פרשת שמות - ה' אחד

וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ! וַיֹּאמְרוּ: אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱ-לֹהֵינוּ, פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם: לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו? לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם! עליית שביעי
השבוע אנחנו פותחים את חומש שמות, העוסק בחלקו בדרך החוצה (אקס-אוֹדוּס) מן הגלות. אלא שתחילתו שְמחה פחות – הירידה לגלות מצרים הארוכה. ישנה מחלוקת פילוסופית ידועה האם העולם נמצא בעליה מתמדת, או שמא בכל דור ודור העולם הולך ומדרדר. אף בדברי חז"ל מופיעה הדילמה, מחד "ראשונים כפתחו של אולם ואנו כמלֹא נקב מחט סידקית"(עירובין נג,א) ומאידך "כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו" (דעת תבונות מח).
ספר בראשית אותו סיימנו הינו ספר של פרטים; אדם הראשון, נח, האבות והאמהות, יוסף הצדיק ועוד. בנוסף לכך, הוא ספר יורד, התחלה גדולה בבריאת העולם, אחר כך חטא אדם הראשון, חטאי האנושות, מדי פעם קריאת כיוון, אבל בגדול "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" מסתיים ב"וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". ספר שמות לעומתו הוא ספר קיבוצי, בתחילתו בקושי מופיעים שמות פרטיים, הוא עוסק ב'עם ישראל' או ב'בני ישראל', מה גם שהוא ספר עולֵה, תחילתו בירידה מצרימה וסופו אחדות ישראל לנוכח המשכן. מסביר הרב קוק (אגרות ראי"ה א, שלב) שברמת היחיד – העולם אמנם בהדרדרות מסויימת, אך ברמה הקולקטיבית המציאות מתקדמת. ניתן לדמות את המצב לננס יחידי, העומד על גבי ענק (צדקת הצדיק רלח). נקודת המבט שלו גבוהה יותר אך גובהו העצמי קטן יותר.
בפרשת השבוע, בתחילת ההיכרות עם דמותו של פרעה כבר אנחנו נתקלים בכפירה מוחלטת דרך מילותיו הנוקבות "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ"? יחד עם זאת רואים בפרשה שפרעה לכאורה מאמין בה', הוא מוטרד מכך שעם ישראל גדל, חושש ממימוש ההבטחה הא-להית ומכך שבשורת הגאולה קרובה לבוא. נראה כי פרעה מבחין בין שני סוגי אמונות; "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'", את ה' הוא לא מכיר. שם הוי"ה מייצג את אחדות ה' ושלטונו על כלל העולם. 'אתם באים אליי בשם ה' שהוא שליט יחיד על כל המציאות' אומר פרעה, 'אין כזה דבר'. בתפיסתו של פרעה ה' הוא עוד אל במאזן האלים, אין בו שום צד אבסולוטי. לכן כשפרעה חושש מהבטחת ה' לגאולה, הוא מנסה להתחכם לו "נתחכם למושיען של ישראל"(שמות רבה א), ולנצח אותו.
הדבר מתבטא היטב בתגובת פרעה לרצף הפניות של משה ואהרֹן. בתחילה דוחה מכל וכל את השיח על ה', אך לפנייתם השניה "וַיֹּאמְרוּ: אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ" משיב פרעה ואינו דוחה[1]. פרעה, בתפיסה פוסטמודרניסטית למדי, סובר שמקובל 'לכל אחד יש הא-לוהים שלו' ולכן התגובה שלו היא סיבה טכנית ולא מהותית, "לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו". פרעה מאמין בא-להי העברים הזה בתור אחד האלים ולכן מעיז לבחון את כוחו. התשובה היהודית הפשוטה היא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" וזהו.

                        שנזכה לייחד את שמו של ה' בעולמו ולפעול כולם יחד לקידום העולם    שבת שלום,  -חנן-



[1] מעין זה ראיתי במדרש תנחומא (וארא ו) "וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָה עָלֵינוּ. אָמְרוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁנִּינוּ אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּבִשְׁבִיל כָּךְ הִקְשָׁה כְּנֶגְדֵּנוּ? חָזְרוּ וְאָמְרוּ לוֹ: ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ".

פרשת ויחי - התפקוד בגלות

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת[1] וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר: הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.
בפרשה נקרא על סוף ימיו של יעקב, צוואתו האחרונה טרם מותו. ישנה מחלוקת בין מפרשי המקרא לגבי המילים "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל", למי בדיוק השתחווה יעקב? רש"י מפרש "השתחווה לשועל בזמן שלטונו", זאת אומרת שיעקב השתחווה ליוסף, וכן לפי ההבנה הפשוטה, משום שכרגע הוא השליט וצריך לחלוק לו כבוד. רבנו אברהם אבן עזרא מביא את שיטתו של רש"י, אינו דוחה אותה אך חולק: "והנכון בעיני - שנתן שבח לשם", יעקב לא השתחווה ליוסף אלא לקדוש ברוך הוא בכדי להודות לו(וכן כתב ספורנו). נראה כי האבן עזרא מתקשה לקבל את הפשט שיעקב השתחווה ליוסף. הקושי לכאורה אינו מובן, שהרי כתב הרמב"ם(הל' מלכים ב,ה): "הַמֶּלֶךְ.. יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בַּפַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ. וּמֵשִׂים כֶּתֶר בְּרֹאשׁוֹ. וְכָל הָעָם בָּאִין אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְעוֹמְדִין לְפָנָיו וּמִשְׁתַּחֲוִים אַרְצָה. אֲפִלּוּ נָבִיא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, מִשְׁתַּחֲוֶה אַרְצָה". מדוע אין סביר שגם יעקב?
יוסף הוא אמנם מלך, אבל לא אותו מלך אליו מכוון הרמב"ם בדבריו "נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ"(הל' מלכים א,א), מלך ישראלי בארץ ישראל. מחלוקת הפרשנים היא מחלוקת שורשית בלגיטימיות של מלך ישראל במדינה זרה. שאלה זו נשאלה לאורך כל תקופת הגלות: האם על היהודים להיות פעילים בממשל המקומי בארצות הגלות? מצד אחד 'מישהו משלנו' קרוב למנהיג המדינה יוכל לדאוג לקהילה היהודית, למנוע פעולות אנטישמיות, ואף לדאוג לרווחת היהודים. מאידך גיסא, התערבבות בממשל הנכרי עלולה להוביל השתקעות בגלות יתר על המידה, 'נוחות' מסויימת בגלות, שכחת ציון ובמקרים קיצוניים יותר אף התבוללות ממש[2].
נראה כי לדעת רש"י אין פסול בהתברגות יהודים בעמדות מפתח בשלטון המקומי בגלות. אך בהמשך פירושו מוסר רש"י פרט נוסף לגבי ההשתחויה של יעקב "הפך עצמו לצד השכינה". האישור לפעילות מסוג זה היא בתנאי אחד – שכינה, יראת שמים בעיסוק הציבורי. לעומתו, רבנו אברהם אבן עזרא סובר כי חשש ההתבוללות, ההיטמעות, חריף יותר מחשש האנטישמיות וסיכוי ההצלה ממנה.
ניתן לומר כי יעקב אבינו משלב את יתרונות שתי הגישות. הפעם הראשונה בחיים של יעקב שנוח לו זה במצרים, "וַיְחִי יַעֲקֹב"! עד עתה הצרות לא פסקו מעליו(ראה רש"י מג,יד). דווקא ברגע השיא הזה, הוא משביע את בנו "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". יעקב מבין שאמנם נעים לו במצרים אבל לא נכון לו, הוא זוכר מהו הבית האמיתי. גבורה נפשית עצומה היא לדרוש את ציון מתוך שגשוג בגלות. "העלנו בשמחה לארצנו", תפילה לה' שיעלנו לארץ כשאנו שמחים ולא יזמן לנו צער בכדי לדרבן אותנו.
השבת אנו מסיימים את 'ספר הישר', חומש בראשית. עלינו להתחזק טרם הכניסה לפרק הבא בתולדות עמנו, הגלות, וכך לזכות לגאולה שלמה. בימים ההם בזמן הזה.

                        "חזק חזק, ונתחזק"!                                                           שבת שלום,  -חנן-




[1] בעוד שני מקומות נמסר לנו שהמוות התרחש בהדרגה, ונראה לומר שבכל התחלה גורלית, הסיום הוא בעימום איטי: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת"(מלכים ב א), "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת"(דברים לא). האב אשר בזכותו הורחבה הסגולה מאיש אחד לשנים עשר שבטים, מייסד קדושת הכלל. המלך האידאלי, מייסד שושלת המלוכה הנקראת על שמו 'בית דוד'. אצל משה, מייסד הנבואה בהופעתה המושלמת, ה' אומר לו (כדרכה של נבואה) שקרבו ימיו.
[2] חכם דון יצחק אברבנאל אשר חי בספרד בתקופת הגירוש (1492) מתאר כי משפחתו החלה בפעילות ה'פרלמנטרית' במטרה אחת ברורה – דאגה ליהודים ומניעת פעולות איבה מצד השלטון. הוא התקדם די מהר בחצר המלוכה בזכות אביו והגיע להיות שר האוצר. יחד עם זאת, לאחר גירוש ספרד הביע אכזבה ואולי חרטה מסויימת, מכך שלא עלה בידו למנוע את הגירוש הנורא.

פרשת ויגש - התשובה, הבחירה והנהגת השם

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים..
בפרשת השבוע מגיע אל סיומו סיפור יוסף ואחיו ועימו מסתיימת (זמנית) ישיבת בני ישראל בארץ ישראל. בשבוע שעבר עסקנו בתהליך שעוברים האחים בעקבות גורלם המר, השבוע נעסוק בתגובת יוסף לחזרתם בתשובה והשלמת התהליך[1]. יוסף רואה את הסולידריות של האחים ובראשם יהודה ביחס לבנימין ולא מסוגל יותר להתאפק, הוא חושף את זהותו ונושא נאום קצר. בדברי יוסף אל האחים נמסרות שלוש השקפות שונות וסותרות לכאורה בדבר מעשה המכירה.
נקודת המבט הראשונה של יוסף על המכירה היא הקלאסית, האחים אשמים ואחראים בצורה מלאה על העוון הברור "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת"(שמות כא), הוא מטיח בהם "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". בשלב השני יוסף מעדן את המבט וקובע כי המעשה הוא רע כשלעצמו, אך מכוון לטובה, "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". לאחר מעשה, אומר יוסף הצדיק, הכל לטובה, התגלגל מזה רק טוב, הוא אף חוזר על קביעתו זו עם מות אביו בסוף הפרשה הבאה "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". הגעתו של יוסף למצרים הצילה את העולם מסכנת רעב. האחים מכרו את יוסף מתוך שנאה כלפיו, ושנאת אח היא דבר חמור, אך במבט לאחור לולא השנאה הזו העולם לא היה מתקיים.
בסיום דבריו יוסף מרים את מבטם של האחים אל ההשגחה הא-להית, המקור העליון המקבל את תשובתם השלמה, "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים", כלומר: המעשה אינו שלכם, והוא טוב מצד עצמו שהרי ה' עשה אותו[2]. הקדוש ברוך הוא היה זקוק למעשה המכירה, והוא התגלגל לעולם באמצעות האחים.
הרב קוק (אורות התשובה טז,א1) מסביר ששלבים אלו הם תוצאה ישירה של חזרה בתשובה. הנחת היסוד שעליה מבוססת מצוות התשובה היא שלאדם יש בחירה חופשית, וממילא הוא אחראי למעשיו; עליו לבחור בטוב ולמאוס ברע, לכן מצוות העשה בתהליך החזרה היא הוידוי, הכרה באחראיות זו. אולם, כאשר האדם שב בתשובה, הוא מסוגל להתרומם למבט הא-להי על המציאות, כזה שמחובר לתכנית הכללית של העולם. נבאר יותר: כל עוד לא חזר האדם בתשובה – רצונו קשור בחטא, ולכן הוא נידון עליו. אך ברגע שהאדם חוזר בתשובה ומבצע חֲרָטָה, הוא עוקר את רצונו מהמעשה וחוזר המעשה להיות ב'אחריותו' של ה'[3], בכך הוא הופך להיות חלק מהתכנית הכללית.

ונזכה לקיום הנבואה "וְטִהַרְתִּי אוֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים"   שבת שלום,  -חנן-



[1] חלק מהרעיונות הובא במאמר 'בחירה חופשית' למורי ורבי הרב אורי שרקי.
[2] במהלך מעשה המכירה ישנם מדרשים מופלאים על הפסוק 'וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם', "אָמַר רַבִּי אַחְוָה בַּר זְעֵירָא: עֲבֵרָתָן שֶׁל שְׁבָטִים זְכוּרָה הִיא לְעוֹלָם, תִּקְוָה הִיא לָעוֹלָם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם - מַאֲכִיל לֶחֶם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם"(רבה פד). וכן: " אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: יְשִׁיבָה אַחַת שֶׁיָּשְׁבוּ הַשְּׁבָטִים בְּעֵצָה אַחַת לִמְכֹּר אֶת יוֹסֵף, כִּלְכְּלָה אֶת הָעוֹלָם שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן". המעשה עצמו נתפס כחיובי.
[3] כמובן שקיימת סכנה ברעיון זה, שהאדם יסתמך על התשובה כדי לחטוא. לכן הזהירו חז"ל (יומא פה): "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". כשהאדם מסתמך ברגע החטא על התשובה, קשה לתהליך להיות שלם משום שמעורב בו רצונו של האדם מזמן החטא.

פרשת מקץ - גדולה תשובה

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת.. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם.
בפרשת השבוע שלנו מתרחש מפגש בין יוסף והאחים לאחר עשרות שנים של נתק. האיחוד הזה יכול היה להיות הוליוודי למדי לולא היו ליוסף תכניות אחרות. יוסף מוותר על החיבוקים והנישוקים הספק מזויפים ומעדיף למנף את המפגש למבדק אחדות בקרב בני יעקב[1]. חלילה לנו מלחשוב את יוסף כאחרון נוטרי הטינה, יוסף ב'כובע' המשנה למלך מצרים מזהה כאן הזדמנות ייחודית לחזרה בתשובה ותיקון הפשע של אחיו.
יוסף הצדיק יודע שאחיו רוצים לחזור בתשובה גמורה, שהרי הם מתחרטים לא רק על עצם מעשה המכירה, אלא בעיקר על הגורם לו, "וְלֹא שָׁמָעְנוּ". כתב רמח"ל (מסילת ישרים יא) "כי לא המעשה הניכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור, אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו, כבר הוא בכלל האיסור". לאחר ששומע יוסף את הוידוי המיוחד הזה, חותר הוא לתשובה גמורה, כמאמר הרמב"ם בהלכות תשובה (ב,א) "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ.. זֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה". יוסף מבקש מאחיו להביא אליו את בנימין כדי לבדוק אותם באותה סיטואציה שבה היו במכרם אותו עצמו, "בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ".
מעבר לשאיפת התשובה, ר' חיים בן עטר מוסיף לנו מטרה נוספת במעשי יוסף - הכפרה. במכירת יוסף לישמעאלים עברו האחים על איסור תורה האמור בעשרת הדברות "לֹא תִּֿגְנֹב", גניבת נפשות. יוסף 'תופר תיק' גניבה לאחים כדי "שיהיה הבושת על מין העון עצמו, ויכופר עונם"(אור החיים מד,א). בכדי לבאר את ההבדל בין תשובה לכפרה ניקח לדוגמא אדם שגנב במשך כמה שנים כמות גדולה של כסף. הרגע שבו הוא עוצר הכל ואומר לעצמו 'חטאתי, עשיתי כך וכך, מתחרט אני ומקבל על עצמי שלא לעשות כן' זהו רגע החזרה בתשובה. וידוי וחטרה לא יתקנו את הנזק שנעשה, ישנם אנשים תמימים שחסרים פיזית מכספם. רגע הכפרה הוא התיקון, השבת הממון לבעליו ובקשת מחילה. נמצאנו למדים כי קיים מצב של תשובה ללא כפרה, ומצב של 'כפרה' כביכול ללא תשובה[2].
יוסף מלמד אותנו נקודה מרכזית השוזרת את ספר בראשית כולו והיא: בקשת האחווה, אהבה בין אחים. החל מקין והבל, דרך יצחק וישמעאל, וכלה ביעקב ועשו. רק כשזו תתממש – תוכל להתחיל ההיסטוריה של העם היהודי.

שנזכה ויקוים בנו "וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם"(בהפטרה) שבת שלום,  -חנן-





[1] מעניין הוא סדר הכינויים לבני יעקב בפרשתנו: "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף"(מב,ג), "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר"(ה), "וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף"(ו), "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים"(מג,טו).
[2] במצוות בין אדם למקום הכפרה היא תיקון ארצי של הפגימה בנפש האדם. פעם אחת שאל הרב זלמן מלמד את הרב צבי יהודה זצ"ל, האם מי ששב בתשובה מאהבה במצוות בין אדם למקום יש בו גם חלוקי הכפרה והוא צריך למרק חטאיו בייסורים, או כיוון שתשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות, לא צריך. השיב לו הרב: מבחינה רוחנית פנימית נשמתית אינו זקוק, אך מבחינת הצד הנמוך החיצוני שבנפש - הוא נפגם, וצריך מרוק. ואכמ"ל.

פרשת וישב - חלומות

[1]וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ? אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי... וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.
בשבת זו ובשבת הבאה נקרא רבות על חלומות, החל ביוסף הצדיק, דרך שרי פרעה וכלה בפרעה עצמו[2]. רצוננו לברר מהו מקור החלום? האם קיים מקור חיצוני לאדם, מקור עליון ש'מחלים' את האדם או שמא כל שורשו של החלום הוא פנימי בתוך האדם[3] והוא מוליד את הפעולה, 'חולם'?
החלום הראשון המסופר בתורה הוא חלומו של אבימלך, בו הוא מקבל ידיעה שלא ידע לפני כן, "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה", מקור חיצוני מובהק, ה' מודיע לו: שרה "בְּעֻלַת בָּעַל" ולא כמו שחשבת. מכאן מובהק כי החלום הוא סוג של נבואה. הרמב"ם מוסיף וכותב שהדרך הבלעדית להִנָּבֵּא היא "בַּחֲלוֹם בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה"(יסודי התורה ז,ב). ישנה קביעה מעניינת במדרש - "נובלות נבואה-חלום"(רבה יז), נובלות פירושו הדבר הנפרד מן השורש, הפירורים.
לאחי יוסף יש מטען קדום עוד לפני החלומות, "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", בגלל האהבה המיוחדת של יעקב אליו. נראה כי תופסים את החלום כעין משאלת לב של יוסף, ולכן הוא גם ביטוי להתנשאותו של יוסף "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה". תפיסתם את החלום כמטען אישי בלבד מביאה אותם לטעון נגד יוסף טיעונים הגיוניים, באמרם "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ?!". אך אם אכן נמשיך עם הקו הזה שהחלום הוא מטען אישי, מדוע בחלום השני האחים כבר מקנאים? הרי כל החלומות הללו הם רק תסבוכות נפשיות של יוסף. יתכן כי מתרחש שינוי באופן הבנת האחים את מהות החלומות, הם מקנאים כי לחלום אפוא יש מימד נבואי. השלכת יוסף לבור אינה תוצאה של שנאה נטו, אלא ניסיון נואש לבטל את העתיד (וכן ברכות י,ב). יעקב אשר "שמר את הדבר", בוודאי ייחס לחלום מימד נבואי. חלום יוסף שונה מחלום אבימלך המודיע גילוי ברור של המציאות, בכך שהוא גילוי העתיד, חבוי במוטיבים סימובליים (וכן אצל גדעון - שופטים ז).
מצד שני, כמות החלומות שהאדם זוכר לעומת החלומות הנחלמים היא אפסית, מכאן שיש מספר רב של חלומות סתמיים. כן נראית דעתו של שלמה המלך המקביל בין חלום לבין דברי כסיל: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים"(קהלת ה,ב). הרמח"ל כותב(דרך השם ג) שישנם חלומות אשר הם פרי הדמיון שמזמן אליו שאריות מחוויות היום החולף, מקור פנימי מתוך האדם הוא היוצר את החלומות.
הרמב"ם(מו"נ ל"ו-ל"ח) מסביר שחלומות הם ביטוי לשאיפות האדם שלא יכלו להתבטא בעולם הגשמי עקב גודלן הרוחני. המקור אמנם פנימי, אך ה' טבע בעולם את הכלי הזה להשפעה. לכן כשלאדם יש שאיפות גדולות ורוחניות כגון תיקון העולם ודביקות הבורא – הוא חולם על השלמת השאיפות הללו, חלומות אמת. אך חלילה כשלאדם שאיפות רדודות וחומריות כתאווה לכסף או לכבוד – חלומותיו לא מעלים ולא מורידים, כיוון ששאיפותיו קטנות ומתבטאות בעולם החומרי, הוא 'לא משאיר כלום' לחלומות.
נמצאנו למדים כי קיימים מספר סוגי חלומות; מהם המורים דברים מסויימים על עברו של החולם וחוויותיו, מהם מסירת ידיעות נבואיות, ומהם מסר מה' לגבי יעודו של האדם.

שנזכה לשאוף גבוהות ולחזרת הנבואה במהרה בימינו,         שבת שלום,  -חנן-



[1] חלק מהדברים למדתי מעבודתו של יואל רז יצ"ו מישיבת רעננה.
[2] יצויין כי החלומות של פרעה והשרים מתקיימים באופן מיידי, אך החלומות של יוסף ויעקב שנים חולפות עד שמתגשמים. עם ישראל הוא עם של התקדמות פרגמטית, אט אט בדרכנו. אך אצל אומות העולם העשייה היא מיידית, וכאשר יחנו כן יסעו.
[3] לשאלה זו השלכה מעשית בפתרון חלומות: פרויד סובר כי בכדי לפענח חלום יש לבקש מן החולם את דעתו, תחושותיו, חוויותיו הקודמות. יוסף לכאורה פותר את חלומות השרים ופרעה באופן מידי, כי "לא-להים פתרונים", יש מקור עליון המוסר את דברו(להרחבה: עין אי"ה ברכות נה "חלמא דלא מפשר").

פרשת וישלח - המשכיות עם ישראל

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שמסיים את תקופת הגלות בחוצה לארץ ועולה בחזרה למולדתו. הסכנה המרכזית בהעפלה לארץ היא צבא אחיו השולט בכל האזור ולכן יעקב מתכונן כראוי לקראת המפגש הטעון. בדרך, נתקל יעקב בבעיה נוספת בדמות מלאך. המאבק עם המלאך מסתיים בהצלחה באופן כללי, אלא שפרט אחד מעיב על הניצחון והוא: גיד הנשה, יעקב צולע. ננסה להבין את מהותו של גיד הנשה ('עצב השת') והאיסור התלוי בו.
ספר החינוך מסביר שמטרת המצוה היא "כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר". גיד הנשה מציין את הניצחון על עשו הרשע, מזכיר לנו שההתנגדות לעם ישראל אינה דבר חדש, ומאז אבותינו אנו מצויים בסכסוך אך בטוחים בה' שיהיה בעזרנו[1].
בנוסף לכך, מצוות גיד הנשה מקנה לנו כלי חשוב בהשרדות ובנצחון. 'גיד הנשה' מלשון נשיה, שכחה- "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי" אומר יוסף. האויב הגדול ביותר של עם ישראל הוא השכחה. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אמר יגאל אלון, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעם אשר ברוב שנות קיומו היה מנותק מטריטוריה. החיבור אל העבר מחייב כל יהודי השייך לעם הנצח להבין את חשיבותה של ההמשכיות, חשיבותו של הבית היהודי המקושר לדורות הקדמונים ומהווה חוליה בשרשרת לקראת הדורות הבאים. חז"ל (ב'לקח טוב') מכוונים אותנו לנושא זה באמרם כי גיד הנשה הוא האיבר האחראי על מערכת ההולדה. נישואין והקמת בית הינם תהליכים הקשורים בתכלית היותר נעלית של האומה כולה. העובדה שהגיד המדובר הינו ממילא חלק בלתי אכיל, מגבירה אף היא את סִמליוּתו של האיסור[2].
רבינו דוד קמחי מסביר שה' לא ציווה את יעקב על גיד הנשה, אלא בני יעקב אסרו את גיד הנשה על עצמם לכבוד אביהם שלקה בו. בני יעקב מבינים את חשיבותם של הזיכרון וההמשכיות ודבר זה בא לידי ביטוי בהמשך הפרשה בסיפור דינה: "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב". אחרי שיעקב אביהם ניצח את המלאך וזכה לשם "ישראל", בא אדם זר ופוגם בזרע ההמשך.
                        בברכת "בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל ה' בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ"       שבת שלום,  -חנן-




[1] מעניין הוא שבסין נקראת היהדות בשם "דת הסרת הגיד" (挑筋教). מצווה שנראית לכאורה זניחה, היא סימן הזיהוי.
[2] טעמי המצוות, על פי רוב, לא מצויינים במקרא. אם כן מדוע דווקא במצוות גיד הנשה פרטה התורה את טעם המצווה? מסביר מורי ורבי הרב שרקי שאיסור גיד הנשה הינו מצוות 'לא תעשה', ויש בתורה 365 כאלה, לפי הזוהר כנגד שס"ה גידים. לכן כשרוצים לגלות לנו את טעמי המצוות המכוונות כנגד הגידים, לוקחים את המצווה המרכזית השייכת בגיד. [ספר התורה והתפילין נקשרים דווקא בגיד, מדוע? אשמח לקרוא תגובתכם]

פרשת ויצא - חושך, אור וחלום

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.. וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
אנחנו קוראים בפרשה על ה'פגיעה' של יעקב, ידועים דברי חז"ל (ברכות כו): "ויפגע במקום, אין פגיעה אלא תפילה". המלבי"ם (ספר 'איילת השחר') מלמד אותנו עיקרון חשוב בכל דרשות חכמים: בכל לימוד מפסוק- אין משחקי מילים, הדרשה היא עומק הפשט הדקדוקי של המילה. בשפה העברית, משמעות המילה 'פגיעה' היא: פגישה[1]. כל מהותה של התפילה היא הפגישה עם ה', הדיאלוג. התפיסה בעולם המערבי היא שהאדם נמצא במרכז ההוויה והא-לוה בפריפריה ("אנטרופו-צנטרי"). לעומת זאת, בעולם הערבי אללה הוא מרכז המציאות ("תיאו-צנטרי") והאדם הוא שולי. בפרשתנו מלמדת אותנו התורה שתפיסת היהדות היא חידוש אפילו בעולם המודרני – לא האדם במרכז ולא הא-ל, אלא ההתגלות במרכז[2], הנבואה שהיא שיא ההתגלות ובעקבותיה התפילה. איננו מתפללים בסגידה, אלא בזקיפות קומה כסמל להמשכת הדיבור הא-להי בארץ.
בנוסף למשמעות הכללית של התפילה, הסגנון של תפילת ערבית בייחוד הוא פגיעה, לעומת "שיחה" במנחה ו"השכמה" בשחרית. כשאדם מצוי בחושך, בירידה רוחנית, עלול הוא להגיע לייאוש, לכן חשיבות "וֶאֱמוּנָתְךָ" היא דווקא "בַּלֵּילוֹת", כמו שאומרים בתפילת ערבית - "אֱמֶת וֶאֱמוּנָה". קשה לאדם באפלה לחוות את הא-להות בכל רגע. במצב כזה דרוש הבזק, 'פגיעה', נקודת אור שממנה אפשר לפרוץ, כדברי הרב קוק (אורות התשובה ב) "הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה". כמו האדם הפרטי, כך האומה בכללותה, ברגעי החושך והגלות, עם ישראל לאורך הדורות השתדל לנצל את רגעי האור הקצרים למינוף ארוך טווח.
יחד עם זאת, ישנו היבט הפוך לכאורה בלילה, והוא החלום[3], התקווה. יעקב חולם גם בסוף הפרשה(לא,י) לגבי הצאן, אך בחלום הראשון "ה' נִצָּב עָלָיו". על פסוק זה מסביר המדרש (רבה פמז): "האבות הם מרכבה לשכינה". כסא המלך נמצא על המרכבה, היא האפשרות של הכסא להתקדם בדרך. כביכול יעקב נושא את ה', עם ישראל נושא את שם ה' בעולם[4]. ה' מתגלה בעולם בזכות המרכבה, עם ישראל זוכה בזכות מעשיו להיות מרכבה, גם בחושך עליו להתאמץ לחלום כדי להחיל את שם השם בכל תחומי החיים ורחבי המציאות.
נמצאנו למדים שהלילה הוא מבחן האמונה, ובה בעת הזדמנות ייחודית לחזון ולעבודת השם מתוך מחוייבות אל שכינתו בעולם הזה.

            "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז) שבת שלום,  -חנן-





[1] לדוגמא "שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר"(בראשית כג), "פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם" (אבות ו).
[2] ההתגלות, השראת השכינה בארץ, היא "הענין הא-להי" המופיע בכוזרי (לדוג': א,צה): "הַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל הֲמוֹנָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר [הנבואה]".
[3] על מהות החלום נשתדל לעמוד בפרשות יוסף הצדיק.
[4] הרב קוק (עולת ראיה "לפיכך אנחנו") "מצד ירושת אבותינו הקדושים - נעשינו מסוגלים, מותאמים מאד לזיו הקדושה ההולמת לנו, מצד הטבע הקדוש שירשנו מהאבות הקדושים, איתני העולם, שנעשו מרכבה לשכינת אל חי וקים, וממילא התכן האלהי, השורה עלינו וחי בקרבנו, הוא יפה ומתאים לנו. ומה יפה ירושתנו".

פרשת תולדות - רבקה אמנו

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב.. וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.
פרשת השבוע שלנו נקראת "תולדות" על פי הביטוי הפותח: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק". ישנה פרשה נוספת אשר מתחילה במילים דומות: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ"(בראשית ו), ואף על פי כן, לא קיבלנו במסורת שנקראת פרשת 'תולדות', אלא 'נח'[1]. כאן חידושה של פרשתנו – קדושת התולדות. עיקר עניינו של נח זה עצם האישיות שלו, הצדיק הניצול היחיד מן המבול. יצחק אבינו - דרכו מתחילה היסטוריה חדשה שבה העיקר איננו האיש שבאותו הדור כי אם התולדות, קדושת התולדות העוברת דרכו.
הפסוק הראשון מעט מורכב מבחינה תחבירית וכך מסביר כיצד ייתכן שיצחק, מידת הדין, מוליד את יעקב שבו נמצאת מידת החסד. התשובה: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, יש גן חסד מהסב. תחילת קדושת התולדות בצד הנשי זו דווקא רבקה. רבקה מגיעה ממשפחה כושלת, האח מחפש עוד צמיד זהב, עוד תכשיט, האמה מחפשת מגדנות, אבל תמיד שמעו במשפחה על 'הדוד מכנען' שהצליח בחיים – אברהם. רבקה מצליחה לבצע את המעבר מהמשפחה התקועה בחרן לשושלת המוצלחים. במהלך הפרשה רבקה שואלת הרבה פעמים "לָמָּה?"(כה,כב;כז,מה;מו), כל חייה היא שואלת שאלות על עצמה, במה היא זכתה לעבור מענף אחד לענף השני.
רבי חיים בן עטר(כה,כ; כז,יג) מסביר לנו שרבקה עזבה את בית בתואל כדי לדבוק באברהם, וכעת בלידת עשו, אמרה לעצמה: ראו מה הבאתי להם - טיפוס רע, הדבקתי את המשפחה הטהורה בגנים הפחותים שלי. "רִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב", יש לה מצפון על הבאת עשו ואומרת ליעקב – זו אשמתי כל הסבל שלך. התחושות של רבקה מתבטאות גם בהמשך העם: היא האם היחידה שלא מוזכרת בתנ"ך אחרי הסיפור המקראי[2], אפילו מותה אינו מוזכר אלא ברמז כדרך אגב עם מניקתה. אנחנו מכירים את זה בחיים שבן זוג אומר לאשתו "תראי מה הבן שלךְ עושה", אלא שיצחק אבינו לא נוהג כך, הוא מכוון אל ההשגחה. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, 'אל תדאגי אשתי, כמו שאת מתוקנת נתקן גם אותו'. יצחק אוהב את עשו כי הוא אוהב את רבקה, כאומר 'זו לא אשמתך'. יצחק מבין שרבקה ממלאת תפקיד ייחודי הבא לידי ביטוי בלידת עשו.
לפי רש"י בתחילת הפרשה (כה,כא), כשה' נעתר לוֹ, הוא אינו נעתר לָהּ, גם בפסוק "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ.. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", נֹאמר: לה ולא לו. מדוע ה' לא מספר ליצחק את העובדה הקריטית שרַב יַעֲבֹד צָעִיר? הנה, יעקב אמור לקבל את הברכה ונגמר הסיפור. אלא שה' מייעד לרבקה אמנו תפקיד חשוב ביצירת האומה והוא ההתמודדות עם מורכבות החיים, גם כשלא צודק ולא מוסרי, אפילו כש"עֵשָׂו" לנו, עלינו למצוא את הדרך לעבודת ה' ביצירתיות.
                        שבת שלום,  -חנן-


[1] במחקר היום לא ברור דיו המקור לשמות הפרשות, רק העובדה לפיה על פי רוב השם נקבע לפי מילה או מילים הנמצאות בתחילת הפרשה, אך לעיתים קיימות סתירות. לדוגמה "פרשת בלק" הידועה לנו, נקראת בתלמוד הבבלי "פרשת בלעם"(בבא בתרא יד) ובתלמוד הירושלמי "פרשת בלק ובלעם" (ברכות פרק א הל' ה).
[2] לדוגמה: "הַבִּיטוּ.. אֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיה נא), "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה"(רות ד).

פרשת חיי שרה - אחוזת בית

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.
פרשת השבוע מתחילה במילים "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה", ואף קרויה כך, אלא שהתורה מספרת לנו מיד על מותה, "וַתָּמָת שָׂרָה". מכך נראה שמותה של שרה הוא תמצית חייה, מותה מְשנֵה את תפיסתו הרוחנית של אברהם אבינו שליח ה'. אברהם נקרא לפני שתי פרשות להקים את האומה שתגאל את האנושות ותתקן את העולם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", מבחינתו הדבר כולל קריאה בשם ה', הפצת האמונה בא-ל אחד, ואף סיוע הומניטרי ללוט, הצלת סדום ועוד. לשם מימוש דברים אלו אין צורך במדינה ואין צורך בארץ. אדרבה, ההשתרשות בטריטוריה עלולה לעכב תיקון שמכוון כלפי כלל הקוסמוס.
ברגע ששרה מתה, נפגש אברהם עם הארץ, הצורך לקנות חלקת אדמה. בפסוקים נאמר שאברהם מגיע מבאר שבע לספוד לשרה בחברון. מכאן מובן כי שרה נסעה לפני אברהם והגיעה לחברון. שרה, בנָשִיוּתַהּ, חשה בפנימיות את ההזדקקות לבית, מקום מבטחים, "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי בֵּיתִי[1]". היא כבר הגיעה לחברון כדי לקנות קרקע שם, אלא שלא הספיקה[2]. שרה מסרה את נפשה להיות באהלים עם אברהם עד שהחליטה לממש את הבטחת הארץ החשובה לה מכל "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".
בסיום הפרשה אנו נתקלים בביטוי מיוחד "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי" ישנה עוד פעם אחת בתנ"ך שמופיע ביטוי זה, באדם הראשון: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חָי". אדם ואברהם דומים ב'המצאת הגלגל', כל אחד בדרכו. אדם הראשון התחיל את האנושות במובנה הגשמית ואברהם החל את התנועה האנושית הרוחנית לתיקון העולם. הארה לאומות העולם חייבת להיות מתוך הקמת יישות מדינית, כדי שתהיה דרך להשפעה בין ישראל לעמים.
הקרקע שאותה בסופו של דבר קונה אברהם היא "אֲחֻזַּת קֶבֶר". היינו מצפים שהאחיזה הראשונית של עם ישראל בארץ ישראל תהיה באמצעות משהו חי - כרם, מעיין נובע, דברים המוסיפים חיות ואופטימיות. אלא שרכישת הקבר מלמדת אותנו יסוד עיקרי בהבנת ישיבתנו בארץ ישראל. אם אדם קונה כרם, מה מצדיק את אחיזתו במקום? עבודתו בכרם, הוא חורש, זורע, מסקל אבנים, כולם יודעים שזה שלו. אך כשאדם קונה קבר, מה עליו לעשות בשביל להוכיח שזה שלו? כלום. המנוח פשוט שוכב שם. אברהם קונה דבר סטטי ולא משתנה, זו אמירה וסימן: אחיזתנו בארץ היא עצמית ואינה תלויה בעבודתנו, ואף לא בשהותנו בה.                    
חזק ונתחזק, ובמיוחד בימים אלו בהם עם ישראל נאבק על אחיזתו בארצו           שבת שלום,  -חנן-

[1] מעניין הוא שבדיונים רבים בתלמוד, כשמדובר על רוע מזל במאורעות שקרו לאשה, נאמר הביטוי "נסתחפה שדהו", האישה בטבעיותה שייכת לקביעות והחיבור לקרקע.
[2] מדרש תנחומא חיי שרה, ג: " "זממה שדה ותקחהו", שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, "ותקחהו" – שהרי נקברה בה".

פרשת וירא - יחסי חברה-חוץ

וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד.. וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא אֵדָעָה.. וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.
השבת נמשיך בסיפור תולדות האנושות, ומיד לאחר גילויו של אברהם אבינו ראשון מבשרי האמונה בא-ל אחד, אנחנו נחשפים לסוג רוע שטרם נפגשנו בו. מדובר בקיבוץ מתורבת של בני אדם, עיר, הַשַׂמה לעצמה כמטרה להרבות רשע ואי-מוסריות. על חטאיהם של אנשי סדום קיימים מספר מקורות, החל מהכתוב בתורה עצמה, דרך הנביא, מדרשי חז"ל וכלה במסכת אבות. ננסה להתחקות אחר השוני בין המקורות ואת התהליך שעברה סדום המקראית והסכנה האורבת לכל קהילה באשר היא.
המאפיין החמור ביותר מופיע בתורה שבכתב, הפסוקים שלפנינו מציינים "ונדעה אותם". הנביא בהזכירו את חטאי סדום מעודן בהרבה ואומר: "יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה"(יחזקאל טז). הרחיקו לכת חכמים בתורה שבעל פה (אבות ה) – "הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ יֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם". ככל שמתרחקים מהסיפור כפי  שהוא, רואים בירור מעמיק לגבי שורש המידה שהביאה לקלקול הגדול מכולם.
המצב הראשוני הוא: "הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", תפיסה חברתית "נאורה" כביכול, לפיה לכל אחד שייך השטח שלו, אין עירבוב בין רכוש האנשים השונים בחברה, האסתטיקה במיטבה, תפיסה בדלנית לפיה מה שיש לאדם הוא לא נותן לאחר. התחנה הבאה היא שגם כאשר מישהו זקוק לתמיכה, אין מענה, כי שלי שלי ואין לפגוע באסטתיקה, "יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה". בתלמוד מסופר שהיתה אישה אחת שפגמה בתבנית הזו, נתנה פרוסה לעני, ודינה היה מוות (סנהדרין קט). כדי למנוע מצב בו אדם נותן החוצה דבר משלו, "אמרו הסדומיים: אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו. אלא הרי מזון יוצא מאצלנו וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מאצלנו[1], בואו ונשכח תורת רגל מארצנו" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב), כל אורח אינו רצוי.
ההתנהלות הרקובה מתמקדת בסוגיית ניהול יחסי פנים-חוץ בחברה. קודם כל אני לא נותן, יוצר חומה בין ביתי לבית האחר. אחרי זה אני לא מוכן שייתנו ברדיוס מסביבי ואפילו מתערב באכיפת ההפרה. בשלב השלישי, אני חודר לביתו של האחר כדי לקחת את מושא ההפרה, "הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ". רצונם של אנשי סדום בפשט הכתוב הוא "וְנֵדְעָה אֹתָם", לחדור אל אישיותם. התופעה האידאלית שהחלה ביצירת חומה בין חברי הקבוצה, בסופו של דבר מתנפצת לרסיסים בחדירה דורסנית 'בשם הצדק'.
על הרקע ההתנהגות הקלוקלת הזו מופיע אברהם. אבי האומה מקבל את המלאכים אל אהלו, הוא יודע שהם מלאכים (תרגום יונתן יח,ב), ולמרות זאת הוא מציע להם אוכל, הוא מסוגל לקבל אותם כפי שהם רוצים להציג את עצמם, הוא לא חודר לאישיותם בחוסר רגישות. בנוסף לכך, מה שיש לו – הוא מציע לתת להם, זוהי דרכה של היהדות, שלך שלך וכשאתה צריך גם שלי שלך[2].

            שנזכה לייצר עשיה כלפי חוץ ופשוט לתת,  שבת שלום,  -חנן-


[1] ישנו ביטוי המוסב על סדום, שאפילו על ארץ ישראל לא מצינו כמוהו: "כֻלָּהּ מַשְׁקֶה.. כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר".
[2] ונביא דברי הרב גרשון ליפמן הלר: "לא שמבזבז כל אשר לו, שהרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (20%), שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות. אלא במוותר כפי הראוי מדובר".

פרשת לך לך - אברהם אבינו

" 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה [ארמון] אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר: תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם" (בראשית רבה לט)
אחרי הכרת העולם בפרשת בראשית, הכרת האנושות בפרשת נח, השבוע נתחיל לעסוק בלב שבאיברים – עם ישראל. לידתו של עם ישראל במציאות היא בפנייה הא-לוהית אל אבי אבות האומה – אברהם אבינו[1]. השאלה היא: מדוע? במה זכה אברהם להיות שליח הא-ל למשימת "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"? קיימות שתי תשובות ידועות בנושא הזה. דעת הרמב"ם היא שההתגלות לאברהם נבעה ממה שהוא עשה, הוא חקר ובדק ובסופו של דבר הגיע למסקנת האמונה וה' נגלה אליו. לעומתו סובר המהר"ל שההתגלות אליו היא כתוצאה ממה שהוא יעשה, כדברי ה' "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
השפת אמת מסביר בכיוון של הרמב"ם ומסביר שהאמירה "לֶךְ לְךָ" הייתה מופנית לכלל האנושות, ואברהם היה היחיד ששמע אותה. באותה דרך, במדרש המובא בראש הדף מתוארת מציאת אברהם את הא-להים כתהיה על ארמון שעולה באש, כל בני האדם יכולים לראות את הבירה הדולקת, אך אברהם הוא הראשון ששאל: איפה בעל הבית.
לביטוי 'דולקת' שתי פרשנויות: לדעת רש"י, אברהם ראה בירה מוארת, הוא ראה את נפלאות העולם, את הדיוק וההרמוניה שבו ומכך אמר: בוודאי יש מסדר לכל זה. הכרה בה' מתוך חוויה חיובית. לדעת 'עץ יוסף' אברהם ראה בירה נשרפת, הוא נפגש עם הרוע שבעולם, האנדרלמוסיה, ושואל: יש בעלים לעולם, איפה הוא? למה הוא לא מכבה את השריפה? איפה א-להים היה ב____? אברם האלמוני בשלב זה נמצא בדיסוננס קוגנטיבי: מצד אחד יש בורא לעולם, מצד שני יש רֶשע. יש שיגידו: יש רשע = אין א-להים. אבל אברהם מאמין שה' קיים, אז כיצד ייתכן רשע? מהי תשובת בעל הבירה? אני פה. שאלת אברהם רק מתעצמת: אתה פה, מדוע אינך מכבה את הדליקה?
נתבונן בתשובת ה' לעומק. ה' פונה לאברהם: למה אתה לא מכבה? כשאדם נתקל ברוע בעולם לא ישאל איפה א-להים אלא איפה האדם. הקדוש ברוך הוא כביכול נמצא בתוך הבירה וקורא לאדם: כבה את השריפה! תציל אותי! "תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים"!. מי שמצליח לראות את הבירה נדלקת, הוא זה שמקבל את האחריות על הצלתה. מי שמאמין – מקבל על עצמו לתקן. יש א-להים, יש רֶשע, ויש אדם למנוע רשע; להוסיף אורה ומעשים טובים, אפילו בזירה הקטנה שלו[2]. אברהם מצליח לזהות את הרע ולכן ה' נגלה אליו ובוחר בו כאבי האומה המחויבת לתיקון העולם, כפי שמתבטא בנסיון הצלת סדום.
כשלאדם (או:אומה) ניתנת אחריות, היא ממלאת את חייו במשמעות אדירה ומגבירה אצלו את כח היום-יום. כפי שנאמר בהפטרה "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

                        שבת שלום,  -חנן-



[1] מעניין הוא ההבדל בין אברהם אבינו למשה רבנו. דמות האב מול דמות הרב, לימוד חי מדוגמא מול לימוד מספר והסברים. בידי משה נתנה התורה, אך אין ביטוי 'א-להי משה' כמו שקיים 'א-להי אברהם'.
[2] שמעתי מפי הרב י. שוראקי שלפעמים בהיסטוריה אנו נפגשים בתנועות כפירה הרוצות לבטל את המצוות והחובות בכדי להסיר אחריות מתיקון העולם. ייאוש מעין זה נמצא בנצרות, ואולי נבע מהפיכת הרב (Priest) לאב (Father).