פרשת חוקת - פרה אופטימית

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת, וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי.. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר [הכֹּהן] בָּעָרֶב.
המצווה שעל שמה נקראת הפרשה, 'חוק' פרה אדומה, היא כביכול הסמל היהודי להוראה לא ברורה, "חוקה חקקתי"(מדרש רבה יט), מצווה שטעמה עלום ולא ידוע[1]. השבת ננסה להעמיק: מה לא מובן במצווה הזו? אפשרות ראשונה להסביר שהקושי הוא מדוע דוקא פּרה מטהרת מטומאת מת. אך זו אינה קושיה על הפּרה דווקא, ניתן לשאול באותו אופן גם מדוע המקווה מטהר[2]. כל דיני טומאה וטהרה הם עמומים במידת מה. אך מה עושה את פרה אדומה לסמל אי-ההשַֹגה?
אפשרות שניה להסביר שהקושי הוא העובדה שהאדם המְטהר, הכהן, הוא בעצמו נטמא. והלא דברים קל וחומר! אם הוא זה שבכוחו לְטהר את הטמא, קל וחומר שהוא בעצמו יהיה טהור, וכאן- אין הדבר כך. אלא שנושא זה כלל לא קשה, זה ברור לגמרי; הכהן מְטהר את האדם, והטומאה יוצאת מהטמא ועוברת לכהן הטהור. הטומאה מתפשטת, לעומת הטהרה שנותרת במקומה. הדבר מובן גם במעשים שבכל יום; כשהולכים לבקר חולה, עלולים להידבק במחלה, אבל כשחולה מבקר בריא – הוא לא נדבק בבריאותו. וכן מצינו הרבה מקרים בהם רופאים שמרפאים חולה נדבקים בעצמם, או פסיכולוג שלאחר כמה זמן משתגע בעצמו. דוגמא נוספת היא המחקר שפורסם השבוע שמראֶה כי טיפול צמוד באסיר, עלול להביא את המטפל לפשיעה.
רציתי להציע אפשרות שלישית והיא שהשאלה הגדולה אינה עצם טומאתו של הכהן, אלא מדוע הכהן נטהר באותו ערב? למה הטומאה לא עברה אליו בסימטריה? נסביר: הטהרה מטומאת מת כוללת המתנה של שבעה ימים והזיית מי חטאת. לכן, הכהן שנטמא אמור גם הוא לעבור תהליך דומה, והנה אנו רואים שהוא נטהר כבר באותו ערב!  ננסה להתבונן בחידוש שב'חוק' הזה.
במסכת אבות (ב,ו) מסופר על הלל ש"רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן". בתרגום חופשי: הגלגל חוזר, את הִטְבעת ולכן הטביעוּךְ, וסופו של מי שהרגו אותך – שיֵהרגו גם הם. בקריאה פשוטה, הלל בא לומר לנו שיש מעגל אלימות, אבל לשם תובנה זו לא צריך להיות חכם דגול. נראה לי להסביר שדרך 'טעות' דקדוקית במשנה, מלמד אותנו הלל חידוש עצום. הלל נוקט בלשון פּעיל בחלק הראשון; 'הטבעת', 'הטביעוך', אך בסיום הקטע הוא אומר: ומטביעייך – 'יוּטְבּעוּ', בצורת סָביל. כְּאוֹמר: אמנם יש מעגל פשע, אך הוא לא אינסופי! אין פְּסימיות, אפשר למגר את הרוע, ולא על ידי יצירת פושעים נוספים שיטביעו, יש השגחה, יש מנהל לעולם והוא דואג שהרוע יתמעט, באופן 'סביל' מצד האדם, 'יוטבעו'.
החידוש העיקרי בפרה אדומה הוא שיש תקווה. בדרך הטבע היינו מצפים שתהליך הפרה יהיה רקורסיבי אינסופי- הטמא נטהר, המטהר נטמא, ואז צריך עוד מטהר בשבילו, שגם הוא יִיטָּמא, וכן הלאה. באה התורה ואומרת: ביעור הרע יכול להתבצע שלא על ידי עוד רע. טהרה גמורה לכהן, ללא הזדקקות לעוד פרה ועוד היטמאות. העולם מתקדם למקום טוב ואופטימי, בכלל ובפרט.
                    "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם"! (יחזקאל לו)           שבת שלום,  חנן ש.


[1] חשוב להדגיש: אין מצווה בלי סיבה, גם לפרה אדומה יש, אלא יש מצוות שטעמן נסתר, "הִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"(קהלת ז,כג).
[2] ונביא כאן את לשונו הזהב של הנשר הגדול בסוף הלכות טהרה: "הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים הוּא, שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה כְּטִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בְּמַיִם, אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב.. וְאַף עַל פִּי כֵן, רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר: כְּשֵׁם שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ לִטָּהֵר, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל, טָהוֹר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר. כָּךְ הַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדַּעַת, טָהוֹר".

פרשת קורח - חוק נאהב

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי.. כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה', נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. עליית שישי
כבר מימי קדם נחשב המלח לדבר חשוב. כמענק לחיילי רומא האמיצים ניתן להם שק מלח, או בשמו הלטיני salarium (Sal - "מלח"), שממנו אגב נגזרה המילה הלועזית- "משכורת", salary.
פרשת השבוע שלנו היא אולי מן המפורסמות בתורה, במרכזה המחלוקת שהפכה לסמל המרידה בהנהגה. בסיום הפרשה, לאחר ההוכחות השונות לבחירת ה' בשבט לוי ובכהנים, אומר ה' לאהרון שעובדי המשכן יזכו להטבות רבות מהעם. בתארו את החלטיות המצווה הזו, משתמש הקדוש-ברוך-הוא בביטוי: "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם". מה עניינו של המלח לכאן? מה מסמל המלח בהֶקשר זה?
ראשית יש לציין שברית הקשורה במלח הופיעה כבר בתורה, בפרשת הקרבנות נאמר: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"(ויקרא ג) למרות הקִרבה שבין שני הפסוקים, יש לשים לב להבדל הדק ביניהם; בספר ויקרא הברית היא בקרבנות – המלח המובא בכל קרבן, המסמל את הברית בין השם לעם ישראל. אצלנו המלח מוזכר בברית הכהונה - הבטחת הכהונה לאהרון ולזרעו[1]. נחזור אל המלח עצמו, לברר את העניין.
הרמב"ן בפירושו לתורה מביא דעה יצירתית למדי: "אני סובר בו ענין, שהמלח מים, ובכוח השמש הבא בהם יעשה מלח" דרך הפקת המלח בהפרדתו מן המים. "והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח" המים מולידים חיים והמלח מחסל. "והנה הברית כלולה מכל המידות, והמים והאש באים בה.. כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית.. כי הברית מלח העולם, בו יתקיים ויִכָּרת". המלח מקיים, מבריא, נותן חיים וטעם, מונע סירחון ומשמר, אך בה בעת גם מכרית במליחותו ושורף. הברית כלולה משניהם: "אם שמוע תשמעו" מחד, "ואם לא תשמעו" מאידך.
ונראה לי להמשיך דרך זו באופן אחר ולומר שהמלח מסמל את הנצחיות, ה'דין', והקושי שבברית. המצוות, או הכהונה, הם חוק בל יעבור. ברית קשוחה, של מלח שלא מסריח לעולם (רש"י כאן). אבל לברית הזו יש עוד צד- לימוד התורה. התורה הקדושה שנמשלה למים, היא זו שממיסה את הקשיחות. כאשר לומדים את טעמי המצוות, מוסיפים תורה=מים, אל המלח – אז הברית הקשוחה נמסה ואנחנו עושים מאהבה, מתוך חיבור והבנה שזו הדרך המיטבית לנו. יחד עם זאת, כל העת אנחנו יודעים שברגע ששוכחים חלילה את התורה והאהבה – חוזר המלח ומתקשה.
שנזכה כולנו ללמוד וללמד, מתוך כך לשמור ולעשות, ולקיים את המצוות באהבה.
            "כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף" (הפטרה)  שבת שלום וחודש מבורך,  חנן ש.


[1] ובעוד עניין מופיעה ברית המלח, בהבטחת המלוּכה: "וַיָּקָם אֲבִיָּה מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיֹּאמֶר: שְׁמָעוּנִי יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל! הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת! כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח" (דברי הימים ב יג). מה הקשר בין הדברים? קרבנות, כהונה ומלוכה. אשמח לקבל רעיונות במייל.

פרשת שלח - מקושש עליון

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.. וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת" במדבר פרק טו
בחציה השני של פרשת השבוע, אנחנו קוראים רצף נושאים שלכאורה לא קשור לתחילת הסיפור של פרשת המרגלים; חיוב נסכים, מצוות חלה, דיני שגגה, פרשת המקושש ומצוות ציצית. הרמב"ן מוצא קשר מעניין בין חלקי הפרשה ונביא את לשונו: "אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר: 'מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים'? ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצווֹתו אותם במצות הארץ, הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה". ה' מנחם את ישראל במצוות התלויות בארץ, כהבטחה לכניסה אליה[1].
ועם כל הנחמה הזו, ניצבת בפנינו פרשייה תמוהה עד מאוד: המקושש. אדם מעם ישראל יוצא בשבת לאסוף עצים, חלק מהעם רואה אותו, מתרה בו, מאיים עליו, והוא בשֶלוֹ, ממשיך לחטוא. בסופו של דבר, כצפוי לו ולהם, הוא מוצא להורג. ברור לכל קורא שאין כאן סתם סיפור על חטא שקרה, אלא כמו כל דבר שנכתב בתורה, יש בו משמעות ומסר ייחודיים. ננסה לבררם. נתחיל בגמרא (שבת צו) שם מובאת דעה לפיה המקושש הוא לא אחר מאשר צלֹפחד, אביהן של בנות צלפחד, ומוסיפים חכמים: לשם שמים נתכוין. מה זאת אומרת?
מסבירים בעלי התוספות (בבא בתרא קיט) דבר מדהים: לאחר חטא המרגלים התדיינו בני ישראל בינם לבין עצמם, והחליטו שמכיוון שבעקבות החטא נגזר עליהם לא להיכנס לארץ ישראל, הרי שאין הם מחויבים יותר במצוות. ישנה הבנה שורשית בעם ישראל שכל מהות קיום המצוות היא רק בארץ ישראל כמאמר חז"ל הנודע שהמצוות מחוץ לארץ הן בגדר 'ציוּנִים'. רואה זאת צלֹפחד וחושש שכל עם ישראל יחטאו ולא תהיה להם כפרה, מה עשה? הלך וחילל שבת בכוונה, ביד רמה, עם כל התנאים הסוריאליסטים של מיתת בית דין[2] כדי שיהרג, וכך ייראו אחרים, ויבינו שהמצוות לא בטלות. אפשר לדון באופן, אבל ללא ספק המקושש הזה מסר את נפשו למען הכלל.
ואם נעמיק, מהזוהר (דף קנז) משמע שהעצים שקושש המקושש היו ענפי עץ החיים ועץ הדעת. עַם ישראל התדרדר מהנפילה של המרגלים, להקצנה פאוליינית ש"בטלו כל המצוות"! נראה לי לבאר את דברי הזוהר, שצלפחד קוצץ את עץ החיים שלו תוך כדי קציצת עץ הדעת ו'שיגעון' כלפי חוץ, כדי להחזיר את בני ישראל לאיזון; לא נגמר העולם, יש המשך, היו אופטימיים לקראת הכניסה לארץ שהיא תכלית המסע, תכלית מתן התורה והמצוות.
ולסיום, לפעמים אנו נוטים לשפוט מעשים וכוונות של אנשים באופן מיידי ושטחי. מאחל לי ולכם ללמוד מן המקושש, שבמבט ראשון נראה הזוי, אך הוא בעצם האדם שנשכב על הגדר למען כל עם ישראל, במסירות עצומה. והוא שזכה ובנותיו חידשו ציווי מאת ה'.

            "צלפחד לא הוכרה בו רשימה זו של חטא זה שאתה תולה בו" (עין אי"ה) שבת שלום,  חנן ש.




[1] רבנו חיים בן עטר מוסיף נקודה חשובה על גבי האמור: "סעד [ה'] ליבם במצוות התלויות בארץ, לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם. והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבוא". הוודאוּת מצמצמת את תחושת המרחק. ואכמ"ל.
[2] לדוגמא: ההתראה צריכה להיות בסמוך מעשה 'תוך כדי דיבור', ואחרי ההתראה על הנחשד להשיב: 'יודע אני, ואף על פי כן!' ועוד רבים הפרטים. ועל כל זאת: "רבי יהודה אומר: מקושש הוראת שעה היתה" (סנהדרין פ).

פרשת בהעלותך - מסע אחר


 נ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל נ
אפשר לומר ש'קו פרשת המים' של ספר במדבר הוא פרשת בהעלותך. עד כה הכל היה מסודר, תפקידים, משכן, מסעות, לויים. פתאום מתחילים משברים; מתאוננים, קברות התאווה, מרים הנביאה, מרגלים וכו'. ממש בתווך, באמצע פרשת השבוע שלנו, נמצאת 'מיני' פרשה, מיוחדת במינה בספר התורה. פרשיית "ויהי בנסוע הארון", התחומה בשתי אותיות נו"ן הפוכות, טומנת בחובה לימוד עמוק וננסה לעמוד עליו השבוע.
בגמרא מובאת מחלוקת, מדוע נכתבה פרשיה זו באופן ציורי זה. דעה ראשונה: "פרשה זו עשה לה הקב''ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה" (שבת קטו). דעה זו רואה את אותיות הנ', ואת הפרשה כנתונה במעין 'סוגריים' (). ואם אין זו מקומה, מדוע בכל זאת ניתנה כאן? עונה הגמרא: "עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה[1] ". מכאן אנו מבינים שתפקידה של התורה הוא לא רק לספר את ההיסטוריה כסדרה, אלא גם להקנות לנו מוסר ודרכים בהנהגת ה' בעולם.
על דעה זו חולק רבי ואומר: "מפני שסֵפר חשוב הוא בפני עצמו". זאת אומרת שבעצם יש לנו שבעה חומשים: בראשית שמות ויקרא, במדבר עד 'ויהי', 'ויהי', מ'ויהי' עד סוף במדבר, דברים. דעה זו מקבלת גם ביטוי הלכתי, כפי שמובא בהמשך (שם), ספר תורה שיש בו רק 85 אותיות, כפרשת "ויהי בנסוע הארון", הרי הוא קדוש ומצילים אותו מדליקה שפרצה בשבת. מה מיוחד בפרשייה זו שמקנה לה מעמד של 'ספר בפני עצמו'? רבינו עובדיה ספורנו כותב שפרשת 'ויהי' הינה התיאור האידאלי של מסע בני ישראל במדבר- "קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו המרגלים, היו נכנסים בזולת מלחמה, שהיו האומות בורחים". פרשיה זו היא בעצם 'הסיפור שלא קרה', ולכן ראויה להיות ספר בפני עצמו, זכרו איך הדברים מתנהלים באופן אידאלי.
בפרשת השבוע אמנם נקרא בעיקר על המצב המצוי במסע; תלונות וחטאים. אך רגע לפני כן, מעמיד בפנינו הקדוש ברוך הוא את המצב הרצוי. פרופסור גבריאלה אוטינגן, פסיכולוגית גרמנִיה, פיתחה שיטת טיפול ייחודית כדי לעזור לאנשים: Mental-contrasting[2]. בטיפול מסוג זה, מתבקש האדם להנגיד את העתיד הרצוי עם המציאות הנוכחית המצויה, ועל ידי כך, על פי מחקריה, מוּנַעִים תהליכים קוגניטיביים ורגשיים בתודעתו המקרבים אותו אל המטרה. התורה הקדושה פותחת לנו פתח ליציאה ממשברים ונפילות, באמצעות העמדת האידיאל לנגד עינינו.
נסיים בדברי הראי"ה קוק, שבתַארוֹ מאפיינים מימות המשיח, כותב כך: "יתדבקו ישראל ועל ידם כל העולם, באורו של משיח על ידי אורהּ של תורה, הוא האור הזוֹרח בפרשת 'ויהי בנסוע הארון'.. אורו של משיח שאינו מִתְיָרֵא מחוּצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר". האור הזה, שמנגיד באופן לאומי כלל ישראלי את האור הגדול מוּל החוצפה, הוא תפקידו של המשיח.


            שנזכה לזכור את הרצוי, לשווֹתוֹ לנגדנו, ולהתקדם.  שבת שלום,  חנן ש.



[1] הגמרא מבינה שהפורענות הראשונה היא הפסוק לפני כן- "ויסעו מהר ה' ", ודורשים נוטריקון: סרו מאחרי ה'. מסבירים התוספות: כתינוק הבורח מבית הספר. הפורענות השניה היא כמובן חטא המתאוננים.
[2] ישנה מחלוקת בישראל כיצד לתרגם את המילה mental. א- נפשי. לפי זה: הנגדה נפשית. ב- שכלי. הנגדה שכלית.