סעודת פורים בליל שבת

 דיני "פורס מפה ומקדש"

בשנה בה חל פורים בערב שבת קדושת הפורים מתערבת בקדושת השבת. יש בכך תוספת קדושה ושמחה, אך יש גם להקפיד לשמור על אופיו המיוחד של כל יום.

אם רוצים לחבר את סעודת הפורים עם סעודת השבת. יש לפעול לפי המפורט להלן:

א. מתפללים מנחה גדולה מבעוד יום.

ב. מתקלחים מתארגנים ומתלבשים לשבת, ולאחר מכן מתחילים את סעודת הפורים.  שימו לב! יש לתכנן את מנות הסעודה כך שיהיה אפשר לאכול לתיאבון גם לאחר קבלת שבת, לכבוד סעודת השבת. לכן כדאי להתחיל את הסעודה לפנות ערב.

ג. בכניסת שבת (17:15 בשנת תשפ"א) מפסיקים את הסעודה, מדליקים נרות בברכה ומקבלים את השבת במזמורי 'קבלת שבת'.

ד. מכסים את הלחם, אומרים את נוסח הקידוש בלבד ללא ברכת "הגפן" (כי ברכו על היין במהלך סעודת פורים), אוכלים לחם לפחות שיעור כביצה בלי נטילת ידיים והמוציא (כי ברכו בסעודת פורים), וממשיכים את מנות הסעודה. 
(
שו"ע רעא סעיף ד | חזו"ע שבת חלק ב עמ' ע')

ה. בסיום הסעודה מברכים ברכת המזון ואומרים 'רצה', אך לא אומרים 'על הנסים', ואחר כך מתפללים ערבית של שבת.
(משנ"ב תרצ"ה ס"ק ט"ו | חזו"ע פורים)

יש לציין כי לדעת האריז"ל (מובא בכף החיים אות כו), במידה ומחבר את סעודת הפורים עם סעודת השבת, מברך ברכת המזון, מתפללים ערבית, קידוש, נטילה, המוציא ואז סעודת שבת כרגיל.

רווקות מאוחרת ונוער נושר - חנוכת הבית

 רווקוּת מאוחרת. נוער נושר. שיימינג. ילדים נוטשים. רצח חברתי. אלו רק חלק מהכאבים שלנו, יום יום, כאומה, כקהילה, כמשפחה. אני מבקש לטעון שכולן מהוות קצה קרחון של האתגר האמיתי שנקרא: הבית. הדרך להתמודדות ראוייה טמונה במבט על חג החנוכה הקרֵב.

"תנו רבנן: בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל.. שיהיו בועלין נשיהן נִדות. הלכו ישראל ופרשו מנשיהן. ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחר כן תחזור לבעלה"[1].

בגזרה זו לא ביקשה מלכות יוון רק להעביר את הזוג על 'איסור כרת' מבחינה דתית, כי אם לפורר את הזוגיות היהודית, לרסק את הגרעין הפנימי של שלום בית, את יחסי האישות. אבל זה לא מספיק. אמנם בני הזוג פרשו זה מזו, אך עדיין נותר בית שלם עם ילדים, שמחה, חינוך, משפחתיות. מה עשו היוונים אז? מגלה לנו יוסף בן מתיתיהו:

"ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמשה עשר יום לחודש כסלו, ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם, ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים, וישרפו אותם באש"[2].

בתוך כל הפעולות המחרידות של שריפת התורה והעמדת צלם בהיכל, מופיע תיאור תמוה: חיוב לבנות מזבח לעבודה זרה דווקא בפתח הבית. מדוע? הרבה יותר אפקטיבי לבנות במה לקיסר בכיכר העיר, או אולי בבית העם. הרמב"ם מסביר את המוטיבציה לגזרה המשוּנה:

"וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה, מגזרות קשות ורעות, ומכללם היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו.."[3].

יצא המרצע מן השק. אנטיוכוס העלה הילוך בפירוק המשפחה היהודית: כולם נדרשים להציב מזבח בפתח הבית, וכדי שנוכל לראות אותו, אסור לסגור את הדלת. ושיהיה בטוח: "עמדו וגזרו, כל בן ישראל שעושה לו בריח או מַסגור לפִתחו ידקר בחרב"[4]. השלב הראשון היה פרישה של בני הזוג, השלב השני חמוּר לא פחות. אותו עָם קדוש עליו נאמר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב - שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה"[5], נדרש להותיר את שער הבית פרוץ לעיני כל. המשפחה היהודית, זו שמשרה אווירה של הגנה וחוסן לבני הבית, בדרך לפשיטת רגל.

במלחמה ההיא בסוף ניצחנו. ובתגובה ברורה לשאיפה היוונית, ייסד עם ישראל[6] את מנהג "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"[7]. אותו פתח. ומי שמבין את התיקון הגדול לשאיפת יוון, את היכולת שלנו כמשפחה לחצוץ בפני העולם החיצון ולקדש את הבית - "אמר רב הונא: הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים תלמידי חכמים"6.

נחזור לישראל שנת תש"פ. הרחוב, העבודה, בית הספר, מלאים בציוּנים, בלייקים ובהישרדות. קשה לילד שבודקים אותו, קל וחומר לנער שמדרגים אותו. יש מקום אחד אליו אני מבקש לחזור ולהיות מוגן בחיבוק פיזי ונפשי: הבית. ולסגור את הדלת אחריו. הבעיה היא שגם בתוך החדר שלי, עם שתי דלתות נעולות, לא באמת סגרתי את הדלת, כי אני עדיין עומד במבחן החֶברה מול המסך שבכף ידי. הכפר הגלובלי כולו בתוך הבית. זה תיאור נכון לנָער בדיוק כמו לאמא ותיקה או לרווק מבוגר. הבית שלנו כבר לא נמצא במקום הטבעי, בכתובת הפיזית, צריך להתאמץ כדי ליצור את תחושת הבית אליה אנחנו משתוקקים.

בדור הנשגב שלנו, המֶדיה מאתגרת אותנו: מהי משפחה? מהו בית? מהי קהילה? כיצד נראה הקשר של הרווק העצמאי עם הקן המקורי? נר איש וביתו מבקש להעביר מסר ברור: הגיע הזמן לשוב הביתה, או: להשיב את הבית. לכבות את הטלפון (לא על 'שקט') ולהיות בבית באמת. ביטחון, חיבוק, הגנה.

אני מאמין שמתוך בירור הבית המשפחתי, יהיה אפשר להתחיל לדבר על בניין ה-בית. מזמור שיר חנוכת הבית.



[1] אוצר המדרשים עמ' 192.

[2] ספר מקבים א, נג.

[3] רמב"ם אגרת השמד (שילת) עמ' מב.

[4] אוצר טוב ח"א לט:.

[5] במדבר כד ה ורש"י שם.

[6] עוד לפני תקנת חז"ל. ר' מאמר 'חירות ואור' מאת מורי ורבי הרב אורי שרקי שליט"א בפסקה 'חיוב ההדלקה'.

[7] מסכת שבת דף כא.

פרסום ושיווק בדרך יהודית


המטרה בהדלקת הנרות ידועה לכל: "פִּרְסוּמֵי נִיסָא" – בהדלקת החנוכיה אנחנו מפרסמים את הנס הגדול שאירע כשניצחו המכבים את היוונים בקרב שנראה היה חסר סיכוי, ואת הנס בתוספת השמן מהכד הקטן שנמצא במקדש. צריך להודות: כל איש שיווק מתחיל יגיד שזאת השיטה הגרועה ביותר לפרסם.
העיקרון היסודי בפרסום היא: תפוצה. הבה נִתלה שלטי חוצות גדולים בכל מקום! המצווה היא דווקא בנר. אז נעשה נרות גדולים, מדורות ענקיות! אומר השולחן ערוך: "אֲפִלּוּ לְנֵר אֶחָד אֵינוֹ עוֹלֶה, לְפִי שֶׁהוּא כִּמְדוּרָה". אז לפחות ניקח את החנוכיה ונדליק בכיכר העיר! אומרים לנו חכמים: "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ".
את המצוה מקיימים בנר, קטן, בחלון או בכניסה לבית. מדוע?
חכמים באו ללמד אותנו מהי נצחיות העם היהודי. אומתנו התקיימה ושרדה כל שנותיה בזכות הנר הקטן. אמנם היו גדולי עולם וחכמים אדירים לאורך הדורות, אבל בסופו של יום: היהודי הפשוט, ששר שירי שבת על שולחן ביתו, שהניח תפילין בבוקר, הוא הנושא את הנצח על כתפיו.
"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן", לא סתם שיר, טמון בו עומק. אין יהודי כמעט, גם רחוק מקיום רוב המצוות, שאינו מדליק נרות חנוכה. הנס הגדול הוא אנחנו. האורות הקטנים מרכיבים את העם שמפיץ את אור ה' בעולם- "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ".
אחד הדברים המדהימים הוא שכל מי שמדליק חנוכיה מהדר במצווה זו כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'. כשזה קשור לעצם החיים של עם ישראל – כולנו חסידים, כולנו מהדרים. את מה אנחנו מפרסמים? את סוד הקיום שלנו; מי שמתפרסם בזיקוקים ובאורות נוצצים על עצים – כַּלֵה כעָנן. אנחנו "עַם הנֵרוֹת".
המכבים בנצחונם החזירו מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה. ומאז חיכינו, עד לפני 70 שנה. הגלות הייתה ארוכה, אבל האור הלאומי של ישראל חזק מהגלות והעצב, ומאיר יותר מהם. אנו תפילה שבעזרת השם האור שלנו, כל אחד ואחד, ילך ויאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, "ושם נדליק המנורה, בבית שוכן מעונַה", ונדליק אור גדול בעולם. במהרה בימינו אמן.

הדרכה מעשית לט"ו בשבט

חמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות ולעניין תרומות ומעשרות.
נהגו ישראל לערוך סעודה מלאה בפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, לשורר ולהודות לה' עליהם בסימנים ובתפילות.
יש להקפיד לרכוש פירות תוצרת הארץ ובכך לקיים את מצוות החג.
זהירות מחרקים בפירות המיובשים והטריים. יש לפתוח ולעיין היטב טרם האכילה.
במיוחד ביום זה נתכוון היטב בברכות על הפירות.
סדר הברכות הוא: עוגות, יין, עץ (זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון, שאר פירות העץ) פירות האדמה, ברכת "שֶהַכֹּל", ברכת הריח. אחרי ברכות בסדר הזה, אין חשיבות לסדר האכילה, ויאכל לפי החביבות.
כתבו המקובלים שזהו יום מסוגל לתפילות-
פרנסה: תיקון חטא אדם הראשון שחטא בעץ ונתקלל "בזעת אפך תאכל לחם". שנזכה לפרנסה בשפע ובנחת!
זיווג הגון: "כי האדם עץ השדה", 'שבט' עולה למספר 'איש'. שנזכה כולנו להקים בית נאמן בישראל!
פוריות:  הבנים והבנות הם פירות האדם. שנזכה לזרע של קיימא במהרה!
דעת: 'עץ השדה' גימטריה 'דעת'. תיקון עץ הדעת. שנזכה להצלחה בלימודים ובתורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה!
שנשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות!

חג חנוכה - על פרסום ושיווק יהודי

"מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד! וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וְנֵרוֹת וּמַדְלִיק" (רמב"ם הל' חנוכה פרק ד).
"מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד"! כך מתאר הנשר הגדול את תקנת חכמינו. בעוד כמה ימים נעמוד כולנו בהתרגשות סביב החנוכיה ונדליק אור גדול בעולם. המטרה בהדלקת הנרות ברורה לכל: "פִּרְסוּמֵי נִיסָא" – בהדלקת החנוכיה אנחנו מפרסמים את הנס הגדול שאירע כשניצחו המכבים את היוונים בקרב שנראה היה חסר סיכוי, ואת הנס בתוספת השמן מהכד הקטן שנמצא במקדש. חייבים אנו להודות: פרסום בשיטה זו הוא תמוה ביותר. כל איש שיווק מתחיל יגיד שזאת אולי הדרך הגרועה ביותר לפרסם.
העיקרון היסודי בפרסום היא: תפוצה. הבה נִתלה שלטי חוצות גדולים בכל מקום! אך המצווה היא דווקא בנר. אז נעשה נרות גדולים, מדורות ענקיות! אומר השולחן ערוך: "אֲפִלּוּ לְנֵר אֶחָד אֵינוֹ עוֹלֶה, לְפִי שֶׁהוּא כִּמְדוּרָה" (סימן תרעא). אז לפחות נדליק את החנוכיה בכיכר העיר! אומרים לנו חכמים: "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ"(מסכת שבת). את המצוה מקיימים בנר, קטן, בכניסה לבית. מדוע?  חז"ל באו ללמד אותנו דבר או שניים על נצחיות העם היהודי. אומתנו התקיימה ושרדה כל שנותיה בזכות הנר הקטן. אמנם היו גדולי עולם וחכמים אדירים לאורך הדורות, אבל בסופו של יום: היהודי הפשוט, ששר שירי שבת על שולחן ביתו, שהניח תפילין כל יום, הוא הנושא את הנצח על כתפיו[1].
"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן", לא סתם שיר, טמון בו עומק. אין יהודי כמעט, גם רחוק מקיום רוב המצוות, שאינו מדליק נרות חנוכה. הנס הוא אנחנו. האורות הקטנים מרכיבים את העם שמפיץ את אור ה' בעולם- "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ" (ישעיה ס). אחד הדברים המדהימים הוא שכל מי שמדליק חנוכיה מהדר במצווה זו כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'[2]. כשזה קשור לעצם החיים של עם ישראל – כולנו חסידים, כולנו מהדרים. את מה אנחנו מפרסמים? את סוד הקיום שלנו; מי שמתפרסם בזיקוקים ובאורות נוצצים על עצים – כַּלֵה כעָנן. אנחנו "עַם הנֵרוֹת".
המכבים בנצחונם החזירו מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה. ומאז חיכינו, עד לפני 70 שנה. הגלות הייתה ארוכה, אבל האור הלאומי של ישראל חזק מהגלות והעצב, ומאיר יותר מהם. אנו תפילה שבעזרת השם האור שלנו, כל אחד ואחד, ילך ויאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, "ושם נדליק המנורה, בבית שוכן מעונַה", במהרה בימינו אמן.

            "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם"(ישעיה נח)           חנוכה שמח ומלא אור!



[1] ובלשונו של הרב קוק: "אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון של נצח ישראל" (מאמרי ראיה – נר חנוכה).
[2] כתוב בהלכה שהמהדרים מדליקים נר עבור כל אחד מבני הבית. ישנה מחלוקת ראשונים האם רק עבור כל אחד מבני הבית הגדולים, או גם בני הבית הקטנים. לדעה הראשונה, המטרה היא מעין "הוצאה ידי חובה", לכן רק אלו המחוייבים במצוות נחשבים. לעומת זאת, הדעה השניה סבורה שבהתאם לעיקרון פרסום הנס, גם ההידור מפרסם את הנס ביתר עֹז: תראו כמה יהודים יש! עם ישראל חי! לכן נדליק נר עבור קטנים (ויש שהחמירו גם לעובר שברחם).

פרשת וישלח - שרשרת הדורות

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שמסיים את תקופת הגלות בחוצה לארץ ועולה בחזרה למולדתו. הסכנה המרכזית בהעפלה לארץ היא צבא אחיו השולט בכל האזור ולכן יעקב מתכונן כראוי לקראת המפגש הטעון. בדרכו, נתקל יעקב בבעיה נוספת בדמות מלאך. המאבק עם המלאך מסתיים בהצלחה באופן כללי, אלא שפרט אחד מעיב על הניצחון והוא: גיד הנשה, יעקב צולע. בעקבות האירוע הזה נאסר על עם ישראל לדורותיו לאכול חלק זה בבהמה[1]. מה העניין?
ספר החינוך מסביר שמטרת המצוה היא "כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר". גיד הנשה מזכיר לנו שההתנגדות לעם ישראל אינה דבר חדש, ומאז אבותינו אנו מצויים ב'סכסוך', ולמרות הפגיעות- בטוחים בה' שיהיה בעזרנו.
בעומק, מצוות גיד הנשה לא רק מבטיחה שרידוּת, אלא מַקנה לנו כלי חשוב איך לנצח. 'גיד הנשה' מלשון נשיה, שכחה- "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי". האויב הגדול ביותר של עם ישראל הוא השכחה. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אמר יגאל אלון, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעם אשר ברוב שנות קיומו היה מנותק מטריטוריה. אין שום פריט פיזי להיאחז בו לאורך הדורות. החיבור אל העבר הכרחי לכל אדם השייך לעם הנצח. עלינו להפנים את חשיבותה של ההמשכיות, חשיבותו של הבית היהודי המקושר לדורות הקדמונים ומהווה חוליה בשרשרת לקראת הדורות הבאים. חז"ל (מדרש 'לקח טוב') מכוונים אותנו לנושא זה באמרם כי גיד הנשה הוא האיבר האחראי על מערכת ההולדה. נישואין והקמת בית הינם תהליכים הקשורים בתכלית היותר נעלית של האומה כולה.
לסיום- הרד"ק מסביר שה' לא ציווה את יעקב על גיד הנשה, אלא בני יעקב אסרו על עצמם את גיד הנשה בגלל האירוע. בני יעקב מבינים את חשיבותם של הזיכרון וההמשכיות.
                        שנזכה להתחבר אל העבר, ומתוך כך לבנות את העתיד.                שבת שלום!




[1] טעמי המצוות, על פי רוב, לא מצויינים במקרא. אם כן מדוע דווקא במצוות גיד הנשה פרטה התורה את טעם המצווה? מסביר מורי ורבי הרב שרקי שאיסור גיד הנשה הינו מצוות 'לא תעשה', ויש בתורה 365 כאלה, לפי הזוהר כנגד שס"ה גידים. לכן כשרוצים לגלות לנו את טעמי המצוות המכוונות כנגד הגידים, לוקחים את המצווה המרכזית השייכת בגיד. [ספר התורה והתפילין נקשרים דווקא בגיד, מדוע? אשמח לקרוא תגובתכם]

פרשת חיי שרה - מנחש או מתפלל?

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם! הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה- אוֹתָהּ הוֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
פרשתנו ממשיכה לספר אודות מייסדי האומה הישראלית, האבות הקדושים. כחלק מן הדאגה לַדור שאחרי המהפכה שחוֹלל, אברהם שולח את אליעזר עבדו לעיר ילדותו כדי למצוא אישה ראויה ליצחק. אליעזר מגיע לבאר המקומית ומבצע פעולה תמוהה למדי; הסכם של ניחוש עם הקדוש ברוך הוא. הגמרא מעידה, ובצדק: "אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם שָׁאַל שֶׁלֹא כְהֹגֶן"! התנאי המינימלי שהתנה הוא שהאישה תשקה אותו ואת גמליו, והגמרא זועקת: "יכול אפילו חיגרת?!", אלא שה' השיבו כהוגן וזימן לו את רבקה אימנו (תענית ד). מדוע אליעזר ניחש? האם עבר על איסור?
כשהגמרא עוסקת בהלכות כישוף, היא דנה מה הגדר הנדרש לאיסור 'ניחוש', והיא קובעת: "כל ניחוש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם – שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה – אינו ניחוש" (חולין צה, רש"י). והרמב"ם פסק: "אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ''ם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ'. כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ?.. כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם" (ע"ז יא,ד). לפי זה- אליעזר מצא אישה ליצחק בדרך לא כשרה ועבר איסור דאורייתא (ניתן לתרץ שזו לא עבירה, כי לא היה מזרע אברהם).
הראב"ד משיג על קביעת הרמב"ם בלשון תקיפה: "זה שיבוש גדול!.. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואם היו הם- היו מוציאים פולסי דנורא אל פניו!". לא יתכן לומר כך על אליעזר[1]. אז מה הוא בדיוק עשה? מסביר רבנו עובדיה ספורנו: " "והיה הנערה אשר אומר אליה" - התפלל שיהיה כך, לא שסמך על הניחוש.. ומה שאמרו חז"ל כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש, הכוונה היא שיאמר המנחש כדבריהם, אבל יאמר זה שלא כדרך תפילה אלא דרך נחש".
אליעזר מבקש בקשה, והוא לוקח בחשבון שהיא עלולה לא להתקבל, "שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה" (רבה וישלח עו). לכל אורך התפילה הוא מדגיש שתפילתו לה' היא בגדר 'חסד'. העבד מודע לכך ששאלתו אינה בהכרח כהוגן, אבל הוא יודע שה' לא עובד אצלנו, אלא אנחנו עובדים אצלו. הוא מבקש מה' חסד. אפילו כשרבקה שואבת לגמליו, העניין כבר כמעט סגור, כתוב: "הָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ. מַחֲרִישׁ. לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם לֹא", יש מצב גדול שלמרות כל הסימנים זאת לא הכּלה המיועדת. ומשנודע לו שה' היה בעזרו – הוא מודה ומשתחוה כסימן לכניעה, כי שום דבר אינו מובן מאליו. אליעזר מבין שהקדוש ברוך הוא אינו קבלן ביצועים, ואפילו לאחר תשובת ה' כהוגן, בזימון רבקה, העבד מתכונן למלאכה המוטלת עליו בהשתדלות, שכנוע של המשפחה.
אנחנו מתפללים מדי יום, שופכים ליבנו ומתחננים על כל צרה, וכל תפילה שלנו ודאי פועלת בעולמות העליונים. יחד עם זאת – עלינו להפנים כי לא תמיד נראה את תוצאותיה בהקשר הישיר של בקשתנו. סכנה גדולה בעבודת ה' היא לחשוב שדרך הטבע היא שמתפללים ונענים. "גם לאבא מותר לומר לא" אמר אביו של החייל, ואם אבא אומר כן – "הגדלת חסדך עלי". שמחה גדולה. "לֹא נַחַשׁ בְּיַֽעֲקֹב", אלא תפילה.

            "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. אֱ-לֹהִים, בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (תהילים סט)    שבת שלום!


[1] הראב"ד מניח בפשטות שאליעזר היה צדיק. ראה זוהר ויקרא דף קג ע"ב.