פרשת כי תשא - בין רע ליותר רע

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.
השבת נקרא על אחד המשברים הטראגיים ביותר בתולדות העם היהודי; עם ישראל מודאג מכך שמשה לא מגיע[1], וההמשך ידוע לכל. ארצה להתמקד בדמות מפתח בתהליך חטא העגל והיא: אהרן הכהן. קודם כל נשאל: האם אהרון חטא? במבט ראשון התשובה היא חד משמעית כן. ראשית, משה בעצמו בא אליו בטענות בפסוקים שלפנינו, וכן מצינו שה' סבר כך, בתזכורת של משה בספר דברים נאמר: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה.. וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ" (דברים ט).
מצד שני, ידועה דעת חכמינו שכל פעולותיו של אהרן היו לשם שמים (רש"י בפרשה); הוא ניסה לאחר את הכפירה, הוא לא התכוון ליצור עגל. גם אם יקשה עלינו לקבל את כל הלימודים הללו, הרי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בחר בו להיות כהן, בניגוד לבכורות שנפסלו, "שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודת אלילים נבחרו תחתיהם"(רש"י במדבר ג,יב). יוצא מכאן שמי שחטא בעגל נפסל מכהונה, כיצד אהרן נבחר לכהונה חרף מעשיו?
לכל אחד בחיים יש שלושה סוגי בחירות. הראשון הוא הבחירה בין טוב לרע; נדרשת עבודה אישית גדולה כדי לאזור כח לבחור בטוב, אבל ההכרעה עצמה היא קלה – טוב. הסוג השני הוא בין טוב לטוב; כאן ההתלבטות אמנם עולה מדרגה, אבל עדיין – צרות של עשירים. הסוג השלישי הוא הבחירה בין רע - לרע. רוב האנשים לא רוצים להיכנס לזה בכלל. גדולת האדם נמדדת כשהוא צריך להתלכלך בבוץ בשביל למזער נזקים. את המילה 'שמצה' מפרש רמב"ן מלשון 'שמץ', "שמץ פסול", זאת אומרת 'מעט'. אהרן ניסה למעט בחטאם של בני ישראל כדי שתהיה להם דרך חזרה. אהרן התלכלך בבוץ, ברע, בשביל להימנע מן היותר רע. "אָמַר אַהֲרֹן: אִם בּוֹנִים הֵם אוֹתוֹ - הַסִּרְחוֹן נִתְלָה בָּהֶם, מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה הַסִּרְחוֹן בִּי וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל"(ויקרא רבה י,ג).
מסופר על צדקותו של אהרן הכהן: "כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם, שלא מדעת חברו, ואומר לו: ראה חברך איך הוא מתחרט על שחטא לך! והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו. ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה" (אבות דרבי נתן). מצד אחד עומדת האפשרות שהאנשים יריבו, מצד שני האפשרות שאהרן ישנה מעט[2], והוא בוחר להתלכלך.
תכונה זו דורשת טהרה, על האדם להיות שלם בליבו ולכוון כל כולו לשם שמים בכדי לעשות רע שכזה. בני אהרן, נדב ואביהוא, למדו מאביהם, אבי-הוא. רצו להיכנס לבוץ, לבוא למשכן כדי לכפר על כלל ישראל שלא בזמן. אבל חז"ל מבחינים בין השיטים את אי-טהרת הלב במעשה; הם נכנסו שתויי יין (וקרא רבה יב), או שרצו למרוד בהנהגה (סנהדרין נב), בכל מקרה – הם לא היו נקיים מִפְּנִיוֹת.
המפגש של אדם מישראל עם הכהן הוא בדרך כלל סביב דבר שלילי שעשה. נכון שיש קרבן תודה, אבל רוב המצבים הם לא נעימים; כשאדם חוטא הוא מביא חטאת או אשם, אדם שקיבל צרעת על חטא שעשה מזמין את הכהן אליו. הכהן שומע כל הזמן וידויים מאנשים, "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". לכן על הכהן לדעת לרדת אל המקום של האדם המתכפר, לנחם אותו ולמזער את נזקי החטא. אהרן לא זכה לכהונה למרות חטא העגל, אלא דווקא בעקבות פעולתו בחטא העגל, בה הוא הוכיח את גדלותו.
                        שנזכה לשיבת כהנים לעבודתם, לויים לדוכנם וכמובן ישראל לנויהם,       שבת שלום,  -חנן-

[1] אגב, בהזדמנות זו נתקן עיוות שנשתרש בדעת ההמון. חשוב לדעת לקרוא את החומש, עם ישראל לא ביקש תחליף לא-לוהים אלא חיפש תחליף למשה. והדברים מפורשים בפסוקים.
[2] יש שהסבירו שזה אינו שקר כלל, משום שבשורש נשמתו של היהודי הוא קשור בנימי נפשו לחברו. ואכמ"ל.

פרשת תצוה - לובשים תפקיד

וְאַתָּה, הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי; אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט. וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.
בפרשת השבוע נמשיך לקרוא על הקמת המשכן וכל הנלווה לה. כחלק מהכנת הקרקע לעבודה במשכן, ה' פוקד על משה להכין בגדים מיוחדים לכהנים, ובגדים נוספים לאהרן הכהן הגדול. כבר שאלו חכמים (ירושלמי יומא ז,ג) "מפני מה כהן גדול משמש בשמונה בגדים? ר' חנניה חברין דרבנן[1] אמר:  כנגד ברית המילה שהיא לשמונה ימים". כלל גדול בידינו הוא שחכמים לא קושרים שני דברים באקראיות רק בגלל איזה עניין משותף שולי. לכן עלינו לשאול: מה הקשר בין מצוות מילה לבין בגדי הכהונה?
במדרש (ילקוט שמעוני, ירמיה שכא) מובא דו-שיח בין השבת לברית המילה; השבת אומרת 'אני גדולה מִמֵּךְ, שהרי בי שבת הקדוש ברוך הוא ממלאכת עולמו', אמרה המילה 'אני גדולה ממך, שאלמלא אני – לא נברא העולם! שנאמר "אִם לֹא (אלמלא) בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה - חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" '. המדרש מכריע שמילה גדולה מן השבת משום שהשבת נדחית בפני מצוות מילה.
והנה, גם מצוות הכהונה דוחה את השבת, שהרי מקריבים קרבנות תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם בשבת. מסביר רבנו יוסף חיים (ה"בן איש חי") שמצוות המילה ומצוות עבודת המקדש שוות בדרגתן. כשם שהמילה היא 'כרטיס הכניסה' לעם ישראל, כך עבודת הכהנים היא סמל ההשתייכות לעם הסגולה באמצעות שליחים נאמנים.
בעזרת הבנה זו אנו מסוגלים להבין את המשפט התמוה לכאורה - "מה קרבנות מכפרין - אף בגדי כהונה מכפרין" (זבחים פח,ב); קרבן מכפר זה עוד מובן, אבל בגדי הכהונה? כיצד בגדי כהונה מכפרים? כאן אנחנו לומדים שיעור גדול- יותר ממה שהאדם לובש בגדים, הבגדים מלבישים את האדם, בתפקיד. הבגדים בתפיסה הרווחת הם 'לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת' בלבד, זאת אומרת שהזולת מתייחס אלינו שונה בהתאם ללבוש[2]. יחד עם זאת, יש מכשול שה'לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת' יהפך למן השפה ולחוץ, קנקן יפה בלי כלום בפנים. על כך מוסיפה התורה פן נוסף לבגדים- "לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי", גם בחדרי חדרים האדם לבוש (שולחן ערוך ב), כי הבגד פועל על האדם גם בצורה פנימית, "שמכניסין קדושה לכהן"(ר' צדוק מלובלין). הדברים מפורשים במאמר חז"ל: "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם"(סנהדרין פג). 'בגדי הכהן מכפרים' על כלל ישראל, כי הם מגדירים את תפקידו של השליח, שבט לוי.
בניגוד למנהג הגויים שכשאדם נפטר, קרוביו מורטים שערות או שורטים את הבשר, ביהדות ההלכה היא שקורעים את הבגד. מות הקרוב אינו בא לדכא, אין אנו מחסירים מגופנו ומיכולת השפעתנו בעולם, אלא הוא סימן לנו לבחון מחדש את תפקידנו בעולם ולקבל עלינו ולו חלק קטן מן האדם שהלך לעולמו.

ויקויים בנו "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים"(ישעיה נא) שבת שלום,  -חנן-


[1] משמו של החכם המוזכר בתלמוד, 'רבי חנניה חברם של החכמים', אנחנו למדים על חשיבות הקרבה לגדולי הדור.
[2] בשנת 1974 נערך ניסוי מילגרם הידוע. אחת ממסקנות הניסוי היא שרמת הציות גדלה כשהמציית לבוש כבעל תפקיד.

פרשת תרומה - הרצון במשכן

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ.
בפרשת השבוע אנו קוראים את ציווי ה' לבנית המשכן. מסביר הרמב"ן בתחילת הפרשה את יסוד הצורך במשכן: "והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם... ושָם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל... וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שכוּן עליו בנסתר... והיה במשכן תמיד עִם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני". הדבר הראשון והבסיסי ביותר בבניה הוא: שותפות אקטיבית של עם ישראל[1]. הקדוש-ברוך-הוא נתן את התורה מן השמים במהלך חד צדדי למדי שהותיר את העם מתוסכל במידת מה. התרומה מבטאת את ההשלמה של ההתגלות בהר סיני, דיאלוג אמיתי דו-צדדי, השותפות בפרשתנו הינה אפוא המשך הכרחי למעמד קבלת התורה. ה'כבוד' של הר סיני הוא ההשראה הפסיבית, ה'כבוד' במשכן הוא אותה שכינה, מן הצד האקטיבי של האדם.
אפשר לומר כי בניגוד כמעט מוחלט לעיקרון "פיזור האחריות" בפסיכולוגיה החברתית[2], משה מודיע בצורה כללית: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" ובסופו של דבר בני ישראל מביאים כל כך הרבה תרומה שכבר נשאר עודף, "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר"(שמות לו). טמון כאן סיכון גדול, משה 'סומך' על העם בעניין כה מרכזי, וכנראה שאם עם ישראל היה עונה לסטטיסטיקה המקובלת ולא מתנדב, המשכן לא היה נבנה! דבר זה מתבקש מעצם הגדרתו של המשכן כפרי השתדלותו של העם, ולכן הימנעות מבניתו היא תעודת עניות של העם אך לא חלילה עבירה ומרידה בה'[3].
ה' כרת עם בני ישראל ברית במעמד הר סיני. כל קיום המצוות נמצא תחת אותה ברית א-להית המגדירה את תפקידנו. אך המשכן, המסמל קשר אינטימי בין עם ישראל לה', לא יכול להיות בנוי על חוק, או חובה בתחילה; לב היהודי הרוצה והכוסף הוא הדרך אל המקדש. "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ"(תהילים קב), קרי: אם העם רוצה – סימן שהגיע הזמן. ולהפך, העצב הגדול הוא "צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ"(ירמיה ל).
אז מה ה' שואל מעמנו? לרצות, כי זה לטובתנו. אנחנו רוצים הרבה דברים, אבל קשה לרצות דבר שמעולם לא חווינו (כִּפְרַטִים), לכן העבודה האישית שלנו בשלב הראשון בתחום הזה היא: ללמוד. ללמוד על בית המקדש, לקרוא בדברי חכמינו הקדמונים על יתרונות קיומו ברמה הפרטית, הלאומית, והעולמית. לדעת מה חסר, וכך להיות מסוגלים לרצות. באמת.
            "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם... וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (הפטרה)  שבת שלום,  -חנן-

[1] חלק מן הדברים שמענו מאת הרב רוזנבלט יצ"ו.
[2] ב- 1964 נדקרה למוות אישה בניו יורק. שבועיים לאחר הרצח פורסם דוח לפיו כ-40 משכניה של האישה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה. תופעה זו הביאה פסיכולוגים לידי מסקנה שככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו, כך הם נוטים לפזר את האחריות ביניהם ולא פועלים בעצמם.
[3] מקורות רבים לנושא, לדוגמא: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן" (במדבר רבה יב,ג). וכן: "אמר להם [ה' לעם ישראל]: בנַי, אותם בשר ודם [מלכי עבודה זרה] צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מַאוֹר" (מדרש אגדה שמות כז). כמובן, ברגע שיצא הציווי מאת ה', לאחר נתינת התרומה, בניית המקדש היא מצווה לכל דבר, "מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' "(רמב"ם הל' בית הבחירה א,א).

פרשת משפטים - תפיסות זרות

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'. לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
בפרשת השבוע ה' נותן לעם ישראל כמות גדולה של מצוות מכל הסוגים; בין אדם למקום ובין אדם לחברו, לקראת סיום הפרשה אנו מצווים על שלושת הרגלים. לאחר הציווי הכללי ופירוט החגים, ישנו פסוק נוסף העוסק בחג הפסח וכן פסוק נוסף בקשר לחג השבועות, כעת היינו מצפים לפסוק העוסק בחג הסוכות, ולתדהמתנו מגיע פסוק הנראה לכאורה שאינו שייך- "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".
נשאל אף על הציווי כשלעצמו, מהי מהות האיסור? הרי מותר לאכול חלב ומותר לאכול בשר, היכן מצינו שתערובת של שני מאכלים מותרים תהיה אסורה[1]? מסביר הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ובעקבותיו גם אברבנאל) שטעם המצווה הוא משום ריחוק מדרכי עבודה זרה שהייתה נהוגה בעבר. ייחום הבהמות התרחש בחורף, ובתקופת ההמלטות, הלא היא בתחילת הסתיו, רועי הצאן היו מודים לאלוהיהם בצורת עירוב בשר הגדי בחלבו. חג הסוכות אם כן הוא תשובה יהודית למנהג רועי הצאן, "וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת" (בראשית לג).
יש שרצו לבטל את טעמו של הרמב"ם בימינו בטענה שההתנגדות לעבודה זרה ספציפית אינה רלוונטית יותר ויש למצוא טעם אחר[2]. יחד עם זאת חשוב להבין שחכמינו לא באו לתת סיבות ארכיאולוגיות, התורה במצוותיה באה לתת קונטרה לתפיסת עולם עקרונית ומהותית, גם אחרי חלוף אותה עבודה זרה. נסביר זאת בציווי על בשר בחלב, אך עיקרון זה חשוב ביותר בהבנת מצוות התורה.
א-להים ברא חוק מסויים בטבע: כדי שתתבצע צמיחה – חובה שיתרחש מוות. לדוגמא, על הגרעין הנטמן באדמה להרקיב בכדי לאפשר צמיחת עץ. כך גם באישה היולדת, בעת נתינת חיים לַוָּלָד – מתרחש איבוד דם מאסיבי. הגדילה וההתרבות של כל בעל חיים בטבע תלויות בטרף שלו, קרי: איבוד חייו של בעל חי אחר. תפיסת העבודה הזרה היא להיות חלק מהטבע, להתנהג כמותו. תפקיד האדם לדידם הוא לשכפל את הטבע וכך האל יאהב אותו. בהקשר שלנו – החלב מסמל את נתינת החיים, לעומתו הבשר והדם מסמלים את ההריגה. מנהג עבודה זרה הוא לערב אחד בשני, ליצור חיבור בין המוות לחיים, כבעולם הטבע.
לעומת תפיסה זו, התורה הקדושה מצווה עלינו: הסתכלו על העולם, על הטבע - הוא סתמי, תפקידכם הוא לקדש את הטבע, לא לקחת דוגמא ממנו או לתת בו תקוות מוסריות, אלא לצקת מוסר בעולם. התורה אוסרת אכילת בשר בחלב משום שהיהודי לא מוכרח לייצר בניין רק מתוך הרס, אפשר גם אחרת. על אף שהטבע הוא כזה, אין זו דרכנו, לעם ישראל יש סולם ערכי מוסר משלו לפיו אנו פועלים ומקדשים את הטבע, לא שואבים ממנו מוסר.
שנזכה לקיים את התורה על פי מטרתה, תיקון הסתמיות הטבעית במוסריות. כדברי הנביא:                     
"כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי [התורה] יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"(הפטרה)     שבת שלום,  -חנן-


[1] ואכן ייחוד זה גורם לדינים מיוחדים בתערובת בשר בחלב לעומת תערובות אחרות כתרומה וחולין וכדומה. דוגמא אחת לכך הוא דין 'חתיכה נעשית נבלה' בשולחן ערוך. ואכמ"ל.
[2] לדוגמא, הראי"ה קוק (טללי אורות א): "החוט החורז העובר בתוך טעמי המצות של הרמב"ם ז"ל הוא יסוד מחית עבודה זרה. בזה יש אמנם כח תרבותי יפה של העבר, המפיח גם כן רוח חיים אידיאליים, גאון לאומי של השתתפות גדולה בבנין העולם הרוחני והתרבותי, אבל בטבעו הוא הולך ומתחלש, כי נקודת הזוהר היותר עליונה אצלו הוא העבר. ואולם באמת הרי היסוד היותר עקרי הגנוז ומקופל בטעמי המצות ונמוקיהן הוא [הרמב"ם] הסתיר".