פרשת כי תצא - השבת אַבוּדִים

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ..
לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
השבוע בחרנו ללמוד יחד את אור החיים הקדוש על מצות השבת אבידה, שקושר בין הפרשה לבין חודש אלול, חזרה בתשובה. לדעת רבינו חיים בן עטר[1] הציווי מתייחס, בדרך רמז, ל'אבידה' מסוג אחר, יהודים הרחוקים מהקדוש-ברוך-הוא. "כי תראה את שור, אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צֹאן קדושים, ולזה קראם שור ושה". אותם בני אדם שהדרדרו עד שנדמו לבהמות, "ואומרו 'נדחים'.. שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא א-להי עולם", הם צאן קדושים, ויש להשיבם ל'אחיך': "אחיך שהוא הקדוש ברוך הוא".
בחודש הרחמים והסליחות, חודש המסוגל לחזרה בתשובה, אנחנו מצווים לא לשכוח גם את השכן מלמטה, את העמיתה לעבודה, או את החבר לספסל הלימודים. גם אותם איבּד בורא עולם, ועלינו מוטלת המלאכה להשיבם. איך עושים את זה? מהי המתודה לקרב את הנשמות האבודות?
"וכפל לומר 'השב תשיבם', נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב, ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו 'תשיבם אל אחיך' ". יש החושבים שחזרה בתשובה מתחילה בלימוד גמרא ופוסקים, מחדש לנו האור החיים שהדרך להשם עוברת תחילה בדרך הטוב. על ידי עשיית טוב, חסד, מאור פנים, ממילא יתקרבו הסובבים אותנו וירצו לשאוב מאותו אור אליו אנו מחוברים, בורא עולם שהוא מקור הטוב. וכאן מוסיף הרב ואומר שהאֶתגר גדֵל בדורות שלנו:
"ואומרו 'ואם לא קרוב אחיך וגו'' - בּזה הֵעיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון.. 'ולא ידעתו', שנִסְתָּם הקץ, ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה". האח (הקב"ה) נראה 'לא קרוב', מרגיש לנו רחוק וחיצוני למציאות, ועוד: לא רק שאינו קרוב אלא גם קשה לראות את הדרך אליו. הריחוק ואי הידיעה גורם לעוד ועוד 'אבידות' כביכול. וכאן הדרישה גוברת:
"עם כל זה יצו ה' 'ואספתו אל תוך ביתך'.. וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו 'עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו' ". כשהמשימה קשה יותר, דרך הפעולה הופכת דוקא בסיסית יותר. כבר לא "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם", אנחנו לא במקום הזה, אלא פשוט "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ", הזמן אותו, ומשם אבא כבר ידרוש אותו. כדברי הרצי"ה: "אוהב את הבריות", וממילא "מקרבן לתורה". שנזכה!

"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" מההפטרה  שבת שלום, לשנה טובה נִכָּתֵב,  חנן ש.

[1] רבי חיים בן עטר היה מגדולי פרשני המקרא, מקובל ופוסק הלכה במאה הי"ז בצפון אפריקה ובסוף ימיו עלה לארץ.

פרשת שופטים - תמימות ושלמוּת

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ
פסוק/ציווי מיוחד במינו מופיע בפרשתנו, תוך כדי רשימת מצוות והוראות, משה אומר לכל אחד ואחת מאיתנו להיות תמים. מה פירוש הציווי הזה[1]? מהי אותה תמימות הנדרשת במערכת היחסים שלנו עם הקדוש-ברוך-הוא?
ראשית כל, חלק מפרשני המקרא סבורים שאין כאן ציווי כלל, אלא מעין תיאור מציאות. נאמר במדרש (לקח טוב): "אם לא עשית כל הדברים האלה האמורין בענין, הרי אתה תמים לפני ה' אלהיך". זאת אומרת שכהמשך ישיר לשאר מצוות הפרשה, אם תישָּמר מכל אלו[2] – הרי הגעת למצב של שְלֵמוּת. לפי ה'אור החיים' הציווי הוא פשוט להיות עם ה', והתמימות היא הבטחה: "אם תהיה עם ה' - תמים תהיה ולא יחסר לך דבר".
בקרב רוב החכמים, זהו אכן ציווי, ומהותו שנויה במחלוקת. רש"י הקדוש מסביר שהציווי הוא:  "1. התהלך עמו בתמימות 2. ותצפה לו, 3. ולא תחקור אחר העתידות, אלא 4. כל מה שיבא עליך קבל בתמימות". על כל אחת מהמילים אפשר להתעכב, ואני ממליץ. אך בגדול- אדם צריך לעשות את ההשתדלות המוטלת עליו, מעבר לזה אין עניין לחקור על העתידות בכל מיני אמצעים חיצוניים. נתפלל ונפנים שבורא העולם דואג לבניו אהוביו וכל מה שקורה הוא ודאי לטובה.
השנה התוודעתי גם לדעתו של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל: "התמים מבטל את עצמו לה' בגורלו ובמעשיו ודעתו נתונה רק לתפקיד המוטל עליו.. וכל עניין שהוא מעבר לחובתו איננו משבית את מנוחתו... הוא שליו ודאגה איננה חודרת אל לבו". תמים תהיה – שָלֵו תהיה. תתנהל בנחת בעבודת השם, לא לדאוג ולהיות לחוץ כל רגע, זו ברכה גדולה בכל תחום ובעיקר מול השם.
שנזכה לקיים את מצוות התורה, להתברך בתמימות, לדעת שבאמת הכל לטובה, ולעבוד את השם מתוך נחת..
            "מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תהילים טו)          שבת שלום,  חנן ש.



[1] עיקרי הדברים שמעתי מפי הרב הלל מרצבך שליט"א, יד בנימין.
[2] באופן קונקרטי, הדברים הקריטיים מהם צריך להישמר הם הכתובים לפני הפסוק שלנו: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף". הימנעות מהליכה לפותרי פתרונות מיסטיים בטומאה. וד"ל.

פרשת ראה - בחירות וצְמתים בחיים

בשבת שעברה התארחנו אצל חברים, ובסיום הארוחה ערכנו סבב בו כל משתתף השיב על השאלה "אילו היה לך כח-על, באיזה כח היית בוחר"? היו שענו "לעוף", "לקרוא מחשבות", אחד אמר "לשבור קירות", והייתה אישה אחת שאמרה: "לדעת מהוּ רְצון השם". פתאום שקט. לאחר כמה שניות מישהו מהעבר השני קרא לעברה: "אמנם קשה הביצוע, אך ברור לכולם מהו רצון השם, רצונו שנקיים את המצוות וההלכה, ונדבק במידותיו". אם נבחן לפי פשטנות פסוקי התורה, הוא צודק. אבל בבחינה מעמיקה נגלה שקיום המצוות מהווה רק חלק (קטן) מהחיים שלנו.

נניח שאדם מתפלל ומברך, שומר שבת כדין ולומד תורה, מקפיד על קלה כבחמורה. אחר כל זאת, ההדרכה בחלק הארי של חייו, קרי: עיסוקו, מקום מגוריו, שעות הפנאי שלו וכד', לא כתובה בשום ספר. ניקח לדוגמא את תחום העבודה, חכמי ישראל נתנו הדרכות כלליות בלבד: כשאתה עובד – אל תגנוב, אל תלין שכר הפועלים, עליך לשאת ולתת באמונה ועוד. אבל באיזה מקצוע אני צריך לעסוק? רופא? מורה? רואה חשבון? מהנדס? לא כתוב. בתחום המגורים הדבר דומה, חכמים אומרים: התרחק משכן רע, דור במקום תורה ועוד. אבל יש כל כך הרבה אפשרויות שמקיימות את ההדרכה הכללית! איפה השליחות שלי? בתל אביב? בצפת? זהו אפוא רצון השם ה'נחשק' שכֹה נעלם מעינינו.
פרשת השבוע פותחת בציווי מיוחד: רְאֵה. פתח את העיניים, הסתכל סביב. מה אראה? ממשיך הפסוק: "אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", יש בעולם הזה שפע וחיסרון, פורענות ונחמה, מלחמה ושלום. הקדוש ברוך הוא נותן בידנו את הבחירה ואת ההחלטה[1], אבל הוא דורש מאיתנו להביט ולהתבונן היטב לפני כל צעד בחיינו. רצון השם ברוב הצְמַתים בחיינו לא כתוב בשום מקום, אלא נמצא אצלנו פנימה, והקדוש ברוך הוא סומך עלינו – רבה אמונתו, האמון שלו בנו, בכל יום מחדש. כלשון הרב קוק: "והתשובה הראשונית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו".
המלאכה לכוון לרצון ה', לשוב אל עצמנו, איננה פשוטה, מבלבלת ולעיתים מטעה. אחת מן ההטעיות בעולם הזה נלמדת מכך שלא כתוב בפרשה שיש במציאות "ברכה או קללה", אלא "בְּרָכָה וקְלָלָה", הברכה והקללה קשורות אחת בשניה. אנחנו מבינים שגם כאשר נבחר בטוב, יש לו צד וכח שעלול להתבטא באופן שלילי, ועלינו לצרפו ולסננו. לכן מסביר רש"י שבמעמד הקראת הברכות והקללות הכהנים היו עומדים בין שני ההרים, והברכה/הקללה הייתה נקבעת לפני ההר אליו היו פונים. רְאֵה. שנזכה להתבונן היטב, לבחור, ולזכך את הבחירה. וכמובן להתפלל על זה.

            "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" מההפטרה 'ואין מים אלא תורה' רש"י       שבת שלום,  חנן ש.



[1] השבוע שמעתי משפט נהדר מהרב יואב שטרנברג שליט"א:
 "כשנותנים לאדם בחירה - הוא עלול לחטוא, אך כששוללים מאדם את הבחירה - אין שום משמעות לעשייה שלו".