקון – האדם צריך להבין שהחטא הוא רק "בשר", אך נשמתו טהורה תמיד, החטא הוא רק כיסוי, קליפה לנפש.
ברגע שהאדם הפנים את ההבנה הזאת, הוא כבר נקרא "איש או אישה"! העליה לאחר הנפילה איננה סתם עליה, נראה כי האדם עולה יותר ממה שהיה לפני החטא, הרמב"ם (הל' יסודי התורה ב,ז) מסביר שמדרגת "איש" גבוהה מ"אדם". לפי דברים אלו, מובנת האמרה המפורסמת "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין".
הרב קוק (אורות התשובה יג,יא) מסביר את התהליך ואומר, שהכאב המלווה את התשובה אינו כאב סתמי, אלא כאב מכונן. הצער על החטא מנקה את האדם ומטהרו לקראת סולם ערכים חדש ואמיתי. בנוסף, התשובה מחדדת את החולשות ויוצרת מודעות גדולה יותר מאשר המצב טרום החטא, בכך מחזקת את האמת, ולכן מתרחשת העליה הגדולה.
שנזכה לחזור בתשובה בכל ליבנו, ולהבין שהצרעת היא חיצונית לנפש. ונזכה לקיים את עצת שלמה: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ – שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".
שבת שלום, -חנן-

פרשת שמיני - אבל

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ... וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר- 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד', וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
בניו הבכורים של אהרן הכהן, חוטאים ונשרפים באוהל מועד. משה רבנו בא לנחם את אהרן, אומר לו משפט קצר, ולאחריו מופיע הביטוי המיוחד במינו "וידום אהרן". ננסה להבין את מילות הניחום של משה, את תגובת אהרן ומתוך כך לברר את מהות השתיקה.
הגמרא (זבחים קטו,ב) שופכת אור על תוכן המפגש בין משה לאהרן: "אמר לו משה: אהרן אחי! לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב''ה. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר[1]". רואים כאן שהשתיקה היא מעין מצווה, עליה מקבל אהרן שכר. זהו דבר תמוה, שהרי כל יצור חי מרבה להשתמש ביכולותיו הייחודיות, והאדם בטבעו נוטה לדבר[2], אם כן, מה מקום לאידיאליזציה של השתיקה?.
כדי להבין את מקומה של השתיקה, יש להבין את הסיטואציה בה נתון אהרן. אהרן נמצא באבל על בניו, והמפגש עם השכול מעורר שאלות קשות, כמו שמצינו באיוב "אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ... מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ?". אם כן, כאשר נשאלות שאלות קשות, מהן התשובות הטובות ביותר למצב זה?. מקריאה בספר איוב אנו למדים שתשובות ענייניות טכניות לא רק שאינן מועילות, אלא אף גורעות.
מסביר הרב קוק (עין איה שבת סב): "האבל, השתיקה בו היא באמת מידה יפה, המורה על דעה רחבה ומיושבת המכרת את טוב העולמים, גם בהיותו חבוי במעמקי סתרי הרע המתגלה". השתיקה של אהרן היא שתיקה של הפנמה, העמקת הדעת לשורש כל הרע, שהוא המקור הטוב.
אכן כשנעיין בסוף ספר איוב, נתקשה להבין מהי התשובה שמספקת את איוב. הרי ה' לא עונה לו אפילו תשובה אחת, הוא רק שואל אותו שאלות. התשובה היא: עצם התגלות ה'. והתגלות ה' כמו שאנחנו יודעים - "לֹא בָרוּחַ ה'... לֹא בָרַעַשׁ ה'... לֹא בָאֵשׁ ה', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". אמרו חכמים (ברכות ו): "אגרא דבי טמיא - שתיקותא", שכר האדם בבית האבל – שתיקה.
אהרן הכהן מלמד אותנו שלא צריך להיות אומן רק בשביל לדבר, צריך להיות אומן גם כדי לדעת מתי לשתוק. זאת האומנות הקשה יותר, כפי שאמרו חכמים (ע"פ מגילה יח): "מילה בסלע, שתיקה בשני סלעים".
שבת שלום, -חנן-



[1] וכן תרגם יהונתן בן עוזיאל: "וידום אהרן" – "וּשְׁמַע אַהֲרן וְשָׁתִיק וְקַבֵּיל אֲגַר טַב עַל מִשְׁתּוֹקֵיהּ".
[2] זו היא אחת מתכונותיו של האדם המבדילות אותו מן החי, כתרגום אונקלוס הגר על המילים "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – "וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא", מדברת.

פרשת צו - קרבנות (המשך)

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה... זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ.."
כפי שהזכרנו, נושא הספר אותו התחלנו בשבוע שעבר הוא הקרבנות. בשבוע שעבר פתחנו את נושא הקרבנות ונגענו בסקירה בסיסית של עבודת הקרבת קרבנות. השבוע ננסה לפתח מחשבה חדשה בעקבות השאלה המתבקשת: למה קרבנות? או אם נרחיב את השאלה: הנביא אומר "בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", האמנם? במחשבה ראשונה נראה שהעמים ירימו גבה לנוכח המנהג הפרמיטיבי הזה, האין זה חוסר מוסריות לגדוע את חייה של הבהמה לשם כפרה על עוונות האדם?.
נקדים ונאמר שהתשובה לשאלה זו אינה תשובה ישירה כפי הבנתנו, אלא כפי שאומר הרב קוק(מאורות ראי"ה-שבועות): כשהמוסר יתעלה, אז הקרבנות יהיו מובנים ומקובלים, לכן נדרשת כאן הקדמה יסודית. כפי שכולנו יודעים, לצערנו פסקה הנבואה לפני כאלפיים שנה, ומאז – (רוב) בני האדם פועלים על פי הכח הגבוה ביותר שנותר בהם – הלא הוא השכל, זוהי הסיבה שקשה לנו עם הקרבנות. נסביר את הקשר בין המציאות הנבואית להבנת מוסריות הקרבנות.
בתקופה בה אנו חיים, בני האדם מרגישים מנותקים מהווית הטבע באופן מהותי. יש המין האנושי, ויש הטבע, נכון שצריך לדאוג לו, אבל הוא לא חלק ממני. פעם, האדם הרגיש את העובדה שהוא חלק בלתי נפרד מן העולם הסובב אותו. בימי המקרא, העונש הכי חמור של התורה הוא: "ונכרתה הנפש ההיא מעמה" - אינדבידואליזם. בערך בתקופת יחזקאל, האדם החל להבין שהוא יצירה יחידנית, מושגי הכלל אבדו ממנו וכן ההתקשרות שלו לטבע. חיבור האדם והקוסמוס הינו דבר מוזר כיום, ולכן השאלה הבסיסית אותה אנו שואלים היא: איך הפרה הזו קשורה לחטא שאני עשיתי?.
נחדד את הנקודה. באותה מידה שקשה לנו עם הפרה, יכולנו לשאול מדוע כשהיד שלי גנבה, הפה שלי מתוודה? מה הקשר? שהיד תתודה! שהיד תשב בכלא!. את השאלה הזו איננו שואלים כי התשובה היא ברורה ומובן לנו שגוף האדם הוא יחידה אורגנית אחת, לכן היד והפה זה אותו דבר. החידוש הוא שכן הוא גם העולם[1]. דומם צומח חי ומדבר אינם אלא דרגות שונות של חיים ביחידה אורגנית אחת, העולם. ההפרדה נוצרה כתוצאה מאבדן החוש הנבואי-רוחני המאחד.
מכך שהעולם הוא אחדותי, אנו מבינים שהביטוי המעשי של הרצון להקריב את עצמנו, כמו שלמדנו בשבוע שעבר, הוא עצם הזכות שאנו נותנים לכבש להיות חלק מהנשמה שלנו, משתפים את כלל הבריאה. ע"י הכבש הזה, אנחנו מזכים את כל מין הכבשים בטבע. כשכבש מוקרב בתמיד של בוקר, כל הכבשים בעולם מזילים דמעה, אשריו שזכה לייצג אותנו בחיבור עם נשמת האדם.
חברים, כמובן שנושא זה הוא רחב מני ים, ניסינו לגעת בקצה קצהו.
בברכת "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים",   שבת שלום -חנן-



[1] מושג זה נקרא בפי המקובלים ובעיקר בתורת הרב קוק 'אחדות ההויה'. להרחבה: מאמרו של הרב צבי יהודה קוק "אחדות המציאות השלמה" המודפס בסוף ספר 'אור לנתיבתי'.

פרשת ויקרא - הקרבנות

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"
השבוע אנחנו מתחילים לקרוא בספר חדש, בו הנושא המרכזי הוא אחד הנושאים הטעונים ביותר ביהדות, הלוא הוא – הקורבנות. השבוע ננסה לסקור את הנושא על קצה המזלג, ובעזרת השם בשבוע הבא ניכנס לעובי הקורה ונדון בשאלות מהותיות.
כשאנו ניגשים לפן הסמנטי של המילה, מיד מזהים את השורש ק.ר.ב. הקרבן הוא דרך של האדם, היציר הנברא, להתקרב אל הא-לוה, הבורא. השורש ק.ר.ב מזכיר לנו גם את המילה קרביים, שפירושה איברים פנימיים, נמצא אפוא כי הקרבן מקרב את האדם בפנימיותו לא-לוהים.
מבחינה היסטורית, הקרבן הראשון בתולדות האנושות הינו קרבנו של הבל[1], "וְהֶבֶל הֵבִיא.. מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן". השאלה המתעוררת היא: מה ראה הבל להקריב לה'? ניתן לומר שהבל הביא חטאת על חטא אביו, או אולי קרבן תודה על הצלה. מכל מקום אנו רואים נטייה קמאית בנפש האדם להקריב קרבן כאקט פולחני לא-לוהים. אז הבל עשה חשבון: הקִרְבה הכי גדולה היא להקריב את עצמי, אבל זו דרישה גדולה מדי, אז הקריב את הדבר הבא בסדר העדיפויות, מקור פרנסתו[2] – הצאן.
הקרבן האחרון המסופר לנו בתנ"ך, נמצא בספר יחזקאל, בפרק של הפטרת השבוע, פרשת 'החודש'. ה' מספר ליחזקאל על הקרבנות לעתיד לבוא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָשָׁם וְאֶת הַחַטָּאת... לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם". אנו מוצאים נדבך נוסף בהקרבת הקרבנות  לעתיד לבוא והוא: קידוש האדם. המילה קידוש פירושה: הַפְרשה[3].
נסכם, הקרבן פועל שני פעולות לכאורה נגדיות; מצד אחד קרבה, מצד שני הפרשה. אלא שהכיוון הוא אחד: כלפי הא-לוהים. הקרבן מקדש אותנו ואת הבהמה מן הטומאה, ובכך אנו מתקרבים לאבינו שבשמיים.
פתחנו כאן כיוון אחד בעניין הקרבנות, בשבוע הבא בעזרת השם נמשיך להתעמק.
שבת שלום, -חנן-



[1] לכאורה לפי סדר הפסוקים, משתמע שקין הוא המקריב הראשון. אלא שכלל ידוע בשפה המקראית, כאשר הנושא קודם לנשוא המשמעות היא: עבר מוקדם, "והבל הביא" ולא "ויבא הבל", נמצא כי הבל הוא המקריב הראשון.
[2] בהקשר לחשיבות הבעלות על הממון, נזכיר את הוגה הדעות הצרפתי פייר פרודון שאמר כי הגדרת האדם כבעל רכוש היא תחילת היווצרות המחלוקות.
[3] "קדושים תהיו" מסביר רש"י: פרושים תהיו.