פרשת שמיני - יין בבית ה'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עלית שלישי
באופן די נדיר, נזכה השבת לקרוא את פרשת שמיני שבוע אחרי חג הפורים. בהשגחת ה' על התזמון, אחרי שכולם כבר התפכחו נקרא על הציווי המיוחד לבאי בית ה' – "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ.. בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד". חוק היובש. הצורה הכל-כך מוכרת ממשה, מופיעה פעם אחת ויחידה בתורה באהרן - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר"[1]. יש כאן משהו יסודי שצריך להאמר ישירות לבא אל הקודש. במבט ראשון ניתן לחשוב על בית המקדש כטקסי וקר, מעין בית הנשיא, 'מרובע', כזה שמכניס את המבקר לנישה קרירה.
אך האמת היא שבית המקדש לא מתנגד לאלכוהול, הוא פשוט אינו זקוק לו. מתוך צלילות דעת, העולה לרגל זוכה למה שהשיכור חושב שהוא חווה, רק באיכות גבוהה בהרבה. "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס.. ושרתה עליו רוח הקודש" (ירושלמי סוכה כב). ללא אמצעי עזר – מבפנים. אדם שצריך יין כדי לעבוד את א-להים, אנו מסופקים אם זוהי עבודת השם או עבודת עצמו.
כשנעמיק נראה שאמנם האדם לא נכנס שתוי, אך היין נכנס אל המשכן – בניסוכו על גבי הקרבן. נאסר על האדם להיות שותף לעבודת היין, התורה מצווה עליו לשמור על טהרתו. לאור הבנה זו מתחזקת השאלה: מדוע שתינו בשבוע שעבר? מסתבר שבכל זאת יש משהו ביין גם כשהוא בתוך האדם, "יין בגימטריה סוד". נראה לומר שפעולת 'העלאת היין' על ידי האדם היא עבודה שהתחדשה דווקא בגלות כשבטל המקדש ולא היתה אפשרות להקריב קרבן. או אז נולד הצורך להוסיף הזדמנות חד-שנתית לצרף גם את היין לעבודת השם.
בנוסף, ניתן לדייק מן הכתוב "יין ושכר אל תשת... בבואכם אל אוהל מועד"- דווקא בעבודה בבית המקדש אין לשתות יין[2], אך יתכן שבעבודת האדם ה'היקפית' אין איסור לשתות יין, אלא אדרבה - יש לדבר זה מקום בזמנים מסוימים ומדודים[3].
נסיים בדברי הזוהר (תיקוני זוהר, מתורגם) "יֵשׁ לָאָדָם לְהַמְלִיךְ אֶת ה' בְּכָל הַסְּפִירוֹת וּבְכָל הַכִּסְאוֹת.. שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ, לֹא בָעֶלְיוֹנִים וְלֹא בַתַּחְתּוֹנִים".

            שנזכה להמלכת ה' בכל פרטי החיים ולחדש את עבודת הכהנים במהרה,         שבת שלום,  -חנן-



[1] דבר מעניין שמצאתי: אחד עשר פעמים מופיע הציווי למשה ואהרן יחד. כמניין כוכביא (11) – הכוכבים בחלום יוסף. משה ואהרן מהווים תיקון לאחי יוסף, כדברי המדרש (תנחומא שמות כד) "ישראל אומרים להקב"ה: מי יתנך כאח לי. כאיזה אח? אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם ועד עכשיו האחים שונאים זה לזה; קין שנא להבל.. עשו שנא ליעקב.. והשבטים שנאו ליוסף.. וכאיזה אח אמרו ישראל? כמשה ואהרן, שהיו אוהבים זה לזה ומחבבים זה לזה".
ולמשה לבדו נאמר "וידבר.. לאמר" שבעים פעם, כמניין הפַּנִים אשר לתורת משה. [ותודה לפרוייקט השו"ת].
[2] כך שמעתי מפי מורי ורבי הרב אורי עמוס שרקי.
[3] מעין זה מסביר רבנו אברהם אבן עזרא את הקשר ברצף הפסוקים המובאים בראש הדף: "כי היין משחית הדעת לשותיו ויתערבו לו הדברים, על כן 'ולהבדיל' כי אתה כהן גדול ותבדיל בין מקום הקודש ובין החול".

פורים - "הצום"

"וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם!.. וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר: אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים! כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת - רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי אסתר ד
בעוד כמה שעות נקרא את המגילה ברוב עם. ידוע הנוטריקון: מגילת אסתר – גילוי ההסתר, ה' לא מופיע בשמו במגילה אך נמצא בהשגחתו. סיפור המגילה 'מסודר' היטב- א-להים דאג שמרדכי ישב בשער המלך; הוא סידר שאסתר תנצח בתחרות המלכה החדשה מעל כל נערות שושן; שָֹם את מרדכי במקום הנכון ובזמן הנכון במשמרתם של בגתן ותרש, ואף דאג שמעשהו ירשם בספר דברי הימים למלך; הקדוש ברוך הוא גרם לכך שהמלך ישכח זאת, וייזכר בדיוק בין המשתאות. כל הדברים התרחשו בתזמון מדוייק להפליא, מלבד 'תקלה' אחת: המלך לא קרא לאסתר שלושים יום. מה קרה כאן? ה' יכל לסדר שהמלך ואסתר יהיו ביחסים טובים כמו תמיד. פרט אחד לכאורה נשכח, ואנו נאמר: 'חוּבָּל' בכוונה א-להית. מדוע?
נראה לומר שטמון בשאלה זו אחד מיסודות הגאולה לאורך כל הדורות. הקב"ה מסדר את כל הפרטים והתזמונים, חוץ מדבר אחד- מסירות הנפש של הנגאל עצמו, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ועין איה שם). כל המערכות כבר הונחו על ידי הבורא, הפעלתן תתרחש על ידי מסירות הנפש של עם ישראל. ה' גורם לאסתר להסס להיכנס אל המלך, מתוך כך נולד בה רעיון: "לֵךְ, כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". דרך אחדות האומה מגיעה הישועה (אסתר מורה למרדכי לאחד את העם, לפני שזה יקרה על ידי מישהו אחר 'בדרך הקשה').  המדרש המוכר לנו מקבל משמעות הפוכה - (שיה"ש רבה ה,ב) "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, פִּתְחוּ לִי פֶּתַח אֶחָד שֶׁל תְּשׁוּבָה כְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי פּוֹתֵחַ לָכֶם פְּתָחִים שֶׁיִּהְיוּ עֲגָלוֹת וּקְרוֹנִיּוֹת נִכְנָסוֹת בּוֹ", במקרה הזה היה ה' הראשון לפתוח, ומרדכי ואסתר השלימו את המהלך.
יסוד זה שופך אור על דברי חז"ל לפיהם בניגוד לכל הצומות שתקנו חכמים – תענית אסתר[1] לא תתבטל לעתיד לבוא. הסיבה לכך היא שזו התענית היחידה שלא קשורה לאָבְדן, זו תענית של תפילה, תחינה לה' לקראת מעשה המסירות של אסתר. תענית אסתר ומסירותהּ הן תמצית השגחת ה' במגילה, המהפכה של פורים נעוצה בלקיחת האחריות. נמצא אפוא כי תפקיד נוסף של הצום והתפילה הוא לבנות באדם את כח הרצון לפעול.
א-להים רוצה אותנו, רוצה זוגיות, רוצה שנרצה ונעשה. כפי שמסביר רבי יהודה הלוי "כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ" (חתימת ספר הכוזרי).

            בציפייה לישועה קרובה בתפילה ועשייה,    שבת שלום וחמש םירופ,  -חנן-



[1] יש להעיר כי 'תענית אסתר' לדורות אינה מצויינת בתאריך התענית המקורי. שלושת הימים שצמו אסתר ונערותיה ארעו בי"ג-ט"ו בחודש ניסן (אסתר רבה ח,ז). ונראה לומר שהצום בתאריך י"ג באדר הוא זכר לצומם של אותם היהודים שלא יכלו להילחם וצמו להצלחת חבריהם. [וצ"ע מדוע נקראת תענית אסתר].

פרשת זכור - זהותו של עמלק

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.
השבת נזכה לקיים מצווה מן התורה – זכירת מעשה עמלק. איני יודע להסביר את התופעה שהושרשה בחלק מהמקומות של שמחה פורימית מופרזת ב'שבת זכור', הרי ברור לכל בר דעת כי מטרתה הבסיסית של שבת זו הינה לזכור את מעשי עמלק; עמלק שנלחם בישראל בצאתם ממצרים, והללו שונאי ישראל אשר לאורך כל הדורות מזנבים בנו. לפני הפורים ובתענית אסתר עלינו להזכיר את הפרעות בכובד ראש מסויים, ובפורים להודות לשמוח ולהלל על ההצלה הגדולה. לכן נתמקד הפעם במי הוא עמלק; המקורי, ההיסטורי והפנימי.
עמלק האיש הוא בנם של אליפז ותמנע, נכד של עשו הרשע. מניעי תמנע לנישואיה עם אליפז מובאים ברש"י (בראשית לו,יב): תמנע זו בת אלופים היתה, אמרה: איני זוכה להנשא לזרע אברהם, הלואי ואהיה פילגש. מובן מכאן כי כוונה חיובית של תמנע היא זו אשר יצרה את עמלק. לאחר יציאת מצרים, כאשר פחד ישראל נפל על כל העמים, מגיע העם העמלקי ומקרר את האמבטיה, פותח פרצה המזמינה עוד מלחמות. מה הם מאפייני המלחמה של עמלק?
קודם כל – בַּדֶּרֶךְ. עמלק מגיע לתקוף אותנו כשאנחנו במעבר ממצב מסויים למצב אחר. עם ישראל אמנם יצא ממצרים, אבל עוד לא נכנס לארץ, עוד לא קיבל תורה, 'תלוי באויר', כאן קיימת סכנה[1]. כל תוקף יודע שזמן חילופי המשמרות הוא נקודת תורפה והזדמנות מבצעית. וכן העמלק שבתוכנו, האדם צריך להיות עם יד על הדופק בזמני 'גשר' בחייו; כבר לא סטודנט ועוד לא שכיר, כבר לא פנוי ועוד לא נשוי, או אז חוסר היציבות מתגבר.
מאפיין נוסף – קָרְךָ, לשון 'מִקְרה'. עמלק מגיע ב'ספונטניות' מזוייפת, כאילו שההתקפה באה בזרימה מובנת מאליה ומתבקשת (ומוסברת היטב כלפי חוץ). על האדם לשים לב היטב מתי בתוכו מתרחשת תרמית שכזו, היצר כביכול ממשיך את רצף החיים הזורם שלנו, אלא שבאמת הוא מסיט אותו מהנתיב הטבעי- הטוב. אנחנו ערים לכך ומודעים לפנימיותנו הכשרה.
ולבסוף - וַיְזַנֵּב בְּךָ. 'זנב', מסביר הרש"ר הירש, הוא החלק הנספח לגוף העיקרי, הקצה. עמלק תופס אותנו בנספחים, באיזור הלא מבורר בנפשנו, בקצוות התודעה. מפורסמת הגימטריא עמלק=ספק, הדחף לחטוא מגיע בתחומים בהם אנחנו לא בטוחים, מבולבלים. אומר הזוהר (דברים רפא, מתורגם): "בִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִצַּד שֶׁל עֲמָלֵק. תִּקַּח ע''ם מִן בִּלְעָם, ל''ק מִן בָּלָק, יִשָּׁאֵר בָּבֶל " - עמלק יוצר יסוד חזק של בלבול, וכנגדו עלינו לפתֵחַ יכולת ודאות ואמונה בצדקת הדרך.
לסיכום, כל ההתמודדויות עם עמלק הן הזדמנויות לפיתוח החוסן הלאומי, ובפן הרעיוני - עילוי האישיות שלנו, כדברי המדרש (רבה חוקת יט): "מֵאז ומעוֹלָם- רְצוּעַת מַרְדּוּת הָיָה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל", כלומר: ה' שלח את עמלק ככלי לחינוך עבורנו. המלחמה של כל אדם ברוע מסייעת לו לצמצם את זמני הגשר על ידי התמדה, לזהות תרמיות של זרימה לא טבעית, ולהתחזק בוָדַאוּת האמונה בעצמו ובדרכו.

            שנזכה לניצחון אמיתי על עמלק ועילוי האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו.    שבת שלום,  -חנן-



[1] וכן - כאשר עם ישראל כבר החל לצאת מגלותו על ידי העליות, הצהרת בלפור והקמת התנועה הציונית, אלא שטרם הקים מדינה, ניסה הצורר הגרמני להשמידנו.

פרשת פקודי - גילוי ה' בענן

וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן.. וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן - וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.
פרשת השבוע שלנו מסיימת את תיאור מלאכת המשכן ובכך חותמת את ספר שמות. בספר בראשית קראנו על ההכנה להופעת ה', בבחינת דרך ארץ אשר קדמה לתורה. בספר שמות יש כבר גילוים ממש של ההופעה הא-להית: יציאת מצרים, ניסים ונפלאות; בתחילה ראו אצבע אלוקים לאחר מכן את היד הגדולה, בקריעת ים סוף חשבנו שהגענו לשיא - "זה א-לי ואנוהו", ובמתן תורה מגיעים לפסגת ההתגלות. יחד עם זאת, מסביר הרמב"ן(מ,לד), עד כאן אלו הופעות זמניות. בבניית המשכן השראת השכינה בישראל לראשונה הופכת קבועה[1].
הפרשה מתחילה בדו"ח 'טכני' מפורט למדי על התרומות שנתקבלו מן העם ומסתיימת בגובה – נוכחות ה' במשכן החדש. הדימוי של השראת שכינה כ"ענן" אינה זרה לנו. כבר במעמד הר סיני נאמר "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים"[2]. הענן ממלא תפקיד של הסתרה, ה' נגלה דווקא במקום המוסתר, המטושטש. כבר חודש שאנו קוראים על עבודה מדוייקת ומאומצת של בניית המשכן, אמות וחצאֵי אמות, אורך זרת וטווית חוטים מדוקדקת, כעת מגלה לנו התורה שזו רק ההכנה; את ה' אנחנו פוגשים ברגעים הלא ברורים, במקומות המעורפלים. אחת בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, שם נאמר: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז), הכהן הגדול מכין בידיו את ההתגלות – הקטרת הקטורת המייצרת ענן, הסתר.
במגילת אסתר דבר זה מתבטא ביתר שאת. אפשר לקרוא את כל המגילה כמו ענן לא ברור של צירופי מקרים, ואפשר בהחלט לראות בתוך הערפל הזה את יד השם המכוונת את ההיסטוריה.
נוסיף נדבך בפירוש הענ(י)ן: הגדרתו של הענן במדע היא 'ריכוז טיפות מים'. לעומתו, אנחנו מכירים את תיאור גילוי הקדוש ברוך הוא בתור 'אש', "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר"(שמות כד). אם אל הענן היינו חוששים להתקרב בגלל אי הודאות, אל האש אנו חוששים להתקרב בגלל הודאות של הסכנה. כשרוצים להשיג את ה' מתוך מחקר, ודאות מדומה שכזו – התוצאה היא אש, כוויה. המפגש עם ה' הוא עדין ועובר דרך מעיינה של תורה, בהתקדמות אל עבר הגילוי העמוק בנפש האדם.
כל אחד מאיתנו נמצא לעיתים בערפל, התורה מלמדת אותנו שדווקא אז זו הזדמנות נפלאה למצוא את ה'. אנחנו עומדים לפני החלטה גורלית ולא יודעים מה טוב בשבילנו – זה הזמן להתפלל, להיפגש עם השכינה ולמצוא מרגוע לנשמתנו.
        שנזכה ויקויים בנו במהרה "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן"(ישעיה ד) שבת שלום,  -חנן-



[1] אם כי גם הופעה זו בצורתה חיצונית הינה עראית ולא במקום קבוע – בית המקדש. ייבנה במהרה אמן.
[2] אגב נעיר, כי קיימת שאלה האם הגישה אל הערפל מאושרת או נתפסת כ'חוצפת' האדם. במעמד הר סיני הערפל דווקא מזמין, אך בפרשתנו משה לא יכול להיכנס בגלל הענן. ביטא זאת במליצה שולי רנד: "פצעוני השומרים מנעו אותי מלעלות, בימים שורפת אש והקרח בלילות, כמו שיכור הייתי קם ונופל,   את קולך שמעתי - מתוך הערפל".

פרשת ויקהל - מראות הצובאות

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת, בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
בקריאת התורה השבת, רובנו יחושו בחווית "דז'ה-וו" מסויימת, חלק ניכר מפרשתנו הוא כמעט חזרה מדויקת על פרשת תרומה. לפני שלושה שבועות ניתנו ההוראות לבניית המשכן ותכולתו (בלשון "וְעָשִֹיתָ"), והשבת תתואר הבנייה המעשית של המשכן ותכולתו (בלשון "וַיַּעַשׂ"). ברצוני להתמקד בכלי אחד, בו יש חידוש בפרשתנו לעומת פרשת הציווי – כיור הנחושת. הפרט החדש לגביו מעורר שאלה: מהן אותן "מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת"?
במדרש (תנחומא פקודי ט) מסבירים לנו חכמים את סיפור הרקע לשימוש באותו 'חומר'. המראות הצובאות הן מראות של נשים שהתייפו בעזרתן, כדי לחזק את התא המשפחתי בזמן השעבוד במצרים וכדי להרבות את הילודה בעם ישראל. משה רבנו סבר שאין זה ראוי להשתמש לכיור במראות אלו[1], שיש בהן אלמנט של תאווה, יצר הרע. ה' הורה לו להשתמש בהן, כי בזכות נשים אלה ומעשיהן עם ישראל החזיק מעמד במצרים. יוצא לפי המדרש הזה שמדובר כאן ב"מכשירי מצווה", על ידן ניצל עם ישראל מהשד הדמוגרפי בגלות, דברי ה' במדרש - "אלו חביבים עליי מכל".
על עצם התרומה מתכשיטי נשים השנויים במחלוקת[2] מעיר הרמב"ן שאילולא צוּוָה משה מפי הגבורה ללקט ניצוצות מאותם קישוטים – לא היה בוחר בכך. הכוונה והתכלית של ה' בציווי המשכן היא שהאין סוף והבלי גבול יוכל להתגלות גם בתחתון ביותר, הוא אחד וכולל הכל, גם דבר נחות מעין זה ישמש ל'דירה' עבור הקדוש ברוך הוא.
לעומת המדרש המציג את המראות בחיוב וחיבה, רבנו אברהם אבן עזרא (שנת 1100, ספרד) מציג גישה שונה, בפירושו על הפסוק כתב: "וטעם הצובאות, כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בוקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפאות שעל ראשיהם... כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות ה', שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות". המראות נתרמות מתוך מאיסה בהן ולא מתוך חביבותן ששימשו למצוה, והמסירות לתפילה ולשמיעת המצוות היא שהיתה חביבה ביותר.
הנה לפנינו שני סוגים של נשים בדור המדבר[3]. סוג אחד היו אלה פרשו מתאוות העולם הזה, ובאו יום יום להתפלל וללמוד תורה. מאידך, סוג שני של נשים דוקא התעסקו בגשמיות, בהתקשטות, בחומר, אך למטרה קדושה של קיום עם ישראל. מכאן אנו לומדים שתי הנהגות מקבילות בעבודת ה' של האדם היהודי. מצד אחד הוא מוכן לוותר על החומר למען דבר רוחני גדול, תכונה זו הכרחית לקיום המצוות, בטח בראשית הדרך. מצד שני הוא מצליח בשלב מסויים לגייס גם את החומר, אף זה שנראה לו כ'שפל' – לשם שמים.


            שנזכה לקיים זאת, וכדברי הנביא (ישעיה יא) "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' "  שבת שלום,  -חנן-

[1] יצויין כי כל התכשיטים הותכו בחום ונעשו מהם כלי המשכן, ולא ניכר התכשיט המקורי. אך במראות, גם לאחר עשיית הכיור, ניכרה בו צורת המראות.
[2] שהרי תרמו כל העם "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז", מסבירה הגמרא: "עגיל - זה דפוס של דדים, כומז - זה דפוס של בית הרחם".
[3] יתכן שבדרך זו הסביר תרגום יונתן בן עוזיאל, עיין שם.