שביעי של פסח - הגאולה

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר.. מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא.. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ- אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד! מתוך הקריאה לחג
אנו נמצאים לקראת סיומו של חג המצות אותו חותם חג מיוחד. השבוע ננסה להבין קצת יותר מה עניינו של חג "שביעי של פסח". רגילים לומר שהחג נקבע משום שבתאריך זה, כא בניסן, התרחשה קריעת ים סוף. אלא שנצטוו ישראל על החג עוד קודם לכן, בהיותם במצרים, שם נראה ממש כי כל עניינו הוא חתימת חג המצות "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לה'[1] ". בנוסף, בחג זה אין אף מצווה מיוחדת מלבד אלו הנמשכות מחג המצות שקדם לו[2]. לנוכח דברים אלו מתחזקת השאלה: מדוע בחר ה' לצוותנו על חג זה?
ואולי דרך תקנת חכמים לקריאה בנביא בכל קריאה בתורה נצליח לברר את התשובה. ביום טוב נקרא בתורה את שירת הים אשר נמצאת בפרשת בשלח. ההפטרה המקובלת בשבת בשלח היא שירת דבורה בספר שופטים, וההקבלה די ברורה; שירת ניצחון, טביעה בים מול 'טביעה' בנחל קישון, שלל המלחמה ועוד. אלא שלמרבה הפלא, בחג הקרוב נקרא הפטרה שונה[3], שירת דוד בספר שמואל "וַיְדַבֵּר דָּוִד לה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו". מדוע?
נסכים שאין שום ספק כי הנושא המדובר ביותר בחג המצות הוא: החירות, או במילים אחרות- הגאולה. ולכל יהודי המושג גאולה מעורר שתי קונוטציות: האחת היא גאולת מצרים והשניה היא הגאולה העתידית[4]. החג הראשון אשר חגגנו לפני כמה ימים מוקדש בעיקרו לגאולת מצרים, דבר המתבטא הן בקריאה בתורה והן בליל הסדר עצמו. החג האחרון, שביעי של פסח, מוקדש לגאולה האחרונה, ולכן אין הפטרה מתאימה יותר מאשר שירת דוד המסתיימת בפסוק "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם".
במסכת ברכות מובאת מחלוקת אותה למדנו בהגדה בליל הסדר. לדעת בן זומא מזכירים את יציאת מצרים ביום ובלילה אך לא בימות המשיח, ולדעת חכמים מזכירים יציאת מצרים גם בזמן הגאולה המוחלטת. באופן כללי, אנו מעוניינים לזכור משהו כדי ללמוד ממנו, ומה לומדים מיציאת מצרים? שאפשר להגאל. כאשר מגיעים לגאולה הסופית אומר בן זומא- יציאת מצרים הופכת לא רלוונטית. המהר"ל מסביר (נצח ישראל, הקדמה) שלדעת חכמים לא ניתן להגיע לימות המשיח בלי יציאת מצרים, ולכן גם בימות המשיח צריך להזכיר את יציאת מצרים. לפי בן זומא לעומתם, לא היתה שום מניעה שנשאר במצרים עד ביאת המשיח. בכל מקרה, לכל הדעות יציאת מצרים משמשת ככלי לדבר אחר. חג הפסח אפוא הוא רק הכנה לכאורה לחג המרכזי: שביעי של פסח.
נמצנו למדים כי מהותו של חג שביעי של פסח, עוד בתוך מצרים הייתה השלמת הגאולה. אז- הסרת איום מצרים שהתבטא בקריעת הים, וכיום- הגאולה שאנו חווים על בשרנו מאז קום המדינה[5]. ואומר הנביא דברים מדהימים: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיה כג).

שנזכה לראות עין בעין בסיום התהליך במהרה,        מועדים לשמחה ושבת שלום,  -חנן-




[1] מעניין שבפרשת המועדות בספר דברים מופיע אותו פסוק בשינוי קל, בו נקרא חג שביעי של פסח "עֲצֶרֶת", שמו של החג המסיים לכאורה את חג הסוכות, ומאופיין דווקא במספר שמונה ולא שבע. ואכמ"ל.
[2] נוסיף ונציין שזהו החג היחיד מן התורה בו אין אנו מברכים ברכת "שהחיינו".
[3] ואין זה חידוש שיש אפשרות לקרוא את אותה הפטרה פעמיים בשנה. לדוגמא: "רָנִּי וְשִׂמְחִי" בפרשת בהעלותך ובשבת חנוכה.
[4] עליית חלק מהעם בתקופת זרובבל לארץ ישראל אינה מכונה גאולה, אלא 'שִׁיבַת צִיּוֹן'. ובצדק.
[5] יוצא שלכל הדעות תקופתנו עולה בערכה, בעוצמתה ובחשיבותה, על יציאת מצרים. ועל כך נוהג מורי ורבי הרב אורי שרקי שליט"א לומר שלצערנו לא תמיד אנו מרגישים כך. נראה לפעמים שתקופתה של מדינת ישראל, היא תקופה אפורה ובינונית ואילו תקופת יציאת מצרים מעצם מרחק הזמן מופיעה כמלאת ההוד והתפארת. על כך כבר אמרו חכמים: 'אין בעל הנס מכיר בניסו' (נדה לא). רק בעוד כמה דורות יוכלו נכדינו ונינינו לראות שתקופתנו גדולה היתה מיציאת מצרים.

חג החירות - ארבע וחמש

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
בעוד כמה שעות נשב כולנו סביב שולחן הסדר, לבושים בבגדי החג ומרוגשים לקראת סיפור יציאת מצרים בחיק המשפחה. אחד המוטיבים החוזר על עצמו פעמים רבות במהלך הסדר הוא המספר ארבע. ככלל, מסביר המהר"ל כי המספר ארבע רומז על הופעה שלמה. לכל דבר בעולם ארבעה צדדים, כנגד ארבע הרוחות- צפון דרום מזרח ומערב. בליל ה'סדר' אנו מבטאים את השלמות המקסימלית בעזרת המספר ארבע. אלא שבכל נושא בו נרמז המספר ארבע, טמונה אי-שם הבשורה המהפכנית של החמש.
נתחיל בארבע שאלות 'מה נשתנה'. השאלות שרגילים אנו לשאול הן: חמץ לעומת מצה, שני טיבולים, מהות ההסבה ושאר ירקות לעומת מרור. השְלֵמוּת הבאה לידי ביטוי כאן היא זכירת שיעבוד מצרים (מרור, טיבול[1]) והיציאה ממנו (מצה, הסבה). את השאלה החמישית אנו מוצאים במשנה (פסחים י,ד): "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי". אמנם שנה שעברה לא זכינו לקיים מצוות אכילת קרבן פסח[2], אך השאלה החמישית היא המרכזית שבכולן – הכמיהה לבית המקדש ולחזרת העבודה. ואכן המספר חמש רומז על הנקודה הפנימית המאחדת שבתוך ארבע רוחות השמים[3].
במהלך הסדר אנחנו שותים ארבע כוסות. אחת בקידוש- ההתחלה, שניה בסוף ההגדה- הדיבור, עוד אחת אחרי ברכת המזון- האכילה, ואחרונה בסיום ההלל- החתימה. הכוס החמישית מכונה "כוסו של אליהו". באמצעות הדיבור, הצד הגבוה שבאדם לעומת שאר הנבראים, אנו מסוגלים לקדש את האכילה שאף היא מתבצעת בַּפֶּה. בכוס החמישית האדם מתעלה שלב אחד נוסף אל הדיבור הא-להי הפורץ את גבולות התודעה- הנבואה, ונייחל לחזרתהּ. [מעניין הוא מנהג יוצאי תימן אשר שותים כוס זו].
בפסוקים המופיעים בראש הדף מודגשות ארבע לשונות הגאולה: וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי. במעשה גאולת מצרים ביצע הקדוש ברוך הוא מספר פעולות: הוצאה גיאוגרפית מארץ מצרים, הצלה מן העבדות (נוסיף: סילוק העבדות מהמחשבה), גאולה המעוררת פליאה ואמונה בהשם, ולבסוף- לקיחת הפרטים ויצירת יישות לאומית חדשה. אך הוצאת העם אל המדבר זו אינה גאולה שלמה, הוא עדיין חשוף לסכנות, לפגעים ולמלחמות. העבודה נשלמת בכניסה לארץ ישראל, הלשון החמישית- וְהֵבֵאתִי[4].
ולסיום- ארבעת הבנים. הבן החמישי הוא אותו בן משפחה שלא הגיע בכלל לליל הסדר, הוא הצביע ברגליים. מבחינת הסיווג הקלאסי הוא יכול להיות חכם, רשע או כל אחד אחר, אך הוא לא כאן כדי שנוכל לדעת. זוהי אחת ממחשבות ליל הסדר – איך אנחנו גורמים לו להגיע, "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח", משאירים לו את הדלת פתוחה. בקבלה מייצגים את הבנים על ידי הספירות: חכם-חסד, רשע-גבורה, תם-תפארת, ושאינו יודע לשאול-מלכות. החמישי שלא בא מייצג את הקשר בין ההרמוניה האידאלית (חסד גבורה תפארת) לבין המעשה (מלכות) – הנקודה הפנימית של ספירת היסוד.

"חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת" – ובליל הנחלת המסורת נקיים: "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ",  -חנן-




[1] ונשאיר כאן פתוחה את שאלת השאלות: מדוע אנו מטבילים שתי פעמים? המרור בחרוסת ניחא, זכר לטיט של השיעבוד. אך מהו תוכן הטיבול של הכרפס במי המלח? [הרי לכם שיעורי בית לקראת החג].
[2] ואף נפסקה הלכה בשולחן ערוך: "אָסוּר לֶאֱכֹל שֶׂה צְלִי כֻּלּוֹ כְּאֶחָד בְּלַיְלָה זֶה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ" (סימן תעו,א).
[3] הרעיון מופיע בכמה מקומות בספרי מהר"ל מפראג. [לדוגמא: גבורות ה' פרק סה].
[4] הרב צבי יהודה קוק זצ"ל נהג להקביל את מצב העם אחרי יציאת מצרים כמצבו של העם אחר מלחמת העצמאות; משוחרר מן הגלות אך נתון בסכנה קיומית. את הכניסה לארץ וההתנחלות בספר יהושע הקביל הרב למלחמת ששת הימים בה הסיר צה"ל את הסכנה הקיומית היומיומית מעל ראשנו. והמלאכה נמשכת..

חג הפסח - הכשרת המטבח

השבוע לשם שינוי, בעקבות שאלות רבות שקיבלנו, אתן הדרכה פרקטית להכשרת המטבח לקראת חג הפסח. לטובת הנוחות הדברים כתובים בצורה קלילה וללא הסברים. חשוב מאוד לא לשקוע בפחדים מיותרים, כך נזכה להיכנס לחג המצות ברוגע ובהכנה רוחנית ראויה.
·    סירים וסכו"ם – ניקוי והגעלה. סירי טפלון (PTFE) כשיש חריצים – אין דרך להכשיר.
מחבתות – ליוצאי ספרד – ניקוי והגעלה. ליוצאי אשכנז – ליבון קל.
·    כלי חרס ופורצלןאין דרך להכשיר.
כלי זכוכית ופיירקס – ליוצאי ספרד – ניקוי בלבד. ליוצאי אשכנז – אין דרך להכשיר.
כלי פלסטיק – ניקוי והגעלה.
·    תנור – ניקוי יסודי (יציקת כמות נדיבה של חומר ניקוי באזורים הקשים לניקוי)[1], הפעלה על החום המקסימלי [גופי החימום בלבד, לא בתכנית 'טורבו'] למשך כחצי שעה.
תבניות אמיילאין דרך להכשיר. ניתן לעטוף בנייר כסף. רשתות – יש להניחן בתנור בעת הכשרתו, ולעוטפן בנייר כסף.
·    כיריים – ניקוי החצובות והמשטח, עיטוף החצובות בנייר כסף.
·    פלטת שבת – ניקוי, חימום למשך חצי שעה, עיטוף בנייר כסף.
·    מיקרוגל[2] – ניקוי יסודי (כולל הגומי שבדפנות), המתנת 24 שעות, חימום צלוחית עם מים במשך חמש דקות. יש לכסות המאכלים במהלך הפסח. צלחת התחתית – ליוצאי ספרד בניקוי, יוצאי אשכנז לא יניחו מאכלים ישירות על התחתית.
·    שיש – ניקוי יסודי (בדגש על החריצים), ייבוש, ולאחר מכן עירוי מים רותחים מקומקום פתוח המחובר לחשמל[3]. לחילופין, במקום העירוי ניתן לצפות בשעוונית.
שתי דרכי ההכשרה אשר ציינּו הן: הגעלה וליבון קל. ביצוען הוא פשוט יחסית, כל אחד יכול.
סדר הגעלה: יש להמתין 24 שעות מהבישול האחרון בכלי המוכשר וכן בסיר בו מכשירים. מרתיחים מים בסיר ביתי ומכניסים את הכלי המוכשר. [לפעמים ההכנסה מקררת את המים, לכן יש להשהות את הכלי במים עד שיחזרו לרתוח]. אין צורך להגעיל בבת אחת את כל הכלי, אפשר כל פעם להכניס חלק. לאחר ההגעלה שוטפים במים קרים.
סיר גדול, שאין כלי אחר שאפשר להכניסו אליו - יש למלא עד הסוף במים, להרתיח, וכשמבעבע - לשפוך כמות נדיבה של 'סודה לשתיה' והמים יגלשו על דפנותיו.
סדר ליבון קל: אין צורך לנקות את הכלי המוכשר. מניחים את המחבת (יבשה) על האש כשהתחתית כלפי מעלה ופיה כנגד האש. מצמידים חתיכת נייר מן העבר השני וכשמתחיל הנייר להיחרך – המחבת הוכשרה[4].
            שנזכה במהרה לבניין בית הבחירה וקיום חג הפסח כהלכתו   שבת שלום ופסח שמח,  -חנן-



[1] אפשר להכשיר את התנור אף אם אחר הניקוי נותר לכלוך הדבוק לדפנות, כיוון שנשרף ואינו ראוי למאכל כלל.
[2] מיקרוגל בו קיימת אפשרות של אפייה ממש [דפנותיו מתחממות] דינו כתנור.
[3] יש לדאוג שתמיד יִשָּארו מעט מים בקומקום בכדי לא לקלקל את גוף החימום של הקומקום.
[4] כלל חשוב: כל דבר הטעון הגעלה – אפשר להכשירו גם בליבון קל. עצה זו טובה כאשר קשה לנקות כלי הטעון הגעלה משום חריצים וכדומה, או אז- נלבנו.

פרשת תזריע - בידוד

וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע.. כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר - אִישׁ צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא, טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ. וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. שישי
בפרשת השבוע נקרא סדרה שלמה של הלכות הנוגעות להתנהגות המצורע, מרגע זיהוי המחלה ועד טהרתו הסופית. מצורע שזוהה על ידי הכהן כ'מוחלט' מצוּוה לשהות בבידוד[1], 'מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ', ומסביר הרמב"ם (הל' טומאת צרעת, י): "דִּין הַמְצֹרָע שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מוֹשָׁב לְבַדּוֹ חוּץ לָעִיר". ההסבר הקלאסי לציווי זה הוא ברור; יש להרחיק את הגורם הבעייתי מהחברה כדי שלא יגרור אחריו אנשים טובים. מי שגרם לפירוד בין בני אדם, עונשו הוא שיפרידו אותו משאר בני האדם. אפשר לומר בגדול שזו מטרת המוסד הנקרא כיום "בית-סוהר". אך אם הצרעת היא עונש על דיבור לשון הרע, מדוע ה' אינו מנהיג דיני נגעים כיום? מדוע לא קיים דין ההרחקה בצורה כלשהיא?
ראשית נראה לומר כי הוצאתו של המצורע מחוץ למחנה אינה עונש בלבד, כי אם כוללת בתוכה יסוד מרכזי של תיקון. הקלקול העיקרי של המצורע קשור לדינמיקה החברתית שלו, לכן עליו לבודד את עצמו. בנוסף, הבידוד מפגיש את המצורע עם עצמו בסטריליות ומאפשר חיטוט נפשי עמוק בכדי ליצור תיקון של ממש. חשבון הנפש המעמיק הזה קשה עד כדי כמעט בלתי אפשרי בתוך שטף החיים השגרתיים; העבודה, המשפחה, הטלפון, הסידורים... וידועים דברי רבי נחמן מברסלב: "על ידי זה (ההתבודדות), הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות" (ליקוטי מוהר"ן א,נב). במידה וזיהינו הרגל חיים קלוקל שלנו, עלינו לקחת פסק זמן בכדי לשנותו.
ה"חפץ חיים" ('שמירת הלשון' שער הזכירה, ו) מסביר שבחר ה' להחיל את עונש הצרעת רק במציאות של משכן או מקדש, משום שרק אז יכול האדם הטמא לשוב ולהיטהר. מטרת הבידוד, ונגע הצרעת בכלל, אינה להרחיק את האדם אלא דווקא לקרב ולהחזיר אותו חזרה אל תוך המחנה, באופן מתוקן ובריא יותר. ההרחקה היא טקטיקה ולא מציאות אידיאלית. לא מוותרים על אף יהודי, 'חריג' ככל שיהיה. אנחנו שולחים את המצורע לגלח את כל גופו ולהתחיל לחיות מההתחלה את חיי החברה שלו, כמו תינוק הוא לומד לדבר מחדש.
לאחר שהמצורע התבודד כל משך המחלה, עדיין נאסר עליו להיפגש עם כלל האנשים. ראשית עליו להיפגש עם אנשי מעלה כדוגמת הכהן[2]. אף לאחר מכן, כשחוזר לתוך העיר, המצורע אינו יכול פשוט לשוב לביתו, עליו לעלות אל בית המקדש ולעבור תהליך טהרה מיוחד. מדוע בית המקדש? מפני שהמקדש הוא מקור הדיבור הא-להי, "וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָיִם" (מיכה ד). אין שום משמעות לַהרחקה בפני עצמה, לכן ה' בחר לגנוז את הצרעת כל זמן שאין בית מקדש אליו המצורע ישוב.

            שנזכה לתיקון אמיתי כל אחד ואחד מאיתנו ולבניין המקדש במהרה   שבת שלום,  -חנן-



[1] בתרגום יונתן קיימת תוספת המדגישה את בדידותו: "בִּלְחוֹדוֹי יְתוּב [בדד ישב], וּלְצַד אִינְתְּתֵיהּ לָא יִתְקְרֵב", אף אשתו אינה עימו. ורש"י על פי חז"ל מוסיף "שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו".
[2] בעניין המפגש עם הכהן, בפרשת 'מצורע' קיימים שני פסוקים צמודים לכאורה סותרים. הראשון- "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵֽן", דהיינו המצורע נכנס אל הקודש שבתוך המחנה. ובפסוק אחר "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה". מי בא אל מי? מסביר הרב רא"ם הכהן שאכן בפועל הכהן הוא זה שיוצא אל האיש המצורע, שהרי אסורה על המצורע כניסה פנימה כל זמן שהוא בטומאתו. אלא מלמדת אותנו התורה בלשונה שגם יציאה זו אינה אלא התקרבות של המצורע אל הכהן, אל המחנה. היציאה של הכהן אל המצורע החוצה באה כדי שבסופו של תהליך יובא האדם אל הכהן.