יום הכיפורים - ש'תחרר, תוציא הכל!

החלק המרכזי ביום הכיפורים הוא ללא ספק הוידוי. אנחנו מפרטים את חטאינו בערב החג בתפילת מנחה, וכן בכל תפילה ותפילה, בחלק מקהילות ישראל אף אומרים את 'וידוי הגדול' לרבנו ניסים, וידוי מפורט ומְרגש[1]. הוידוי הוא לב ליבּהּ של החַזרה בתשובה. בספרו 'משנה תורה', מונה הרמב"ם בתחילת כל חטיבת הלכות את מצוות התורה ('מדאורייתא') הכלולות בהלכות, בפרקי התשובה הוא מביא רק מצווה אחת והיא הוידוי; "כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא.. וּוִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה". להתוודות, לפרט את החטאים, לומר בפה.
כשנביא החורבן, ירמיה, מסביר לעם ישראל מדוע השם החליט להחריב את ירושלים ולפזר את ם ישראל בין הגויים, הוא מתבטא בפסוק מדהים: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי". מילא שחטאת, הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל ונמצא עימו גם ברגעים הקשים, אבל אומרך לא חטאתי? זה כבר מוגזם. ברגע של החטא לאדם יש יצר הרע, אפשר להבין אותו, לדון אותו לכף זכות. אבל אחר זמן, הוא לא מודה שנהג לא כשורה? הוא לא מבקש סליחה? זוהי אטימות.
שאל אותי תלמיד: בסופו של דבר אנחנו רוצים להשתחרר מעוונות, להשאיר אותם מאחורינו, אז למה מתעסקים איתם כל כך הרבה? מתוודים וכו'? אולי הדרך הטובה היא פשוט לשכוח? עניתי לו דרך תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים, ה'פְּרַיים טַיים' שכולם מחכים לו. למה מחכים לה? כי התקיעה היא זכר לשופרו של יובֵל. פעם בחמישים שנה התורה אומרת: "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָֽרֶץ", חירות מוחלטת! עבדים חוזרים לביתם, אדמות שבות לבעליהן, פירות משותפים לַכֹּל. עניתי לו שאם אנחנו רוצים להתחיל שנה חדשה באמת, משוחררים מחטאים, שיעבודים, ומעשים רעים מהעבר – צריך להודות בהם, לומר אותם, להוציא. כשמתעלמים מהחטא הוא לא נעלם. להפך- דווקא כשמפרטים את החטאים, יש סיכוי אמיתי למחילה סליחה וכפרה, התחלה מחדש.

מאחל לכולנו יום כיפורים מלמד ומועיל וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל,   חנן ש.

[1] מומלץ. ניתן להדפיס כאן- http://www.daat.ac.il/daat/sidurim/mizrah/kipur/shaharit.htm.

פרשת ניצבים וילך - מעמד הַקְהל

הַקְהֵל אֶת הָעָם! הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה.
בפרשת השבוע נקרא איך מִדֵי שבע שנים בחג הסוכות שאחרי השמיטה מתכנסים כלל עם ישראל נוכח פני ה' למעמד 'הַקְהֵל', והמלך קורא בתורה. על משמעותו של המעמד, כותב הרש"ר הירש: "כך היא (האומה) תכריז תמיד מחדש, עם תחילת כל תקופת חקלאות ומלאכה, שרק הדרך אל התורה היא הדרך המובילה אל ה', שהברית עם ה' היא הברית עם תורתו, שהתורה היא התנאי לאחדות האומה ולהגנת ה' עליה". המטרה הראשית היא תודעתית, להשריש את ההכרה במחוייבות לתורה ולמצוות כתנאי לקרבת ה' והורדת שפע לעולם.
יחד עם זאת, בפסוקים כתובה גם מטרה מעשית: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ", "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". המעמד הגדול, מותיר בפרטים רושם רב שממנו הם מתחזקים ביראת שמיים, בלימוד תורה ובקיום מצוות. נמצאנו למדים שהמהלך כולל שלושה יסודות שמובילים למטרה המעשית: מעמד מרהיב, שמיעה (התחייבות), מתוך כך התחזקות בלימוד והאחרון יביאם לידי שמירת מצוות ויראת שמיים. היסודות הללו מופיעים לכאורה גם ביחס לילדים הקטנים – "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם"[1].
אלא שיש הבדל מסויים בניסוח של השמיעה הלמידה והיראה בין שני הפסוקים. ראשית לא כתובה אצל הקטנים המטרה הסופית – "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ועוד: אצל הקטנים לא מודגש התהליך; "למען..למען" אלא בצורה רצופה "יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה". להבנת השוני נביא את דברי הרש"ר הירש בלשונו:
"הילדים עדיין לא הגיעו לכלל דעת, והדברים שהם שומעים מדברי התורה לא יביאו אותם לידי לימוד התורה וקיומה; אולם כאשר ישמעו את דברי התורה יחד עם הוריהם באסיפת העם הגדולה, הרי עצם המעמד הזה יטביע את רישומו על נפש הילד: הם יראו את ההמון הרב המקשיב ביראת כבוד, וכך יגיעו לכלל יראת ה'. אצלם שמיעה, לימוד ויראה אינם שלושה עניינים נפרדים אלא ישמעו ולמדו ליראה: על ידי עצם השמיעה הם ילמדו יראת ה', אולם עדיין הם רחוקים משמירה ועשייה".
המטרה ביחס לקטנים בשלב ראשון אינה להגיע לעשייה אלא להגיע לאהבת ה' ויראתו, והדרך להגיע למטרה זו היא דרך חוויתית. הבנים הנוכחים בטקס המרשים של הקשבה לקריאת התורה יושפעו מעצם המעמד ש "יטביע את רישומו על נפש הילד". החוויה של ראיית המון-עם מקשיב ביראת כבוד לקריאת התורה היא כשלעצמה תגרום ליראת ה' אצל הילדים. נקודה אחת לקראת הימים הנוראים, לקטנים (ולבוגרים?): חשיבותה של החוייה כיסוד משמעותי בחינוך.

שבת שלום,  חנן ש.

[1] המהרש"א חידושי אגדות לחגיגה ג כותב שהכוונה היא לקטנים שהגיעו לחינוך – "ילדים המסוגלים להבין דברי תורה, אך עדיין אינם בשלים להתחייב בקיומה", לעומת "הַטַּף" הנזכר קודם לכן שהכוונה היא לילדים צעירים יותר.

פרשת כי תבוא - היום הזה ממש

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם לה' אֱלֹהֶֽיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם.
בפרשת השבוע שלנו, ימים ספורים קודם הכניסה לארץ, מתאר משה לעם את סדר הכניסה ומעמד הברכה והקללה בהרי גריזים ועיבל. תוך כדי התיאור, אומר משה לבני ישראל שמשהו מיוחד קורה היום, כעת הם הופכים באופן רשמי להיות עָם, "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם". מה מיוחד ביום הזה שהופך את בני ישראל לעם? אם היינו שואלים את עצמנו מתי הפכנו לעם סביר להניח שנשיב: יציאת מצרים, אולי מעמד הר סיני. אבל נאום משה בערבות מואב? מדוע?
פרשני המקרא התייחסו לקושי המובהק הזה ובראשם רש"י באומרו: "היום הזה- בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית"[1]. זאת אומרת שלפי דעתו, אכן לא קרה דבר ביום ההוא שמחייב הצהרה כזו חגיגית. המילים 'הַיּוֹם הַזֶּה' לא מתייחסות למעמד הספציפי, אלא לכל יום ויום. שלא כדרכו, רש"י מפרש את הפסוק על דרך הדרש כאמירה חינוכית שהתורה רלוונטית באופן קיומי לאדם בכל רגע ורגע ואין לראותה כחוקה היסטורית ישנה. שנזכה למבט כזה בחיינו.
בכל זאת, אם נִצָּמד לפשט הפסוק, קורה משהו לעם ישראל דווקא במעמד הזה בערבות מואב[2]. המאפיין שנוסף בברית זו ולא היה ביציאת מצרים או בהר סיני הוא ארץ ישראל. במצרים נתן ה' את החירות, בהר סיני את התורה והמצוות, אבל רק כעת, בברית הנכרתת ערב הכניסה, מצטרף המרכיב החשוב של ארץ ישראל. רק ביום הזה קבוצת שבטי ישראל הופך רשמית לעם. בַּערך האינציקלופדי 'עם' אין דרישה לאחיזה גאוגרפית, כידוע לכולנו שיש עמים נודדים. אך עָם ישראל הוא שֹונֶה. בלי ארץ הקודש הוא לא עם. הארץ היא לא תוספת נחמדה או מקלט, הארץ מהותית ללאומיות שלנו, "ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה" (אורות א).
שיטה נוספת להבנת המילים "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם" היא זו של האבן עזרא. בפירוש קצר הוא מבאר כי המרכיב המרכזי שהתחדש בברית לעומת שאר המאורעות הוא המחוייבות. לראשונה, עם ישראל הופך אקטיבי בקשר עם ה' ומקבל על עצמו אחריות והתחייבות, בְּרִית. לדעתי זהו הלימוד החשוב ביותר: הגדרתנו העצמית תלויה במידה רבה ביכולת שלו להתחייב כלפי משהו.


            "רַחֲמָנָא! אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּ ..." (הקדוש ברוך הוא! זכור לנו בריתו של _____ ) שבת שלום,  חנן ש.

[1] במקום אחר בפרשתנו כתב רש"י: "היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם"(כו,טז), האם לדעתכם יש הבדל בין המקומות? אשמח לקרוא דעתכם בתגובה.
[2] עיקרי הדברים בפסקה זו שמעתי מהרב חיים סבתו שליט"א.