פרשת שמות - ה' אחד

וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ! וַיֹּאמְרוּ: אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱ-לֹהֵינוּ, פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם: לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו? לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם! עליית שביעי
השבוע אנחנו פותחים את חומש שמות, העוסק בחלקו בדרך החוצה (אקס-אוֹדוּס) מן הגלות. אלא שתחילתו שְמחה פחות – הירידה לגלות מצרים הארוכה. ישנה מחלוקת פילוסופית ידועה האם העולם נמצא בעליה מתמדת, או שמא בכל דור ודור העולם הולך ומדרדר. אף בדברי חז"ל מופיעה הדילמה, מחד "ראשונים כפתחו של אולם ואנו כמלֹא נקב מחט סידקית"(עירובין נג,א) ומאידך "כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו" (דעת תבונות מח).
ספר בראשית אותו סיימנו הינו ספר של פרטים; אדם הראשון, נח, האבות והאמהות, יוסף הצדיק ועוד. בנוסף לכך, הוא ספר יורד, התחלה גדולה בבריאת העולם, אחר כך חטא אדם הראשון, חטאי האנושות, מדי פעם קריאת כיוון, אבל בגדול "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" מסתיים ב"וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". ספר שמות לעומתו הוא ספר קיבוצי, בתחילתו בקושי מופיעים שמות פרטיים, הוא עוסק ב'עם ישראל' או ב'בני ישראל', מה גם שהוא ספר עולֵה, תחילתו בירידה מצרימה וסופו אחדות ישראל לנוכח המשכן. מסביר הרב קוק (אגרות ראי"ה א, שלב) שברמת היחיד – העולם אמנם בהדרדרות מסויימת, אך ברמה הקולקטיבית המציאות מתקדמת. ניתן לדמות את המצב לננס יחידי, העומד על גבי ענק (צדקת הצדיק רלח). נקודת המבט שלו גבוהה יותר אך גובהו העצמי קטן יותר.
בפרשת השבוע, בתחילת ההיכרות עם דמותו של פרעה כבר אנחנו נתקלים בכפירה מוחלטת דרך מילותיו הנוקבות "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ"? יחד עם זאת רואים בפרשה שפרעה לכאורה מאמין בה', הוא מוטרד מכך שעם ישראל גדל, חושש ממימוש ההבטחה הא-להית ומכך שבשורת הגאולה קרובה לבוא. נראה כי פרעה מבחין בין שני סוגי אמונות; "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'", את ה' הוא לא מכיר. שם הוי"ה מייצג את אחדות ה' ושלטונו על כלל העולם. 'אתם באים אליי בשם ה' שהוא שליט יחיד על כל המציאות' אומר פרעה, 'אין כזה דבר'. בתפיסתו של פרעה ה' הוא עוד אל במאזן האלים, אין בו שום צד אבסולוטי. לכן כשפרעה חושש מהבטחת ה' לגאולה, הוא מנסה להתחכם לו "נתחכם למושיען של ישראל"(שמות רבה א), ולנצח אותו.
הדבר מתבטא היטב בתגובת פרעה לרצף הפניות של משה ואהרֹן. בתחילה דוחה מכל וכל את השיח על ה', אך לפנייתם השניה "וַיֹּאמְרוּ: אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ" משיב פרעה ואינו דוחה[1]. פרעה, בתפיסה פוסטמודרניסטית למדי, סובר שמקובל 'לכל אחד יש הא-לוהים שלו' ולכן התגובה שלו היא סיבה טכנית ולא מהותית, "לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו". פרעה מאמין בא-להי העברים הזה בתור אחד האלים ולכן מעיז לבחון את כוחו. התשובה היהודית הפשוטה היא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" וזהו.

                        שנזכה לייחד את שמו של ה' בעולמו ולפעול כולם יחד לקידום העולם    שבת שלום,  -חנן-



[1] מעין זה ראיתי במדרש תנחומא (וארא ו) "וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָה עָלֵינוּ. אָמְרוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁנִּינוּ אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּבִשְׁבִיל כָּךְ הִקְשָׁה כְּנֶגְדֵּנוּ? חָזְרוּ וְאָמְרוּ לוֹ: ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ".

פרשת ויחי - התפקוד בגלות

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת[1] וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר: הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.
בפרשה נקרא על סוף ימיו של יעקב, צוואתו האחרונה טרם מותו. ישנה מחלוקת בין מפרשי המקרא לגבי המילים "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל", למי בדיוק השתחווה יעקב? רש"י מפרש "השתחווה לשועל בזמן שלטונו", זאת אומרת שיעקב השתחווה ליוסף, וכן לפי ההבנה הפשוטה, משום שכרגע הוא השליט וצריך לחלוק לו כבוד. רבנו אברהם אבן עזרא מביא את שיטתו של רש"י, אינו דוחה אותה אך חולק: "והנכון בעיני - שנתן שבח לשם", יעקב לא השתחווה ליוסף אלא לקדוש ברוך הוא בכדי להודות לו(וכן כתב ספורנו). נראה כי האבן עזרא מתקשה לקבל את הפשט שיעקב השתחווה ליוסף. הקושי לכאורה אינו מובן, שהרי כתב הרמב"ם(הל' מלכים ב,ה): "הַמֶּלֶךְ.. יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בַּפַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ. וּמֵשִׂים כֶּתֶר בְּרֹאשׁוֹ. וְכָל הָעָם בָּאִין אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְעוֹמְדִין לְפָנָיו וּמִשְׁתַּחֲוִים אַרְצָה. אֲפִלּוּ נָבִיא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, מִשְׁתַּחֲוֶה אַרְצָה". מדוע אין סביר שגם יעקב?
יוסף הוא אמנם מלך, אבל לא אותו מלך אליו מכוון הרמב"ם בדבריו "נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ"(הל' מלכים א,א), מלך ישראלי בארץ ישראל. מחלוקת הפרשנים היא מחלוקת שורשית בלגיטימיות של מלך ישראל במדינה זרה. שאלה זו נשאלה לאורך כל תקופת הגלות: האם על היהודים להיות פעילים בממשל המקומי בארצות הגלות? מצד אחד 'מישהו משלנו' קרוב למנהיג המדינה יוכל לדאוג לקהילה היהודית, למנוע פעולות אנטישמיות, ואף לדאוג לרווחת היהודים. מאידך גיסא, התערבבות בממשל הנכרי עלולה להוביל השתקעות בגלות יתר על המידה, 'נוחות' מסויימת בגלות, שכחת ציון ובמקרים קיצוניים יותר אף התבוללות ממש[2].
נראה כי לדעת רש"י אין פסול בהתברגות יהודים בעמדות מפתח בשלטון המקומי בגלות. אך בהמשך פירושו מוסר רש"י פרט נוסף לגבי ההשתחויה של יעקב "הפך עצמו לצד השכינה". האישור לפעילות מסוג זה היא בתנאי אחד – שכינה, יראת שמים בעיסוק הציבורי. לעומתו, רבנו אברהם אבן עזרא סובר כי חשש ההתבוללות, ההיטמעות, חריף יותר מחשש האנטישמיות וסיכוי ההצלה ממנה.
ניתן לומר כי יעקב אבינו משלב את יתרונות שתי הגישות. הפעם הראשונה בחיים של יעקב שנוח לו זה במצרים, "וַיְחִי יַעֲקֹב"! עד עתה הצרות לא פסקו מעליו(ראה רש"י מג,יד). דווקא ברגע השיא הזה, הוא משביע את בנו "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". יעקב מבין שאמנם נעים לו במצרים אבל לא נכון לו, הוא זוכר מהו הבית האמיתי. גבורה נפשית עצומה היא לדרוש את ציון מתוך שגשוג בגלות. "העלנו בשמחה לארצנו", תפילה לה' שיעלנו לארץ כשאנו שמחים ולא יזמן לנו צער בכדי לדרבן אותנו.
השבת אנו מסיימים את 'ספר הישר', חומש בראשית. עלינו להתחזק טרם הכניסה לפרק הבא בתולדות עמנו, הגלות, וכך לזכות לגאולה שלמה. בימים ההם בזמן הזה.

                        "חזק חזק, ונתחזק"!                                                           שבת שלום,  -חנן-




[1] בעוד שני מקומות נמסר לנו שהמוות התרחש בהדרגה, ונראה לומר שבכל התחלה גורלית, הסיום הוא בעימום איטי: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת"(מלכים ב א), "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת"(דברים לא). האב אשר בזכותו הורחבה הסגולה מאיש אחד לשנים עשר שבטים, מייסד קדושת הכלל. המלך האידאלי, מייסד שושלת המלוכה הנקראת על שמו 'בית דוד'. אצל משה, מייסד הנבואה בהופעתה המושלמת, ה' אומר לו (כדרכה של נבואה) שקרבו ימיו.
[2] חכם דון יצחק אברבנאל אשר חי בספרד בתקופת הגירוש (1492) מתאר כי משפחתו החלה בפעילות ה'פרלמנטרית' במטרה אחת ברורה – דאגה ליהודים ומניעת פעולות איבה מצד השלטון. הוא התקדם די מהר בחצר המלוכה בזכות אביו והגיע להיות שר האוצר. יחד עם זאת, לאחר גירוש ספרד הביע אכזבה ואולי חרטה מסויימת, מכך שלא עלה בידו למנוע את הגירוש הנורא.

פרשת ויגש - התשובה, הבחירה והנהגת השם

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים..
בפרשת השבוע מגיע אל סיומו סיפור יוסף ואחיו ועימו מסתיימת (זמנית) ישיבת בני ישראל בארץ ישראל. בשבוע שעבר עסקנו בתהליך שעוברים האחים בעקבות גורלם המר, השבוע נעסוק בתגובת יוסף לחזרתם בתשובה והשלמת התהליך[1]. יוסף רואה את הסולידריות של האחים ובראשם יהודה ביחס לבנימין ולא מסוגל יותר להתאפק, הוא חושף את זהותו ונושא נאום קצר. בדברי יוסף אל האחים נמסרות שלוש השקפות שונות וסותרות לכאורה בדבר מעשה המכירה.
נקודת המבט הראשונה של יוסף על המכירה היא הקלאסית, האחים אשמים ואחראים בצורה מלאה על העוון הברור "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת"(שמות כא), הוא מטיח בהם "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". בשלב השני יוסף מעדן את המבט וקובע כי המעשה הוא רע כשלעצמו, אך מכוון לטובה, "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". לאחר מעשה, אומר יוסף הצדיק, הכל לטובה, התגלגל מזה רק טוב, הוא אף חוזר על קביעתו זו עם מות אביו בסוף הפרשה הבאה "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". הגעתו של יוסף למצרים הצילה את העולם מסכנת רעב. האחים מכרו את יוסף מתוך שנאה כלפיו, ושנאת אח היא דבר חמור, אך במבט לאחור לולא השנאה הזו העולם לא היה מתקיים.
בסיום דבריו יוסף מרים את מבטם של האחים אל ההשגחה הא-להית, המקור העליון המקבל את תשובתם השלמה, "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים", כלומר: המעשה אינו שלכם, והוא טוב מצד עצמו שהרי ה' עשה אותו[2]. הקדוש ברוך הוא היה זקוק למעשה המכירה, והוא התגלגל לעולם באמצעות האחים.
הרב קוק (אורות התשובה טז,א1) מסביר ששלבים אלו הם תוצאה ישירה של חזרה בתשובה. הנחת היסוד שעליה מבוססת מצוות התשובה היא שלאדם יש בחירה חופשית, וממילא הוא אחראי למעשיו; עליו לבחור בטוב ולמאוס ברע, לכן מצוות העשה בתהליך החזרה היא הוידוי, הכרה באחראיות זו. אולם, כאשר האדם שב בתשובה, הוא מסוגל להתרומם למבט הא-להי על המציאות, כזה שמחובר לתכנית הכללית של העולם. נבאר יותר: כל עוד לא חזר האדם בתשובה – רצונו קשור בחטא, ולכן הוא נידון עליו. אך ברגע שהאדם חוזר בתשובה ומבצע חֲרָטָה, הוא עוקר את רצונו מהמעשה וחוזר המעשה להיות ב'אחריותו' של ה'[3], בכך הוא הופך להיות חלק מהתכנית הכללית.

ונזכה לקיום הנבואה "וְטִהַרְתִּי אוֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים"   שבת שלום,  -חנן-



[1] חלק מהרעיונות הובא במאמר 'בחירה חופשית' למורי ורבי הרב אורי שרקי.
[2] במהלך מעשה המכירה ישנם מדרשים מופלאים על הפסוק 'וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם', "אָמַר רַבִּי אַחְוָה בַּר זְעֵירָא: עֲבֵרָתָן שֶׁל שְׁבָטִים זְכוּרָה הִיא לְעוֹלָם, תִּקְוָה הִיא לָעוֹלָם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם - מַאֲכִיל לֶחֶם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם"(רבה פד). וכן: " אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: יְשִׁיבָה אַחַת שֶׁיָּשְׁבוּ הַשְּׁבָטִים בְּעֵצָה אַחַת לִמְכֹּר אֶת יוֹסֵף, כִּלְכְּלָה אֶת הָעוֹלָם שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן". המעשה עצמו נתפס כחיובי.
[3] כמובן שקיימת סכנה ברעיון זה, שהאדם יסתמך על התשובה כדי לחטוא. לכן הזהירו חז"ל (יומא פה): "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". כשהאדם מסתמך ברגע החטא על התשובה, קשה לתהליך להיות שלם משום שמעורב בו רצונו של האדם מזמן החטא.

פרשת מקץ - גדולה תשובה

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת.. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם.
בפרשת השבוע שלנו מתרחש מפגש בין יוסף והאחים לאחר עשרות שנים של נתק. האיחוד הזה יכול היה להיות הוליוודי למדי לולא היו ליוסף תכניות אחרות. יוסף מוותר על החיבוקים והנישוקים הספק מזויפים ומעדיף למנף את המפגש למבדק אחדות בקרב בני יעקב[1]. חלילה לנו מלחשוב את יוסף כאחרון נוטרי הטינה, יוסף ב'כובע' המשנה למלך מצרים מזהה כאן הזדמנות ייחודית לחזרה בתשובה ותיקון הפשע של אחיו.
יוסף הצדיק יודע שאחיו רוצים לחזור בתשובה גמורה, שהרי הם מתחרטים לא רק על עצם מעשה המכירה, אלא בעיקר על הגורם לו, "וְלֹא שָׁמָעְנוּ". כתב רמח"ל (מסילת ישרים יא) "כי לא המעשה הניכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור, אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו, כבר הוא בכלל האיסור". לאחר ששומע יוסף את הוידוי המיוחד הזה, חותר הוא לתשובה גמורה, כמאמר הרמב"ם בהלכות תשובה (ב,א) "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ.. זֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה". יוסף מבקש מאחיו להביא אליו את בנימין כדי לבדוק אותם באותה סיטואציה שבה היו במכרם אותו עצמו, "בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ".
מעבר לשאיפת התשובה, ר' חיים בן עטר מוסיף לנו מטרה נוספת במעשי יוסף - הכפרה. במכירת יוסף לישמעאלים עברו האחים על איסור תורה האמור בעשרת הדברות "לֹא תִּֿגְנֹב", גניבת נפשות. יוסף 'תופר תיק' גניבה לאחים כדי "שיהיה הבושת על מין העון עצמו, ויכופר עונם"(אור החיים מד,א). בכדי לבאר את ההבדל בין תשובה לכפרה ניקח לדוגמא אדם שגנב במשך כמה שנים כמות גדולה של כסף. הרגע שבו הוא עוצר הכל ואומר לעצמו 'חטאתי, עשיתי כך וכך, מתחרט אני ומקבל על עצמי שלא לעשות כן' זהו רגע החזרה בתשובה. וידוי וחטרה לא יתקנו את הנזק שנעשה, ישנם אנשים תמימים שחסרים פיזית מכספם. רגע הכפרה הוא התיקון, השבת הממון לבעליו ובקשת מחילה. נמצאנו למדים כי קיים מצב של תשובה ללא כפרה, ומצב של 'כפרה' כביכול ללא תשובה[2].
יוסף מלמד אותנו נקודה מרכזית השוזרת את ספר בראשית כולו והיא: בקשת האחווה, אהבה בין אחים. החל מקין והבל, דרך יצחק וישמעאל, וכלה ביעקב ועשו. רק כשזו תתממש – תוכל להתחיל ההיסטוריה של העם היהודי.

שנזכה ויקוים בנו "וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם"(בהפטרה) שבת שלום,  -חנן-





[1] מעניין הוא סדר הכינויים לבני יעקב בפרשתנו: "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף"(מב,ג), "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר"(ה), "וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף"(ו), "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים"(מג,טו).
[2] במצוות בין אדם למקום הכפרה היא תיקון ארצי של הפגימה בנפש האדם. פעם אחת שאל הרב זלמן מלמד את הרב צבי יהודה זצ"ל, האם מי ששב בתשובה מאהבה במצוות בין אדם למקום יש בו גם חלוקי הכפרה והוא צריך למרק חטאיו בייסורים, או כיוון שתשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות, לא צריך. השיב לו הרב: מבחינה רוחנית פנימית נשמתית אינו זקוק, אך מבחינת הצד הנמוך החיצוני שבנפש - הוא נפגם, וצריך מרוק. ואכמ"ל.

פרשת וישב - חלומות

[1]וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ? אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי... וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.
בשבת זו ובשבת הבאה נקרא רבות על חלומות, החל ביוסף הצדיק, דרך שרי פרעה וכלה בפרעה עצמו[2]. רצוננו לברר מהו מקור החלום? האם קיים מקור חיצוני לאדם, מקור עליון ש'מחלים' את האדם או שמא כל שורשו של החלום הוא פנימי בתוך האדם[3] והוא מוליד את הפעולה, 'חולם'?
החלום הראשון המסופר בתורה הוא חלומו של אבימלך, בו הוא מקבל ידיעה שלא ידע לפני כן, "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה", מקור חיצוני מובהק, ה' מודיע לו: שרה "בְּעֻלַת בָּעַל" ולא כמו שחשבת. מכאן מובהק כי החלום הוא סוג של נבואה. הרמב"ם מוסיף וכותב שהדרך הבלעדית להִנָּבֵּא היא "בַּחֲלוֹם בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה"(יסודי התורה ז,ב). ישנה קביעה מעניינת במדרש - "נובלות נבואה-חלום"(רבה יז), נובלות פירושו הדבר הנפרד מן השורש, הפירורים.
לאחי יוסף יש מטען קדום עוד לפני החלומות, "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", בגלל האהבה המיוחדת של יעקב אליו. נראה כי תופסים את החלום כעין משאלת לב של יוסף, ולכן הוא גם ביטוי להתנשאותו של יוסף "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה". תפיסתם את החלום כמטען אישי בלבד מביאה אותם לטעון נגד יוסף טיעונים הגיוניים, באמרם "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ?!". אך אם אכן נמשיך עם הקו הזה שהחלום הוא מטען אישי, מדוע בחלום השני האחים כבר מקנאים? הרי כל החלומות הללו הם רק תסבוכות נפשיות של יוסף. יתכן כי מתרחש שינוי באופן הבנת האחים את מהות החלומות, הם מקנאים כי לחלום אפוא יש מימד נבואי. השלכת יוסף לבור אינה תוצאה של שנאה נטו, אלא ניסיון נואש לבטל את העתיד (וכן ברכות י,ב). יעקב אשר "שמר את הדבר", בוודאי ייחס לחלום מימד נבואי. חלום יוסף שונה מחלום אבימלך המודיע גילוי ברור של המציאות, בכך שהוא גילוי העתיד, חבוי במוטיבים סימובליים (וכן אצל גדעון - שופטים ז).
מצד שני, כמות החלומות שהאדם זוכר לעומת החלומות הנחלמים היא אפסית, מכאן שיש מספר רב של חלומות סתמיים. כן נראית דעתו של שלמה המלך המקביל בין חלום לבין דברי כסיל: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים"(קהלת ה,ב). הרמח"ל כותב(דרך השם ג) שישנם חלומות אשר הם פרי הדמיון שמזמן אליו שאריות מחוויות היום החולף, מקור פנימי מתוך האדם הוא היוצר את החלומות.
הרמב"ם(מו"נ ל"ו-ל"ח) מסביר שחלומות הם ביטוי לשאיפות האדם שלא יכלו להתבטא בעולם הגשמי עקב גודלן הרוחני. המקור אמנם פנימי, אך ה' טבע בעולם את הכלי הזה להשפעה. לכן כשלאדם יש שאיפות גדולות ורוחניות כגון תיקון העולם ודביקות הבורא – הוא חולם על השלמת השאיפות הללו, חלומות אמת. אך חלילה כשלאדם שאיפות רדודות וחומריות כתאווה לכסף או לכבוד – חלומותיו לא מעלים ולא מורידים, כיוון ששאיפותיו קטנות ומתבטאות בעולם החומרי, הוא 'לא משאיר כלום' לחלומות.
נמצאנו למדים כי קיימים מספר סוגי חלומות; מהם המורים דברים מסויימים על עברו של החולם וחוויותיו, מהם מסירת ידיעות נבואיות, ומהם מסר מה' לגבי יעודו של האדם.

שנזכה לשאוף גבוהות ולחזרת הנבואה במהרה בימינו,         שבת שלום,  -חנן-



[1] חלק מהדברים למדתי מעבודתו של יואל רז יצ"ו מישיבת רעננה.
[2] יצויין כי החלומות של פרעה והשרים מתקיימים באופן מיידי, אך החלומות של יוסף ויעקב שנים חולפות עד שמתגשמים. עם ישראל הוא עם של התקדמות פרגמטית, אט אט בדרכנו. אך אצל אומות העולם העשייה היא מיידית, וכאשר יחנו כן יסעו.
[3] לשאלה זו השלכה מעשית בפתרון חלומות: פרויד סובר כי בכדי לפענח חלום יש לבקש מן החולם את דעתו, תחושותיו, חוויותיו הקודמות. יוסף לכאורה פותר את חלומות השרים ופרעה באופן מידי, כי "לא-להים פתרונים", יש מקור עליון המוסר את דברו(להרחבה: עין אי"ה ברכות נה "חלמא דלא מפשר").