פרשת מקץ - מהיר וזהיר

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?
לאחר שנים ארוכות של סבל, בפרשתנו זוכה יוסף הצדיק לגדולה וכבוד. עברו שלוש עשרה שנה מאז השלכתו אל הבור, שנים בהן הוא יושב בחושך, כל מה שהוא עושה – מצליח, אבל אחרי מעט זמן נופל. נזרק לבור 'ריק', נמכר לעבד, נזרק שוב אל הבור (בית הסוהר), וכל זאת על לא עוול בכפו. אחרי התנהלות חסרת מזל להפליא, מגיעה העליה הגדולה. המהר"ל כותב שכל גאולה מאופיינת במהירות[1], וכך גם אצל יוסף; בא זמן הגאולה – מיד "וַיְרִיצֻהוּ"! לא רק שפרעה נותן לו חנינה אלא יוסף מקבל מינוי מפתיע להיות משנה למלך מצרים, האימפריה החזקה בעולם.
חכמינו מסבירים במדרש שכל העליה הזאת רמוזה במילה אחת: "מִקֵּץ". "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה.. זְמַן נָתַן לְיוֹסֵף כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ - חָלַם פַּרְעֹה חֲלוֹם" (בראשית רבה פט, א). עד עכשיו יוסף ישב בחושך, והוא לא מבין למה, עתה הוא זוכה לקרני האור הראשונות בחייו. האור הזה נראה רגעי – מהישיבה בכלא לישיבה על כסא המלכות, אבל כשמתבוננים היטב - יוסף מתעלה שלב אחר שלב, בזהירות. זה מתחיל בנסיון עם אשת פוטיפר, ממשיך ברגישות לנוכח הפנים הזועפות של השָֹּרים, והשיא, אומרים לנו חכמים(פסיקתא רבתי פרשה ג) שגם כאשר יעקב אבינו מגיע למצרים, יוסף מקפיד שלא להישאר עמו לבד באותו חדר. מדוע? כדי שאביו לא ישאל אותו איך הוא הגיע למצרים והוא יצטרך לצער אותו במעשי אחיו[2].
שרנו כל השבוע: "קֵץ בָּבֶל", "לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי", "קָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה". אנחנו רוצים להאיר את האור, בעולם ובתוכנו. ה'קץ' נתפס לעיתים כדבר רגעי, מהיר, פלאי וחסר הגיון. הוא אמנם כזה, כי השם מעורב בו בצורה אקטיבית, אך לא נכון יהיה להפוך זאת לחזות הכל. הקדוש ברוך הוא 'מריץ' את יוסף מן הבור כי יוסף הצדיק עובר כאן תהליך לא קצר של התעלות איטית ומכוונת.
כשהרמח"ל כתב את ספרו 'מסילת ישרים' הוא ודאי ידע שהקדוש ברוך הוא גואל אותנו פרטית וכללית במהירות, אבל המהירות מלמעלה דורשת הכנה מלמטה- זהירות, זריזות, נקיות.. אומרים ישראל: "יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן"[3], נכון. יוסף הצדיק מלמד אותנו שההתקדמות שלנו בחיים היא מדוייקת ומדודה, עקב בצד אגודל, תהליך כזה הוא בריא לנפש ויש בו כדי לעורר סיוע מן השמיים. שנזכה לראות ישועות בַּכֹּל.

            "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' "(ישעיה נב)    שבת שלום,  -חנן-



[1] בפסח אוכלים מצה "זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם בְּחִפָּזוֹן וְלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַחְמִיץ". וכן בגאולה אחרונה – משואה לתקומה, בשישה ימים נחלו אויבינו תבוסה. ואין כאן המקום להאריך [בחנו גם את גאולותיכן הפרטיות].
[2] נקודה זו מיישבת במעט את התמיהה: מדוע בכל אותן השנים שהיה יוסף במצרים לא שלח לאביו אפילו מכתב אחד שיגלה לו שהוא לא נטרף על ידי חיה רעה אלא חי וקיים במצרים? יוסף מבין שצעד כזה היה מנפץ לרסיסים את בית ישראל. כדברי הרב יוני לביא: יעקב היה אולי מקבל בחזרה בן אחד, אך כנגד זה היה מאבד עשרה.
[3] היכן אומרים? שאלה טובה.

חנוכה - אור קטן

"מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד! וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וְנֵרוֹת וּמַדְלִיק" (רמב"ם הל' חנוכה פרק ד).
"מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד"! כך מתאר הנשר הגדול את תקנת חכמינו בחודש זה. בעוד כמה ימים נעמוד כולנו בהתרגשות סביב החנוכיה ונדליק אור גדול בעולם. המטרה בהדלקת הנרות ברורה לכל: "פִּרְסוּמֵי נִיסָא"[1] – בהדלקת החנוכיה אנחנו מפרסמים את הנס הגדול שאירע כשניצחו המכבים את היוונים בקרב שנראה היה חסר סיכוי, ואת הנס בתוספת השמן מהכד הקטן שנמצא במקדש. צריך להודות: פרסום בשיטה זו הוא תמוה ביותר. כל איש שיווק מתחיל יגיד שזאת אולי הדרך הגרועה ביותר לפרסם.
אינטואיציה ראשונה לפרסום היא: תפוצה. הבה נִתלה שלטי חוצות גדולים בכל מקום! אך המצווה היא דווקא בנר. אז נעשה נרות גדולים, מדורות ענקיות! אומר השולחן ערוך: "אֲפִלּוּ לְנֵר אֶחָד אֵינוֹ עוֹלֶה, לְפִי שֶׁהוּא כִּמְדוּרָה" (סימן תרעא). אז לפחות נדליק את החנוכיה בכיכר העיר! אומרים לנו חכמים: "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ"(מסכת שבת). את המצוה מקיימים בנר, קטן, בכניסה לבית. חנוכה בא ללמד אותנו דבר או שניים על נצחיות העם היהודי. אומתנו התקיימה ושרדה כל שנותיה בזכות הנר הקטן. היו גדולי עולם וחכמים אדירים לאורך הדורות, אבל בסופו של יום: היהודי הפשוט, ששר שירי שבת על שולחן ביתו, שהניח תפילין כל יום, הוא הנושא את הנצח על כתפיו[2].
"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן", לא סתם שיר, יש כאן עומק אדיר. אין יהודי כמעט, גם אם הוא טיפה רחוק מקיום רוב המצוות, שאינו מדליק נרות חנוכה. הנס הוא אנחנו. האורות הקטנים מרכיבים את העם שמפיץ את אור ה' בעולם- "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ" (ישעיה ס). אחד הדברים המדהימים הוא שכל מי שמדליק חנוכיה מהדר במצווה זו כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'[3]. כשזה קשור לעצם החיים של עם ישראל – כולנו חסידים, כולנו מהדרים. את מה אנחנו מפרסמים? את סוד הקיום שלנו; מי שמתפרסם בזיקוקים ובאורות על עצים – כַּלֵה כעָנן. אנחנו "עַם הנֵרוֹת".
המכבים בנצחונם החזירו מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה. ומאז חיכינו, עד לפני 68 שנים. הגלות הייתה ארוכה, אבל האור הלאומי של ישראל חזק ממנה, ומאיר יותר ממנה. אנו תפילה שבעזרת השם האור שלנו ילך ויאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, "ושם נדליק המנורה, בבית שוכן מעונַה" (מתוך הפיוט "חביבי"), במהרה בימינו אמן.

            "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם"(ישעיה נח)           שבת שלום וחנוכה שמח!  -חנן-



[1] שמעתי מהרב רז הרטמן יצ"ו שפרסום הנס רמוז בשם החג: 'חנוכה' מלשון חן. 'מוצא חן', שיֵראה טוב כלפי חוץ.
[2] ובלשונו של הרב קוק: "אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון של נצח ישראל" (מאמרי ראיה – נר חנוכה).
[3] כתוב בהלכה שהמהדרים מדליקים נר עבור כל אחד מבני הבית. ישנה מחלוקת ראשונים האם רק עבור כל אחד מבני הבית הגדולים, או גם בני הבית הקטנים. לדעה הראשונה, המטרה היא מעין "הוצאה ידי חובה", לכן רק אלו המחוייבים במצוות נחשבים. לעומת זאת, הדעה השניה סבורה שבהתאם לעיקרון פרסום הנס, גם ההידור מפרסם את הנס ביתר עֹז: תראו כמה יהודים יש! עם ישראל חי! לכן נדליק נר עבור קטנים (ויש שהחמירו גם לעובר שברחם).

פרשת וישלח - פגישה עם עשיו

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא.. וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.. וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה לָּךְ? וַיֹּאמַר: הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ.. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי.
בסוף פרשת תולדות עשיו אומר "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי", בעקבות כך יעקב בורח לחרן. הנה בפרשתנו- לאחר כל הפחדים; "וַיִּירָא יַעֲקֹב" שלא יֵהרג, "וַיֵּצֶר לוֹ" שלא יהרוג, לאחר שהתכונן לכל אפשרות (דורון, מלחמה ותפילה), כשהמאבק עם שרו של עשיו מאחוריו, הגיע רגע המפגש הגדול והגורלי. יעקב הוא היוזם את המפגש המחודש עם אחיו, מפגש הנחזה על פניו כחנופה והתבטלות. מה ארע שם? פרץ של רגשות אחווה ואהבה בין האחים? השלמה מציאותית של הצדדים? נראה שהדברים לא חד משמעיים.
ברגע הראשון שעשיו רואה את יעקב הוא רץ אליו, מחבק אותו ומנשק אותו. תיאור של איחוד מרגש במיוחד. אלא שהמדרש הידוע אומר: "וַֹיִֹּשָֹּׁקֵֹהֹוֹּ" - נקוּד עליו, שלא נשקו בכל לבו (רבה עד). אמנם הוא מנשק אותו, אבל לא באמת מתכוון לכך. לעומת דעה זו, סובר רבי שמעון בר יוחאי: "מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו". על גבי זה, מפריז רבי ינאי ואומר: לא רק שלא נשקו בכל ליבו, "אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו"[1].
בשורה התחתונה - עשיו לא הורג את יעקב, כפי שהבטיח לעצמו. וגם בסיום המפגש - עשו חוזר לארץ שעיר ואין שום מריבה על ירושת האבות. יעקב מבטיח שהוא יבוא אחריו לארץ שעיר, אבל נראה ששניהם יודעים שאין זו הבטחה רצינית. וכך דרשו חז"ל: "חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֵצֶל עֵשָׂו לְהַר שֵׂעִיר מִיָּמָיו! אֶפְשָׁר יַעֲקֹב אֲמִתִּי הָיָה וּמְרַמֶּה בוֹ? אֶלָּא אֵימָתַי הָיָה הוּא בָא אֶצְלוֹ? לֶעָתִיד לָבוֹא, דִכְתִיב: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו".
חכמי ישראל במשך הדורות הקבילו בין הפן האישי יעקב-עשיו לפן הלאומי ישראל-אדום. המפגש עם העולם המערבי הוא מורכב. השאלה אם הוא יהיה בצוּרת נשיקה או בצורת נשיכה תלוי בנו. הזוהר מתאר את המפגש החיובי: "וכי יעקב שהוא השלם שבאבות… איך השתחווה לאותו רשע? שעשו הוא ב'סטרא' של אל אחר, ומי שמשתחווה לו משתחווה לאל אחר? .. אלא למקום השכינה כרע והשתחווה". שגם בין מחנהו של עשיו – הצליח יעקב לזהות ולחלץ את השכינה- "רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים". זה תפקידנו. בכל כלי, ובכל המצאה יש פוטנציאל אדיר- לקדושה ולטומאה. הכדור בידיים שלנו ליצור מפגש טוב ומפרה – "יפיוּתו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט,ב).
ראינו כמה סוגי פגישות עם עשיו- נשיקה בלב שלם, נשיקה בלא כוונה, נשיכה, וגילוי השכינה. נסיים בלשונו הזהב של הנצי"ב מוולוז'ין: "וַיִּבְכּוּ- שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעוררה עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו הוא. וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס[2] – וכן הרבה" (העמק דבר בראשית לג ד). שנזכה.

            "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א)         שבת שלום,  -חנן-


[1] רבנו אברהם אבן עזרא יוצא חוצץ נגד הסבר זה: "הדְרש על נקודות וישקהו- טוב הוא לעתיקי משדיים (לתינוקות בגן), כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו".
[2] הסיפור המלא: "רבי יהודה אמר לרבי אפס: כתוב איגרת בשמי לאדוננו המלך אנטונינוס. קם ר' אפס וכתב: מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס. קראו רבי יהודה וקרעו. אמר לו: כתוב: מעבדך יהודה לאדוננו המלך אנטונינוס. אמר לו (=ר' אפס): מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר לו: מה אני טוב מסבי, לא כך אמר: 'כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב'?".

פרשת ויצא - ככה בונים עם

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב, וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה הִוא לֵאָה!
בפרשת השבוע נקרא על תרמית לבן הרשע בכך שהחליף את רחל בלאה. יעקב אבינו ידע שלבן עלול לרמותו ולכן סיכם עם רחל על סימן ביניהם, כך ידע בודאות שהיא היא רחל[1]. כאשר ראתה רחל שלאה הולכת לחופה במקומה, היא מסרה ללאה את הסימן. מעשה אצילי זה, מתואר בדברי חכמינו באופן תמוה- "צניעות שהיתה ברחל" (מגילה יג). המעשה הזה אכן מורה על האישיות הנעלה של רחל אמנו; זהו אקט של חמלה, אהבה, אחווה, חסד, אבל מה שייכת כאן מידת הצניעות?[2]
אנחנו מכירים את התחושה הזאת, שכשאדם עושה טובה לאדם אחר, הוא מרגיש טוב עם עצמו, והוא גם מרגיש שהשני קצת חייב לו. ואם לא 'חייב', אז לכל הפחות אני כנותן נמצא בתחושת עליונות כלפי המקבל. האדם המקבל לעיתים שוכח שהוא קיבל, אך הנותן – זוכר זאת לזמן ארוך. הצניעות של רחל התבטאה בכך שהיא לא הזכירה את פרשת הסימנים שמסרה לאחותה מעולם.
בהמשך הפרשה מסופר שראובן, בנה הבכור של לאה, מצא דודאים בשדה ורחל חושקת בהם. תגובתה המוזרה של לאה לבקשת רחל מקוממת: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי"?! איך את מעיזה לבקש ממני דודאים בעוד שאת יום יום לוקחת ממני את בעלי? מספיק זה שהוא מעדיף אותך על פני! ואנחנו נזדעק לטובת רחל: איך את מעיזה להאשים את רחל? היא לוקחת ממך את בעלך?! הרי יעקב מראש רצה להתחתן רק עם רחל! ורחל, בנדיבותה, הסכימה להכניס אותך במקומה, כיצד את מעיזה כעת להתרעם שיעקב אוהב את רחל יותר מאשר אותך?
אנחנו מבינים שמאז מעשה מסירת הסימנים שתיהן שכחו את הדבר הזה[3]. רחל לא הרגישה מעולם שלאה נמצאת בבית הזה בזכותה, וכיון שהיא לא שידרה את זה - לאה לא הרגישה את זה. זוהי צניעות. לאה הרגישה בבית בדיוק כמו רחל, וברור לה שצריך להיות שוויון רגשי ביניהן מצדו של יעקב. לשתי האחיות יש המון סיבות לריב: ראשית- הן אחיות[4] (יעקב ועשו, קין והבל וכו'); שנית- הן 'צרות', דהיינו נשואות לאותו איש; חוץ מזה- האחת פוריה והשניה עקרה (שרה והגר, חנה ופנינה). כאן מתגלה גדולתן של האמהות הטהורות: למרות כל הסיבות- שתי האחיות הללו אוהבות ומכבדות זו את זו. חז"ל אומרים שבהריון השביעי שלה, לאה הבינה שאם יִוָּלֵד לה עוד בן - יהיו לה שבעה, ולרחל יהיה פחות ילדים מהשפחות, לכן התפללה לה' והעובר הפך לנקבה.
הילדים מתברכים בכל ליל שבת: "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", אחים שלא היתה ביניהם קנאה ותחרות על אף גדולת אפרים הצעיר על פני מנשה. את הבנות והכלות מברכים בברכת רחל ולאה, שבזכות הצניעות והאחווה שביניהן – נבנַה עם ישראל:

"יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל"          שבת שלום,  -חנן-



[1] דעה יוצאת דופן מביא רבנו יוסף חיים, 'בן איש חי', וכתב ('עוד יוסף חי') שיעקב ידע שזאת לאה כבר בערב. מסירת הסימנים התבצעה כדי שיעקב ידע שרחל מסכימה לכך. יעקב נישא ללאה, בבוקר הוא ניגש ללבן ובירר איתו את העניין המוסרי מדוע רימה אותו.
[2] עיקרי הדברים שמעתי ממורי אחי הרב עמיחי שוקרון שליט"א, רב שכונת מרום נווה בעיר רמת-גן.
[3] והדבר המדהים הוא שדווקא ה' זכר זאת. רש"י כותב: " וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת רָחֵל – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה".
[4] השנה מצאתי כתוב בסדר עולם רבה ב' שרחל ולאה היו אחיות תאומות!

פרשת תולדות - למה ייסורים?

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
פרשתנו פותחת בתיאור תולדותיו של יצחק. מצד אחד יצחק אבינו יודע בודאות שהוא נבחר להמשיך את מסורת אברהם- "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָֽרַע", צאצאיו יירשו את הארץ וימלאו את תפקיד קריאת שם ה' בעולם. מצד שני – אין לו ילדים. אשתו עקרה כבר עשרים שנה, אביו אסר לשאת אישה מן הכנענים, מה יעשה? יתפלל[1]. ואכן, הקדוש ברוך הוא נענה לתפילתו ורבקה נפקדת בתאומים. כאן קורה דבר שלכאורה הוא טריוויאלי – יש לה מיחושים לא רגילים בבטן, "התרוצצויות"[2], אז היא הולכת לדרוש את ה'. למה? וכי כך עשה אברהם כשחלה מחמת הברית? ובכלל: מהי אותה דרישת ה'?
לדעת רש"י, רבקה מתחרטת על ההריון- "אם כן גדול צער העבור, למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על הריון?". לפי זה, לדרוש את ה' הכוונה היא לברר- "שיגיד לה מה תהא בסופה" (רש"י שם). רבקה מבינה שהמיחושים הם סימן מלמעלה. לדעת רבנו אברהם אבן עזרא היא הרגישה כאבים יוצאי דופן- "היא שאלה לנשים שילדו אם אירע להם ככה, ותאמרנה לא". בעקבות זאת רבקה דורשת את ה', דהיינו: מתפללת, כעל כל צרה שבאה. למדנו מזה שתי עצות בשאלה מה אדם יעשה כתגובה לאירועים משונים בחייו. יברר מדוע קרה לו כך, ויתפלל לשיפור במצב.
למען האמת, השאלה בימינו היא הרבה יותר רחבה. הבירור הוא הרבה יותר טכני וזמין- יש רופאים, אנליסטים, חזאים ומפתחים. מה צריך לעשות כשקורים דברים יוצאי דופן בחיינו? בירור טכני ישיר הוא טוב וחשוב, אבל הוא לא מספיק, וזאת לא כוונת רבקה. כתוב בגמרא בשם רבא: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו" (ברכות ה); כאשר מתרחשים כל מיני אירועים לא ברורים בחיינו – יש לעשות חשבון נפש ולתקן את דרכינו, בבחינת "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה' "(איכה ג). לך לרופא וחזור בתשובה.
הרמב"ם פוסק באופן דומה להלכה: "בִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה - יִזְעֲקוּ עָלֶיהָ.. יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן.. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ, אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת, וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת."
יתכן ופשפוש במעשינו זה המלצת 'ברירת מחדל' משום שאין אנו יודעים לברר סיבות רוחניות, 'חשבונות שמיים'. על מה X קרה, ועל מה Y? הנביאים ידעו, אנחנו לא. בכל מקרה- פשפוש במעשים זה לא מתמטיקה. נעשה תשובה, נתפלל, אך לא נִתְלֵה מאורע במעשה בצורה חסרת אחריות. ועוד יש לדייק: אל לו לאדם להכות על חזה חברו; "יפשפש במעשיו", ולא במעשי חברו.
            "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם.. בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה" (זכריה יד)            שבת שלום, -חנן שוקרון-




[1] תרגום יונתן מוסיף שבכדי להתפלל, הלך יצחק למקום העקידה. "וַאֲזַל יִצְחָק לְטַוָור פּוּלְחָנָא, אֲתַר דְכַפְתֵיהּ אֲבוֹי".
[2] ראוי לציין את דעת רבי חיים בן עטר: "ולעולם לא הקפידה על צער ההריון כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי".