פרשת במדבר - כוחה של קהילה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה, וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם. וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.. קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה'. עליית שישי
חומש חדש, חודש חדש, אור חדש וכוחות חדשים. ספר במדבר שנתחיל בשבת, מהווה המשך ישיר של פרשת פקודי החותמת את ספר שמות; הפסוק האחרון שם עוסק בתנודות הענן בהתאם למסעי בני ישראל- "עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם", ופרשתנו ממשיכה בתיאור סדר המסעות. בסיום הפרשה, כחלק מסדרי המחנה במדבר, מורֶה הקדוש-ברוך-הוא למשה להטיל את עבודת המשכן[1] על הלויים, במקום הבכורות. לפני שנעסוק בַּהחלפה, נשאל מדוע מלכתחילה הבכורות נבחרו לעבודה?
בפשטות ניתן להסביר שברגע שכל משפחה מעם ישראל שולחת את בנה הבכור לעבוד במקדש, הרי שכל בית אב בעם שותף פעיל בעבודת המקדש. ועוד יש לומר[2], שכשאחד הבנים במשפחה נשלח למקדש, בסופו של דבר, יהיה בכל משפחה מישהו קרוב יותר לרוחניות, וממילא הוא ישפיע בחזרה על משפחתו. הבחירה בבכורות אינה מקרית בעקבות מכת בכורות, אלא החלטה מדוייקת של ה'- יש כאן אלמנט של שותפות מצד המשפחה לבית המקדש, והשפעה חיובית בכיוון ההפוך מן הקודש אל המשפחה.
ולמרות ההסברים הללו, בפרשתנו נבחרים הלויים להחליף את הבכורות. לפי הכתוב, הדבר נבע מחטאם של הבכורות במעשה העגל ונאמנותו של שבט לוי. אך נראה לי, שיד ההשגחה סידרה כך משום שבחירה כזו מבטאת מַעֲבר לצורה אחרת של עבודה בבית הבחירה. כעת, במקום שכל משפחה תשלח נציג, לוקחים שבט שלם, ומייעדים אותו בלבד לעבודת ה', להיות שליחי העם במקדש, ומורי התורה לעם ישראל בכל מקום. יש כאן אמירה חשובה.
מצד אחד, כמו שאמרנו, זה מאוד נחמד שמכל בית אב יש אחד שמיועד להיות משרת ה'. אבל כשיש בכל משפחה אחד כזה, הוא קצת בודד בתפקידו ואפילו חריג במשפחתו, ואין לו האפשרות לצרף אליו עוד כח מהבית. במובן מסויים, הוא צריך 'לִשְֹחוֹת נגד הזרם' המשפחתי שאינו נמצא במקום (הגשמי והרוחני) שלו. כשמגדלים שבט שלם להיות משרתי ה', הם גדלים על אותו חזון, מינקות ועד זקנה; בגן, בבית הספר ובתנועות הנוער. באופן זה, אולי קל יותר, ונכון יותר, להשפיע כלפי חוץ, כשיש שבט שלם כזה, במקום נציגוּיוֹת בודדוֹת ומפוּזרוֹת.
נראה לי לומר כי זהו כוחה של קהילה. ה'ביחד', הקהילה, מאפשרת לחבריה להיות שותפים בחזון מסויים, לחלוק אתגרים משותפים, לכוון לסולם ערכים מסויים, ולסייע האחד את השני בהליכה בעקבות החזון הזה. מתוך כך, כמובן, ההשפעה כלפי חוץ לא תאחר לבוא, בצורתה המעולה יותר.
            שנזכה "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד" הפטרה           שבת שלום,  חנן ש.



[1] אגב "עבודת המשכן", ראיתי לנכון להביא את דברי ה'כלי יקר': "קשה, למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים? וכי בשביל שלא נפסלו בעגל, יטיל עליהם עבדות זה? אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים, ולא עבדות".
[2] עיקרי הדברים שמעתי מפי הרב יואב שטרנברג שליט"א.

פרשת בהר בחוקותי - תרופה לשיכרון

"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז, תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".
חלק נרחב מפרשת השבוע השניה שלנו מוקדש ל'קללות'; רשימת מאורעות לא נעימים העלולים להתממש במידה ולא נלך בדרכי הא-ל. בראש האירועים, התוצאה המרכזית של העוונות הינה הגּלות. בפסוקים לעיל מצויירת הגלות כעין 'תשלום' שעם ישראל פורע כלפי הארץ, 'חוב' על השמיטה שלא שמר כשהיה על אדמתו. מה הקשר בין הגלות לשמיטה? באופן פשוט, כשעם ישראל לא יהיה בארץ, האדמה תוכל 'לנוח', לא יהיה מי שיעבוד בה[1]. אך נרצה להעמיק טיפה.
ממש לפני שנגיע לחלק של הקללות, בפרשת 'בהר' נקרא על פרטי אותה מִצְות שמיטה, אשר בראשית הדיבור עליה נמצא פסוק מיוחד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מהמילים המודגשות לומדים חכמים - "מה שמיטה נאמרו כְּללותיה ופְרטותיה ודִקדוקיה מסיני, אף כל המצוות כולן נאמרו כְּללותיהן ודִקדוקיהן מסיני"(ת"כ א). במילים אחרות: השמיטה מלמדת על כלל המצוות בתורה. מה מיוחד בה? ראינו שהיא סיבת/מטרת הגלות, ובנוסף היא תמצית כל המצוות.
באופן בסיסי, מצוות השמיטה היא פשוט דרישה מהאדם להתנתק במשך שנה שלמה ממקור הפרנסה שלו, ממושא ההשקעה שלו, מאחיזתו בארץ – מהאדמה. בדומה לשבת הדורשת מאיתנו להתנתק מהציביליזציה והקידמה ל25 שעות, השמיטה מבקשת את זה לשנה תמימה. הלכה ייחודית קובעת כי אין השמיטה נוהגת מן התורה אלא כשרוב עם ישראל נמצא בארצו. דבר מעניין לאור העובדה שהגאולה לפי הנביאים מוגדרת כישיבת עם ישראל בארץ ישראל[2], השמיטה היא בעצם ריסון אופורית הגאולה. חזרתם לארץ? הפרחתם את השממה? זה הזמן לִשְבּוֹת לְעִתים.
כשעם ישראל מתקבע בארצו, קיים חשש מתמיד שמרוב עושר כלכלי וברכה, ינטוש את דרך ה', ישכח את המשפיע ויבעט במקור כל הטוב. לכן הקב"ה מצווה אותנו פעם בשבע שנים להיזכר איך זה להיות בלי אדמה, בגלות, ומתוך כך להעריך את המתנה הגדולה שניתנה לנו. ולנו הקטנים, השם מבקש פעם בשבוע – stop, שבת, זכור מה אתה, מהם סדרי העדיפיות בחיים, אל 'תִשְׁתכר' מהפרנסה והטכנולוגיה. אתמול שמעתי, שבתוך סערת המרכולים, תלה אדם שאינו דתי, בעל עסק בצפון את השלט הבא: "החלטנו לסגור בשבת, לא בגלל דרעי, בגלל שמגיע לנו גם קצת לעצור".
סיבת היציאה לגלות המתוארת בפרשתנו היא אי-קיום מצוות שמיטה, או במילים אחרות: הכפירה בטובה מתוך עושר. התרופה לכך היא הניתוק מהארץ, אחרי מספיק זמן בגלות נלמד להעריך. שנזכה להעריך ולהוקיר מתוך השפע, פרטי וכללי. וגם לעצור מדי פעם, לקבל פּרוֹפורציה.
            "עד שֶבָּאת, שָבָּת, והצלת אותי, וכמה שטוב שֶבָּאת" (אמיר א.)  שבת שלום,  חנן



[1] השבוע, תוך עיון בהלכות עדות בבית יוסף, בשאלה מדוע 'סוחרי שביעית' האמורים במשנה אינם נזכרים כפסולי עדות בהלכה, נתקלתי במשפט הבא: "משום דהאידנא, ליכא לישראל שדות בארץ ישראל". ואשרינו שזכינו.
[2] "וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת"(ירמיה), "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם"(עמוס) ועוד רבים, הגדרת הגאולה כקיום תורה ומצוות אינה מקורית. יחד עם זאת, קיום התורה מחזק את אחיזתנו בארץ. לעיון נוסף: אור החיים, ספר ויקרא פרק כה פס' כה-כח.

תורת הסוד - חכמה אותנטית

ל"ג בעומר[1] הוא יום שהוא כולו "פנימיוּת". הוא איננו מוזכר במשנה, בגמרא ובמדרש. הראשונים מציינים אותו כְיום אסור בתענית מפני שפסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, אך האר"י חידש את ציון מותו של הרשב"י ביום זה[2]. לכן, ביום ראשון בערב, בין כל המדורות, נפלס את דרכנו באש החיצונית אל עבר האש הפנימית. לרובנו אין הרבה מושג בתורת הנסתר. ברחוב ובמדיה לא יודעים להבחין דֵי הצורך בין תורת הסוד, על תְכניה ועקרונותיה, לבין ברכות, קמיעות ותרופות פלא. הכל מעורבב - קבלה, מאגיה ופַרַפְּסיכולוגיה. אנסה השבוע לתת מעט רקע על תורת הנסתר, כפי שלמדתי בעל פה ממו"ר הרב שרקי, ומתוך כך נדע להעריכה כראוי.
למרות שהזוהר מוזכר פעמים בודדות בספרות חז"ל, צריך להבהיר כי מקורהּ של תורת הסוד, ה'קבּלה', הוא במשה רבנו, בנבואה. המקובלים הראשונים היו הנביאים, אלה שחשו את הופעת השכינה. גם הגמרא מְכנה בכמה מקומות את דבריהם- "דברי קבלה"[3]. כשפסקה הנבואה מעם ישראל עם חורבן בית הראשון, העבודה הזרה אִבּדה את כוחה, והתפתחו באומות העולם כל מיני תורות מיסטיות, שאינן עבודה זרה ממש, אלא ביטוי של געגוע לַ'אורות' שהיו פעם. באותם ימים, קבלה תורת הסוד, רסיסי ההתגלות, צורה חדשה אצל חכמינו התַנאים חוני המעגל, רבי עקיבא, רבי מאיר בעל הנס וכמובן רבי שמעון. באקדמיה מכנים אותם "יורדי המרכבה", ולדידנו: חכמים שעלו לגבהים רוחניים על מנת לקבל מסר נשמתי ייחודי. לנסות להעפיל לרוח הקודש הקרובה לנבואה.
לאחר ימי הביניים, מאז ימי האר"י הקדוש נראה כי התפצלה ההבנה בחכמת הקבלה ותורת הסוד[4]:
מקובלי ארץ ישראל והמזרח ובראשם הרש"ש הבינו שהקבלה היא השתלשלות הנהגת השם כמות שהיא. אין 'תרגום' לתורת הקבלה משום שזה הדבר כפי שהוא, ובעזרת ייחודים מגיעים לקרבה לאין-סוף. לעומתם, מקובלי צפון אפריקה ואיטליה כגון רמח"ל, הרב אליהו בן אמוזג, המהר"ל, הרב קוק הבינו שהקבלה היא פילוסופיה ותיאולוגיה יהודית בשפה משלית של 'ספירות' וכדומה. חכמי החסידות, בדומה לאחרונים שהוזכרו, גם פירשו את הקבלה כמשל, אך לא להנהגת העולם, אלא לנפש האדם. בקבוצה זו אפשר למצוא את האדמו"ר הזקן, רבי נחמן ועוד, זוהי בעצם 'פסיכולוגיה יהודית' בהסתרה.
לסיכום, לכל הדעות והשיטות, תורת הסוד היא חכמה, שיטה עיונית להבנת המציאות הרוחנית ו/או הגשמית, מסורת הדוקה להכרת דרכי ה' בעולם ולהידבק בו. הרובד הנסתר הינו מרכיב אינטגרלי בהיכל התורה, לצד ההלכה והמדרש, והוא מהווה חלק משמעותי בתורת ה'.   שנזכה..

            "לְכָל יִשְׂרָאֵל הֵאִיר, בְּסוֹד תּוֹרָה הַבָּהִיר, כְּאוֹר הַחַמָּה מַזְהִיר, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי"     שבת שלום,  חנן ש.



[1]   ה"חתם סופר" מראה שהוא יום שבו התחיל המן לרדת לישראל במדבר. בתורה (שמות טז, א) מפורש שהתלונה על המן היתה בט"ו אייר, ובמדרש כתוב שהלכו עוד שלושה ימים בלא לחם, נמצא שהמן ירד להם בי"ח אייר, הוא ל"ג בעומר.
[2] דבר השונה מהצער שיש על פטירתו של משה רבנו ואהרון הכהן בהם מציין השולחן ערוך שיש להתענות (ר"ח אב). כך גם ביום מותו של עזרא הסופר (עשרה בטבת).
[3] רבי חנינא בן דוסא (ברכות לד) היה מתפלל על חולים ויודע אם תתקבל תפילתו אם לאו, וכך ידע מי יחיה ומי ימות. ומופיע בגמרא ששאלו אותו תלמידיו: "וכי נביא אתה?", וענה להם: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני..". ניתן לראות את היחס, למקובל יש משהו מהנבואה.
[4] 'סוד' מלשון הסתודדות. "בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי", תורת הסוד = תורת הקהל. האידאות הלאומיות של עם ישראל, העקרונות הציבוריים. וכן תורת האחדות, החכמה שמחברת קצוות. מכאן יש להבין שענין זה מסוכן מבחינה מוסרית, כיון שאם האדם יודע שבצדדים האפלים של המציאות קיים גם אור ה', הוא יכול להגרר להצדקת יצר הרע שבו. לכן קיימת אזהרה מפני כניסה ללימוד קבלה ללא טהרת הנפש והגוף.

פרשת קדושים - אתה צריך איזון

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
מבין שמות כל פרשות השבוע, הפרשה השניה שנקרא השבת נושאת את אחד השמות המרוממים ביותר: קדושים. הציווי הראשון, המעורפל למדי, הוא: היו קדושים. יש כאן לכאורה 'מצוות עשה'[1] להיות קדושים, איך עושים את זה? מהי קדושה? מהם התנאים המקדימים להשגת קדושה? האם היא שייכת בכל אדם? באופן מילולי נראה לומר שהציווי מכוון לכך שנהיה פרושים, מובדלים. אך באיזה הֶקשר להיות נפרדים? ספר החינוך כותב: מ"כל ענין עבודה זרה", אך אין זה בפשט.
השאלה מהי קדושה היא שאלה רחבה מני ים, אך ננסה להבין לפי המשך הפרשה את כוונת הבורא. מצווה מיוחדת מופיעה בפרשתנו והיא: התוכחה; החובה המוטלת על כל יהודי 'להטיף מוסר' לחברו. אולם, מצווה זו מוגבלת במצוות לא-תעשה והיא האיסור לשאת עליו חטא, דהיינו: אסור שההפסד הנובע מן הנזיפה יגבר על פני התועלת ממנה. ידועים הם דברי ר' אלעזר בגמרא "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (ערכין טז,ב), מובן מכאן שיש לדעת להוכיח, קיים תחום לימוד, 'אומנות התוכחה', בכדֵי שהיא לא תהפך לחטא[2]. בנוסף, מציינים חכמים שמצוות התוכחה מופיעה מיד אחר האיסור לשנוא את אחינו, כך בא לידי ביטוי האיזון העדין: לא לשנוא, אך לא להיות אדיש (תוכחה), והיחס צריך להעשות בחכמה (לא תשא עליו חטא).
נמצא, שמידת הקדושה תלויה בֵּין הַיֶתר ביכולת של האדם לחשב הפסד מול רווח; רוחני, גשמי, סוציאלי, פסיכולוגי. היכולת הנפשית הזו, לאזן, לשקול במטוטלת, חשובה בכל תחומי החיים, בכל צומת שאדם נתקל בחייו, ועל אחת כמה וכמה בממשק עם הזולת, צריך הוא להעמיד את השיקולים השונים לנגד עיניו, ולעשות חשבון (פשוטו כמשמעו) נפש. כל דבר במציאות הוא מורכב, מטוב ורע, מיתרונות וחסרונות. זו יכולה להיות התלבטות בין הצעות עבודה, בבחירת בן/בת זוג, או בבחירת סוג הדיאטה. יש מעלות ויש פחיתויות, אנחנו שוקלים, ובסופו של דבר ההחלטה שנקבל היא פרי ההעדפה.
בתחילת הפרשה אומר לנו השם "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", העובדה שה' קדוש היא ההצדקה לציווי שאנחנו הנבראים נהיה קדושים. אנחנו נדמים לה', שגם הוא מחשב בכל צעד בהנהגתו את התועלת וההפסד, את מִכלוֹל המִשְתנים בפעולה. גם כשקורה לנו דבר שנראה רע, נדע- בורא עולם שקל אותו היטב, והטוב שיצמח ממנו (או שכבר עכשיו בו) הוא רב על השלילי הנראה לעין.
"מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם.. וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם"(ישעיה מ,יב)               שבת שלום,  חנן ש.

[1] אכן, הרמב"ם אינו מונה מצווה זו כאחת מתרי"ג מצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו שאמרוֹ 'קדושים תהיו', 'והתקדשתם והייתם קדושים', הם צִוויים לקיים כל התורה, כאלו יאמר: היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו" (סה"מ, שורש רביעי).
[2] כיצד מצווה יכולה להפוך לחטא? כותב רבי נחמן: "כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ כִּי עַל יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם. כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע כְּמוֹ כֵן עַל יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ.. וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם" (ליקוטי מוהר"ן תניינא ח').