פרשת דברים - זה בDNA

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". רש"י: מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם.
חודשיים לפני הכניסה לארץ ישראל, נושֹא משה נאום פרידה מעם ישראל המשתרע על פני חומש שלם – ספר דברים. הפרקים הראשונים של הנאום עוסקים בתוכחה ובסקירת החטאים של עם ישראל בזמן מנהיגותו של משה. ועל תוכחה זו נאמר במדרש דבר מדהים: "אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדיברות". וממשיך המדרש: "ולא עוד! אלא שעשרת הדברים כשאמרו עליהם 'נעשה ונשמע' לא המתינו מעט עד שמרדו בהן ואמרו (לעגל) 'אלה אלהיך ישראל'. ודברים הללו (של משה) החזירו את ישראל למוטב, ודיבקום בה' ובתורתו, שנאמר ואתם הדבקים בה' א-להיכם". ננסה להתחקות אחר ייחודיותה של תוכחה זו מתוך המקורות.
משה מוכיח את העם תוכחה שזוכה להשתוות לעשרת הדברות, ואת שונותהּ של תוכחה זו לעומת תוכחה סטנדרטית ניתן לראות בכמה מאפיינים: 1- משה בוחר חטאים מאוד מסויימים מתוך כל העוונות שהיו במדבר[1]; לדוגמא: לא הזכיר את קברות התאווה, או מחלוקת קורח ועדתו. 2- תוכחה רגילה נעשית בזמן החטא, שהרי עיקר כוונתהּ כדי שלא יחטאו, כאן התוכחה מאוחרת בכמה שנים. 3- משה מוכיח את מי שלא חטא, שהרי בזמן הנאום כבר מתו כל דור המדבר שאליהם לכאורה הדברים מופנים. 4- התוכחה נעשית ברמזים, והפיענוח קשה למדי. 5- החטאים מוזכרים שלא כסדרם הכרונולוגי. כל אלו מכוונים אותנו לכך שיש כאן משהו מיוחד.
אנחנו מבינים שזו לא תוכחה רגילה המיועדת להעמיד את החוטא על טעותו כדי שלא ישוב לחטוא. כאן מדובר בסוג אחר של תוכחה, כזו הבאה לבנות את האדם ולגדלו. הנאום של משה אינו מתייחס לעצם מעשה החטא, אלא מטרת הדברים להסביר לעם ישראל את מעלתו ושרשי מידותיו כפי שהתגלו מתוך חטאיהם. תכלית התוכחה היא לתיקון המידות וללמד את בני ישראל את גובה המעוף השמור למי שמשתמש בכוחותיו כראוי. לכן אמר משה את התוכחה סמוך למיתתו, כך יודעים בני ישראל בוודאות שזה לטובתם, ולא שמשה דואג לנוחות ההנהגה שלו. ברגעים אלו דברי משה נכנסים עמוק ללב השומעים שפתוחים להקשיב.
פעמים רבות בחיים אנחנו רואים אנשים שעושים דברים לא הגונים לטעמנו. מלמד אותנו משה קודם כל לחכות, להמתין. שנית- לזהות מה השורש שמתחת להופעה הנקודתית. לאחר מכן, משה לא בא להזכיר להם את קלקלתם, שיש בזה איסור אונאת דברים[2], אלא עלינו להנחיל לאדם את עומק מהותו הפנימית, כוחות הנפש, מתוך פרספקטיבה רחבה. וכשמדובר בעם, הזכיר משה חטאים שלאו דווקא השומעים עצמם חטאו, אלא ללמד אותם את הכוחות הטבועים בDNA הלאומי שלהם, ומתוך כך לצמוח ולהצמיח לקראת הכניסה לארץ.
            ובהפטרה "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"! אותו כח בנפש, נהיה לבן        שבת שלום,  חנן ש.


[1] ראו כאן בקישור, סיכום טבלאי שהכנתי ובו כל הנסיונות של עם ישראל במדבר.
[2] "לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים" (ב"מ נח)

פרשת מטות - מחשבה יוצרת מציאות

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'! אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ! כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה!
פעמים ספורות במקרא מופיע הביטוי "זה הדבר", בהקשר של דְבר ה' לעם ישראל. כל פעם שהוא מופיע מדובר בנושא חשוב ומרכזי[1], כאומר: שימו לב! זה לא עוד ציווי, אלא עיקרון. היינו מצפים שתובא כאן מצוות האמונה או הכניסה לארץ, אך למרבה הפלא מספרת התורה בפירוט ארוך למדי את דיני הנדרים. ההסבר הבסיסי בנחיצותם של דינים אלו הוא האדרת הערך של עמידה בהתחייבות, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה, אדם צריך לעמוד במילה שלו. זאת ועוד: התקדמות בחיים דורשת מאיתנו לא לפחד ממחוייבות; אם זוגית, אם תעסוקתית, אם אישית ואם קהילתית.
נדבך נוסף בדיני נדרים לימד אותנו הרב קוק, וכדי להבין דבריו נקדים דבר-מה. עם ישראל במדבר נמצא ברמת תלות גבוהה בקדוש-ברוך-הוא, על פיו יחנו ועל פיו יסעו, ממנו יאכלו ואליו עיניהם. בכדי לחנך את העם, כהכנה לעצמאות, הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל לאורך המסע לעשות מעשים, "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֽוֹצְרֹת כֶּסֶף". בחוץ לארץ המעשה הוא הקובע, על הפסוק "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים"(ירמיה לא) דרשו חז"ל שבחוץ לארץ המעשה הוא מוקד עבודת ה'.
בשלב הבא, לקראת הכניסה לארץ, כח הדיבור מתגלה. בפרשתנו עם ישראל עומד שלושה חודשים לפני הרגע המרגש שהם מחכים לו מאז יציאת מצרים. בנקודת הזמן הזאת אומר ה' לעם הנבחר: עד עכשיו חינכתי אתכם למצוות שבעשייה, מעתה הִתרגלו גם לקדושה שבדיבור[2], הנדרים מבטאים את העובדה שהדיבור משפיע על המציאות. כמו שאמרו שרי מדין לבלק: "אין כּוחו אלא בפִיו"! כך גם בשיבת ציון בעת המודרנית: בתחילה המלחמה הייתה פיזית, במעשה, היום המלחמה אט אט הופכת לכזו שבדיבור ובדיפלומטיה- "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים", בדִיבּורִים.
כדי לא להיות מופתעים, אנסה בעֳניִי להקדים ו'לחזות' את השלב הבא: שלב המחשבה. עִם התקדמות החלת הריבונות ובניין בית המקדש, הולכת ומתגלה לנגד עינינו קדושת המחשבה. בבית המקדש, קיים איסור "פּיגוּל", הכוונה לקרבן שהכהן הקריב אותו בזמן שהוא חושב לאכול אותו אחרי הזמן, גם אם בפועל אכלו בזמנו – הקרבן פסול. מחשבה יוצר מציאות. כבר היום ניתן לראות את ניצניה (הקלוקלים אמנם[3]) של ההבנה שהמחשבה אינה שטח הפקר. היהדות, התורה, בצורתה השלמה כוללת את כל מרכיבי הרצון- מחשבה, דיבור ומעשה.
בימים קשים אלו, בהם מלחמת המעשה (הפיגוע) ומלחמת הדיבור (משא ומתן) מתנקזים למקום המחשבה (בית המקדש), נייחל לביאת משיח צדקנו במהרה תוך הפנמת שלמוּת התורה והמצוות.
    "וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה'! בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ"         שבת שלום,  חנן ש.



[1] לדוג': "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּֽעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'"(ויקרא ט), בנס המן "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ"(שמות טז).
[2] הדבר המעניין הוא שאצל הכהנים המצווה שבאמירה ניתנה כבר לפני כן, וזאת משום שלכל אורך ההיסטוריה, הכהנים מסמנים את המדרגה הבאה. ואכמ"ל.
[3] עיקרון חשוב בהיסטוריוסופיה היהודית: קליפה קודמת לפרי. כל רעיון גדול, כל תפיסת עולם, מגיעה תחילה בצורתה המקולקלת (הרב אשלג, פנים מאירות ומסבירות, הקדמה).

פרשת פינחס - המפתח להצלחה

"'וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ', רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה", לפנינו אמרת כנף מהידועות ביותר בחכמת היהדות. אין ילד שלא יודע את הכלל הגדול בתורה. יחד עם זאת, בתלמוד הירושלמי מובאת דעה החולקת על רבי עקיבה, "בן עזאי אומר: 'זֶה סֵפֶר תּֽוֹלְדֹת אָדָם' זה כלל גדול מזה!". יש קומה בסיסית יותר של כבוד בין בני אדם שהיא קודמת, מתוקף היותנו נבראי ה'.
הדעה המפתיעה והקשורה לפרשתנו, היא זו של רבי שמעון בן פזי שאינה מובאת בתלמוד, אלא במדרש[1] (עין יעקב, הקדמה): "מצינו פסוק כולל יותר והוא: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". זהו הכלל הגדול בתורה! מדוע כך סובר רבי שמעון? מה מיוחד בו?
הפסוק הזה הוא עיקרה של פרשת קרבן התמיד. קרבן זה היה מוקרב מדי יום ביומו בבית המקדש, ללא יוצא מן הכלל; כולל בשבת וביום הכיפורים. אומר לנו רבי שמעון בן פזי: אתם יודעים מה הכלל הכי גדול בתורה? יותר מאהבת החבר וכבוד האדם? ערך ההתמדה. הקביעות היא הבסיס האיתן לכל הצלחה בחיים, ובלעדיה הנפילה לא תאחר לבוא. אני רגיל לומר לתלמידַי בשיעורים שבניגוד לפתגם הידוע, לדעתי כל ההתחלות קלות, כדברי החכם "קל מאוד להפסיק לעשן, עשיתי את זה מאות פעמים". מה שקשה יותר זה להתמיד, להיאחז בשינוי. אדם שרוצה לרדת במשקל יודע שאם לא ייצור קביעות זה פשוט לא יקרה.
מכאן מובנת איפוא הסיבה לתענית השבוע בי"ז בתמוז על ביטול התמיד, ואין צום שנתקן על ביטול קרבן תודה או חטאת, ואפילו לא על ביטול הסנהדרין. התמיד הוא תמצית עבודת ה' והִתעלוּת האדם. בניית זוגיות ומציאתה תלויים בהתמדה, התקדמות רוחנית מתחילה בקביעת עיתים לתורה, ועוד.
המהר"ל בספרו על עבודת השם "נתיבות עולם", מסביר שהדבקות בה' דורשת רצף. הדבר דומה לזריקת כדור לתקרה, שהוא אמנם פוגע בה, וזה יפה, אך הוא לא דבוק אליה. כוחה של הנחישות והקביעות היא היוצרת דבקות אמיתית. קִרְבה. הוא מוסיף שחשוב לא לשכוח את ההתחדשות בתוך ההתמדה, לא להפוך את הקבוע למשעמם ולדעת ליצור קשר מתמיד ויוצר.
מסיים המדרש ואומר: "עמד רבי פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי!". איני יודע מה ההשלכה ההלכתית של הקביעה שהלכה כמו רבי שמעון לגבי הכלל הגדול, אבל ההשלכה החינוכית היא קריטית. אם הלל אמר שהתורה על רגל אחת זה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אומר רבי שמעון, וכן 'הלכה': "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ". שמור, במועדו, כל יום. הנסיקה אל-על שמורה לזה שלא מתייאש ולא מוותר, מציב לעצמו מטרה ובכל בוקר קובע מחדש.

            "אֲבָרֲכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת, תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי" (תהילים לד) שבת שלום,  חנן ש.





[1] דעה נוספת במדרש היא זו של בן זומא שאומר הכלל הגדול ביותר בתורה הוא פסוק "שמע ישראל", ואולי זו תהיה התשובה של יהודי ממוצע.