והגדת לבנך - ואם אין לו בן?

דברים לציוּן "שבת המודעות לאתגר הפוריות"

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן.. מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים, וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ'.. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ, וְיֹאמְרוּ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם וְיֹאמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ אֵרַע, וְכָךְ וְכָךְ הָיָה. (רמב"ם סוף הל' חמץ ומצה)

בעוד עשרה ימים, נשב כולנו סביב שולחן הסדר ונחגוג בחיק המשפחה את חג הפסח. הרמב"ן בפירושו (שמות יג,טז) מבאר מדוע חג הפסח וסיפור יציאת מצרים תופסים מקום כל כך משמעותי בחיינו הדתיים והלאומיים: "כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה, מחדשו ויודע ומשגיח.. ובעבור כי הקדוש-ברוך-הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון.. ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון". אנחנו מצווים להעביר לבנינו בכל יום את השגחת ה' ונוכחותו, ובליל הסדר ביתר שְאת.

אלמנט המסורת מהווה אבן יסוד ביהדות בכלל, ובלילה הזה בפרט. המרכזיות של הילדים בולטת לכל אורכו של ליל הסדר; שאלות "מה נשתנה", חלוקת קליות ואגוזים כדי שיישארו ערים ועוד. כל סיפור יציאת מצרים נשען על הנשים הצדקניות שבאותו הדור, אשר בזכותן הילודה בעם המשיכה על אף הרעב והשעבוד. הרב קוק מוסיף ומבאר שבעם ישראל ישנה קומה אידיאלית, נוספת לרצון הטבעי שיש לכל אדם להביא ילדים לעולם, והיא העברת מסורת האמונה בה' והבאת נשמות יהודיות חדשות שימלאו את תפקידן האוניברסלי.

לאור דברים אלו, חשוב שנזכור כולנו שישנם זוגות רבים ללא ילדים החוגגים את ליל הסדר בתחושה קשה מנשוא, וצמד המילים 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ' גורם להם לבכות. למעשה, אחד מכל שישה זוגות בישראל חוֹוה קשיים ברמות שונות בנושא הפוריות. שַבת זו נקבעה על ידי עמותת אדו"ה, המסייעת נפשית ואמונית לזוגות אלו, לְשַבּת בּה נעורר את תשומת ליבנו לאותם זוגות שהם בעצם האחים, הגיסים, והחברים של כולנו. זוגות אלו מתמודדים 365 ימים בשנה עם הקושי הרגשי-אמוני-כּלכלי בהבאת ילד לעולם, אך בחג זה מתעצם הרצון לילד והמצוקה הנפשית לצידו[1]. כולנו אמונה, תפילה ותקווה שהם ייפּקדו, אך רצינו לומר שאנחנו אוהבים אותם, מאמינים שהם מתמודדים עם הקושי בזכות גדולתם, ושֶצרתם אינה פרטית אלא מסירות נפש כללית, כעין מאמר המדרש: "לָמָּה נִתְעַקְּרוּ הָאִמָּהוֹת?.. כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ [בחשבון השנים] רֹב הַשָּׁנִים בְּלֹא שִׁעְבּוּד" (ב"ר מה ד).

ולסיום, דגש פרקטי באינטראקציה שבנושא עדִין זה, כל השנה, ובמיוחד בחג הקרב: צעד אחד קדימה, שניים לאחור. ראשית, חשוב לדעת שכל זוג מתמודד עם האתגר באופן שונה. אל לנו להתעלם מן המצב שלו, אבל לכל זוג יש המינון המתאים לו, הזמנים בהם הוא פתוח ליחס וכד'. המשותף לרובם הוא הצורך לקבל אהבה ואכפתיות, אך בד בבד לתת להם את המקום והשקט שלהם, לבחירתם. זאת משום שעם כל הרצון הטוב והכּן לעזור, איננו יכולים לדעת באיזה פרק אנו תופסים אותם עכשיו בחיים; אחרי כישלון הפריה, או לפני טיפול חשוב, או אחרי פרוצדורה רפואית לא נעימה. במידה והקשר עם הזוג חלש, מוטב שלא להעיר בנושא זה ולמצוא נושאי שיחה מגוונים שלא עוסקים בילדים (עיסוק, אידיאולוגיה, טיולים וכו').
אם הקשר הוא קרוב, טוב לפנות אליהם ולומר: "אבי ושרה, אני מאוד אוהב אתכם ודואג לכם, אם יש איזו דרך בה אוכל לעזור, בשיחה או בכל דבר אחר, אני תמיד פה, (וכאן שני צעדים לאחור-) אז אם תרצו, כשיתאים לכם, ממש בשמחה". כמובן שמציעים רק בכוונה אמתית להיות שם אם באמת תהיה פנייה כזאת, או אז תידרש הקשבה מלאה ואמפתיה.  נתפלל, נהיה רגישים, ונאפשר.
            "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן" (המלאך לאם שמשון)      שבת שלום,  חנן ש.


[1] להמחשת קושי הניסיון ומדרון הייאוש; "אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שְׁלשָׁה מַפְתְּחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין בְּרִיָּה שׁוֹלֶטֶת עֲלֵיהֶן לֹא מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף, וְאֵלּוּ הֵן: מַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים, וּמַפְתֵּחַ שֶׁל עֲקָרוּת, וּמַפְתֵּחַ שֶׁל גְּשָׁמִים".

פרשת ויקהל-פקודי - האיש בצלאל

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ! קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים! בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה. וְלַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת, לַֽעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת".
בפרשתנו נקרא בהתרגשות על סיום בניית המשכן והשראת השכינה בו. על התכנון, הבנייה והפיקוח מנצח ביד רמה איש מלא ברוח א-להים: בצלאל בן אורי. אדם שהיה אלמוני עד בחירה מדוייקת זו. הוא אינו משבט לוי, אינו שייך לקבוצת 'זקני ישראל', כל שידוע עליו שהוא נכדו של חוּר- סגנו של משה במספר אירועים[1]. מי הוא בצלאל? מה מהותו שבעֶטְיהּ זכה לתפקיד רם זה?
ראשית, מאותיות שמו דרשו חז"ל: בְּצֵל א-ל היית. האדם הזה נבחר לפקד על מלאכת המשכן, בין היתר בגלל שהוא היה בצילו של ה'. הצל מבטא הגנה קרובה, הרמב"ן מבאר שה' השרה על בצלאל בינה מיוחדת שאיפשרה המעבר החד כל כך בין עבודת פרך גסה במצרים לעבודת הקודש העדינה, והמיומנות שנדרשה לשם הכנת כלי המשכן. בניין ארי אל, אריה המבטא כוח ועצמה, מקבל את רוחניותו ממי שנמצא בצל הא-ל ולא מתבלבל בין כוח לעדינות.
שנית, אמרו חכמים: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נה), ומסביר בעל 'משך חכמה': "היה בקי איך מהצירוף יִוָּלד עִנין גבוה וחדש אשר אינו בפרטים, רק בכלל". זו תכונה נפלאה! בצלאל יכל לכוון לתוכנו, למקומו ולמשמעותו של כל אחד ואחד מן הכלים שבמשכן בהקשר הכללי של השראת השכינה. בניגוד לכלל המתמטי הנודע, ברוחניות- השלם גדול מסך חלקיו. נכון במקדש, ונכון בחיים.
העניין השלישי הוא נושא הייחוס[2]. לבצלאל לא הייתה שום משרה קבועה, שום מעמד רשמי, אדם מן השורה. זאת ועוד- אחרי פרויקט המשכן האדיר, לא הוכר לו שום תֶּקן מיוחד; אסור היה לו להיכנס למקדש כמו לכל ישראל אחר. באופן כללי- כל קבוצה גדולה של אנשים, זקוקה למערכת של משרות רשמיות כדי להתנהל כמו שצריך. ברם, במציאות מי שקובע את הערכים האמיתיים, מי שמקדם את עם ישראל, מי שמביא להשראת השכינה, אינו זקוק לשום תפקיד. הרבה מלכים[3] לא היוו דוגמה רוחנית לעם, דוד המלך זכה להיות אדם גדול בזכות עוצמתו הפנימית, לא בזכות מִשְֹרתו.
בימים ההם- בזמן הזה. מהבעיות הגדולות של המדינה היא המבנה של מנגנון המנהיגות. חשוב מאוד להצביע ולהשפיע על מינויים טובים ויעילים, אבל צריכים אנו לזכור כי הכוח המניע הרוחני המרכזי אינו נמצא במנגנון, אלא שוכן בכל אחד ואחת מאיתנו. בפני כל יהודי ניצב אתגר להיות מנוע תורני ורוחני בסביבתו. עם משרה רשמית או בלי, עם התואר "ראש הממשלה" או "רב ראשי" או בלעדיו - כל אחד מאיר רוח ואמונה. הדחיפה העיקרית להשראת שכינה באה מן העם.
            שנזכה ויקויים בנו מקרא שכתוב: "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל לו)   שבת שלום,  חנן ש.


[1] תמך ידיו יחד עם אהרון במלחמת עמלק (פרק יז), נקרא למלא את מקומו כשעלה להר סיני (פרק כד). במדרש נמסר שחור היה נביא, ונהרג על ידי ההמון בעת שהתנגד למעשה העגל (ויקרא רבה י,ג).
[2] זאת שמעתי מפי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א.
[3] ואולי זה עומק המדרש: " 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב', טוֹב הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל בְּצַלְאֵל מִשֶּׁמֶן הַטּוֹב" (רבה מח). שמו של בצלאל, תכונותיו העילאיות יותר טובות מאשר שמן הטוב, דהיינו שמן המשחה בו מכריזים על תפקידים רשמיים.

פרשת ויקהל-פקודי - סדר קדימויות

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה... וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ, לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'".
בפרשתנו מתקיים דו-שיח בין משה לבצלאל אשר לכאורה מסתיים בחוסר תקשורת. כאשר משה ציווה את בצלאל הוא הקדים עשיית הכלים לבנין המשכן, אך בצלאל, החליף את הסדר בטענה כי "מנהג העולם תחילה לעשות בית ואחר כך משים כלים בתוכו"(רש"י).
שאלה נוספת העוסקת בסדרי קדימויות היא שאלת עם ישראל והעולם. חז"ל אומרים "מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לָעוֹלָם"(בר"ר א,ד), דהיינו הופעת ישראל מתרחשת בתחילת העולם. מצד שני, ישנם מקורות, בינהם המהר"ל שאומר: "יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָם, אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ נִבְרָאִים בִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה"(תפארת ישראל יז), דהיינו קודם נברא העולם ורק אחרי זה ישראל.
נראה כי ההבדל בין המקורות נעוץ בשאלה, או בהבחנה: האם אנחנו מדברים על שלב המחשבה לברוא את הדברים או על ההופעה של הדברים בפועל בעולמנו. בעולם המחשבה, המטרה הסופית היא ראשונה; לפני שקבלן מתחיל לבנות מבנה, ראשית הוא צריך לתכנן כיצד לבנות ובאילו חומרים, בשלב זה הדבר המרכזי העומד לנגד עיניו הוא המטרה לשמה המבנה יבנה. אם כן, כשמתייחסים אל המֵמד הנשמתי, הוא קיים עוד לפני הבריאה. נשמת ישראל נמצאת במקום הכי עליון, כך שמבחינה רוחנית הם ראשונים לכל העולם, יחד עם זאת מצד ההופעה בעולם הזה ישנו צורך שקודם כל קומת הגוף תהיה שלמה, ועל גבה תופיע קומת הנשמה. לכן עם ישראל מופיע בפועל אחרון לכל האומות[1].
נמצא אפוא, מבחינה רוחנית, כלי המשכן יותר גבוהים מהמשכן, ולכן הוזכרו בציווי לפני המשכן. אולם מבחינה מעשית מתחילים בקומה הבסיסית ומתקדמים שלב אחר שלב אל עבר היעד, ולכן בצלאל הפך את סדר הציווי.
שנזכה לראות לנגד עינינו את המטרה העליונה בד בבד עם עשייה מתוכננת לפי קומות.
בצפייה לבנין אריאל, -חנן-


[1] הרב יהודה לאון אשכנזי הסביר: "אשר בחר בנו מכל העמים", דהיינו עם ישראל עשוי מכל העמים, יש בו את נקודת האמת שבכל אומה. אם לכל אומה יש צבע מסויים, אז הצבע של עם ישראל הוא שקוף. כדברי הרב קוק: “ישראל הוא האספקלריא (-מַרְאָה) הכללית של כל העולם”(אורות המלחמה ו'), היהדות היא מעין מראה שבה משתקפות הזהויות של כל העמים.

פרשת כי תשא - חזון השבת

וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ; אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת.. וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. (עליה ראשונה)
בפרשת השבוע נמשיך לקרוא על הציווי להקמת המשכן. בסיום ההוראות לבניית המשכן, 'הושחלו' לפרשה מספר פסוקים בדבר קדושת השבת וחשיבותה. על הקשר בין שבת למשכן כבר עמדו חז"ל במספר מקומות, לדוגמא: המלאכות שנעשו במשכן הן האסורות בשבת, בניית המשכן אינה דוחה שבת­ (רש"י). בעומק, הקשר הוא שהשלמת המשכן אחרי העמל הרב, דומה לשבת אחר ששת ימי בראשית[1]; בריאת העולם הפיזי, ובריאת העולם הקטן של השכינה.
סמיכות פסוקי השבת לבניית משכן נשנית פעם נוספת בתחילת פרשת ויקהל, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (פרק לה). אלא שיש הבדל מסויים שננסה לעמוד על מהותו: בפרשתנו, השבת מגיעה אחרי ענייני המשכן, ובפרשת ויקהל השבת מופיעה לפני בניית המשכן וכליו.
במסכת שבת ישנה מחלוקת מרתקת בדין אדם שאיבד את חשבון ימי השבוע ואין לו אפשרות לברר, רב הונא פוסק שעליו לספור שישה ימים מאותו רגע, ולשמור את היום שאחריהם. כנגדו- "חייא בר רב אומר: מְשמֵּר יום אחד ומונה שִשה", להיפך, קודם שומר יום אחד, ולאחריו סופר שישה ימים. כשהגמרא תוהה מה יסוד המחלוקת, היא עונה: "מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון". דהיינו מנקודת מבטו של הבורא – שבת היא היום השביעי, אך ממבטו של האדם שנברא בערב שבת – שבת היא היום הראשון, ולאחריו מתחיל השבוע. אצלנו, ה' מצוה על המשכן, ולכן שבת חותמת, בפרשה הבאה בני ישראל מְבצעים, ולכן שבת פותחת.
אם נעמיק יותר בהבדל שבין הבריאה הא-להית ליצירה האנושית נראה דבר מהותי. אצל ה' אין פער בין הכוונה לביצוע; "בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים", "בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה", ומשום שכך, צופה מראש את התוצאה- "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית". לעומתו, האדם עושה מעשים ואין לו ודאות כלל לאן יובילוהו, "חוק התוצאות הבלתי חזוּיוֹת". אז מה עלינו לעשות? אופציה ראשונה – לשבת בחיבוק ידיים ולתת לעולם להתנהל מאליו. על כך שנינו: "כל מקום שנאמר וַיְהִי אינו אלא לשון צער", כשהדברים פשוט הווים, הסוף מצעֵר.
כתרופה לחוסר אונים זה נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא את מתנת השבּת. זהו לא עוד יום מנוחה שבועי, זו הצצה למטרה שבסוף הדרך- "מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא". יום אחד בו אנחנו לא עושים, אלא מְדמִים, חוֹוים ומתקדשים. המשכן הוא אי של שכינה, של אידיאליות באמצע המדבר. השבת היא אי של נחת, שלום וחזון בשטף היומרה של החיים. בציווי, ה' חותם בשבת, זהו סדר הדברים. יחד עם זאת, השבת שלפני המלאכה מזכַּה אותנו בטעימה של היעד, נותנת לנו כח ומורַה לנו כיוון לקראת העבודה.
            "לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת" (ב"ר יא)   שבת שלום,  חנן ש.


[1] עיקרי הדברים שמעתי מהרב זקס.- ביטויי המקרא בשבת ובמשכן דומים להפליא; בשבת: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל   אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.. וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" | ובמשכן: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".

פרשת כי תשא - חטאים ומהירות

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר... וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן... וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
חטא העגל, אולי החטא הכי מפורסם בתולדות העם היהודי. ממה הכל התחיל? מעיכוב, "בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה". משה רבנו עולה להר סיני לקבל את התורה, עם ישראל מחשב בצורה מוטעית את חזרתו, והעיכוב מוליד חטא. גם ההתמהמהות של לוט ביציאתו מסדום מוצגת כמעשה שגוי. בנוסף, אנו רואים לכל אורך ההיסטוריה שהגלות מתרחשת בקצב איטי, הגליית עם ישראל בתקופת בית ראשון נמשכה כמאה חמישים שנה[1]. גם גלות בית שני נמשכה זמן רב, מאות שנים[2].
לעומת הגלות והחטא, הגאולה מאופיינת בתהליכים מהירים. כשמשה רבנו מבקש מה' לסלוח לעם, אנחנו קוראים בפסוק: "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ". נחזור אחורה בספר שמות ונראה שיציאת מצרים הייתה מהלך-בזק, בצקם אפילו לא הספיק להחמיץ! נתקדם לשנת תש"ח והנה המנדט הבריטי לא הספיק להגיע לסיומו וכבר הכריז בן גוריון על הקמת המדינה.
הטבע הפועל בעולם הזה תלוי בזמן, כפוף לחוקים ארציים, אך הגאולה היא תהליך בעל אינטרס א-לוהי, יְשׁוּעַת ה', ולכן היא מעל הזמן, כהרף עין. "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", אין זמן להתעכב, כשמגיע עת הגאולה, מבטיח הקדוש ברוך הוא – אֲחִישֶׁנָּה.
סיפור המגילה אף הוא מאופיין בהשתלשלות אירועים איטית במיוחד. מהמשתה המפורסם בו רצה אחשוורוש להציג את ושתי ועד למשתה אסתר המלכה עברו תשע שנים! המשתה השני, בו מתרחש ההיפוך בעלילה, זו הפעם הראשונה שממהרים במגילה "וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר", "הָרָצִים.. יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים". ברגע שעם ישראל מתעורר לגאולה כפתחו של מחט, ה' פותח לנו אולם.
אשרינו שזכינו לראות עין בעין בגאולה אחרונה.
שבת שלום ופורים שמח, -חנן-


[1] מהגלית שניים וחצי השבטים בשנת 733 לפני הספירה ועד חורבן בית ראשון בשנת 586 לפני הספירה.
[2] נקודת ההתחלה היא חורבן הבית בשנת 70 לספירה, סיום הגלית שארית העם לוטה בערפל, שהרי במאה הרביעית עוד נחתם התלמוד הירושלמי. מקובל לתארך אותה לסוף התקופה הביזנטית בארץ ישראל, 638 לספירה.

פרשת משפטים - חסיד שלא מזיק

בפרשתנו מופיעה רשימה ארוכה למדי של מצוות המוגדרות "בין אדם לחברו", בעיקר מודגש בהן ההיזק לזולת. "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים"; "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר"; "וְכִי יַכֶּה אִישׁ" ועוד.
הגמרא(בבא קמא דף ל) מציעה לנו מתכון מושלם למי שרוצה להתקדם בעבודת ה', "מי שרוצה להיות חסיד - שיקיים את מסכת נזיקין". דעה נוספת בגמרא היא שקיום מסכת אבות הוא הקובע, ודעה שלישית מציינת את קיום דברי מסכת ברכות. המהר"ל מסביר שיש שלושה ממדים ב'חסידות'.
דעה אחת אומרת שהדרך להיות חסיד היא תיקון המידות, לקיים את מסכת אבות. לעומתה, דעה אחרת סוברת שהדרך להיות חסיד היא הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, לקיים את מסכת ברכות. אך הדעה העיקרית שלשמה הובאו הדברים בגמרא, אומרת שבשביל להיות חסיד צריך דווקא להצטיין בצד השלילי, ההמנעות מנזיקין. אלו דברים תמוהים, לכאורה היינו חושבים שחסידות היא דווקא "עשה טוב". אלא מסביר הרב עמיאל[1], שמצוות הקשורות ב"עשה טוב" לא מראות על התמסרות לעבודת ה' היות והן יותר קלות לביצוע ממספר סיבות:
קודם כל, עשיית הטוב היא רגעית, לעומת ההימנעות מרע שהיא תמידית. ברגע עשיית המצווה צריך להשתדל ולהתגבר, אך כשאדם נמצא במדרגת "סור מרע" זה דורש ממנו מודעות ודריכות מתמדת. בכל צעד ושעל על האדם לחשוב 'איך אני לא מזיק את חברי', 'איך אני לא פוגע בזולת', 'עליי להמנע מלשון הרע'. שלמה המלך אמר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר", ומסביר ר' דוד אלטשולר[2]: "כי הגבור לא יתגבר כי אם במעשה הגבורה, והמאריך אף יתגבר על כל בשב ואל תעשה".
סיבה נוספת היא כי לאדם יש תענוג לפעול ולהרגיש שהוא עושה משהו טוב, דבר שקשה להשיגו כאשר הוא נמנע מלהזיק.
יתרון אחרון למידת "סור מרע" הוא שעל מעשה טוב אדם מקבל 'מי שברך' בבית כנסת או ידיעה בירחון השכונתי, לעומת המנעות מרע שעליה אף אחד לא יודע ולא שומע.
משום כך, כששאל אותו אדם את הלל הזקן מהי כל התורה על רגל אחת, ענה לו על דרך השלילה: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך (גמרא מסכת שבת דף לא).
בעזרת השם נאחל לכולנו שנזכה להיות זהירים ורגישים כלפי הזולת.

שבת שלום, -חנן-




[1] הרב משה אביגדור עמיאל (1882-1945) היה דיין והוגה דעות. מראשי תנועת המזרחי והציונות הדתית, כיהן כרבה הראשי של תל אביב.
[2] כותב פירוש "מצודות" על ספרי הנביאים והכתובים.

פרשת תצווה - המנורה והאור

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
בפרשה הקודמת עסקנו בבניית הכלים למשכן, בפרשה זו נעסוק בהכנת הבגדים לעובדי המשכן – הכהנים. בתוך הנוף הזה של הכנת הכלים הטכניים, משתחלת לה הכנת מצווה, מצוות הדלקת נרות המנורה.
לעומת השולחן המסמל עושר, המנורה מסמלת חכמה "הרוצה להחכים - ידרים, שמנורה בדרום" (בבא בתרא כה,ב), כמו שנר המאיר אינו מחסיר מעצמו אור, כך אדם המלמד זולתו חכמה – אינו חסר את החכמה (ואף מוסיף).
חכמים מציינים הלכה במנורה, שאף אם נעשה אותה משאר מתכות ולא מזהב, גם אז היא תהיה כשרה. עומק העניין הוא כפי שכותב הרמב"ם(ח' פרקים) "קבל האמת ממי שאמרה", כל זמן שהאדם בודק ומוצא שחכמה מסויימת היא אמת – יקבל אותה, לא חשוב מוצאו של הדובר.
תופעה מיוחדת במנורה היא "שלהבת עולה מאליה" (שבת כא,א), הכהן מטיב את הנרות ומבעיר את האש, אך השלהבת מתיישרת ללא תמיכה. לאחר בירור האמת, היא כבר לא צריכה תמיכה מלמטה, היא עולה בעצמה וניכרת לכל רואה.
אמרו חכמים: "עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל"(בבלי מנחות פו,ב), חזרת השכינה לארץ ישראל אף היא מאופיינת במנורה, סמלה הרשמי של מדינת ישראל[1]. תפקידנו אפוא הוא להאיר באור דעת א-להים לכל באי עולם, ולקיים מה שנאמר בנביא (ישעיה ס,ג) "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".
שנזכה למלא את תפקידנו בנאמנות לדבר ה' ולהפיץ אור לגויים.

שבת שלום, -חנן-




[1] בנימוק בחירת הסמל נכתב בין היתר: "סמל למשיח, שעם בואו ייבנה ויכונן בית המקדש, והמנורה... תשוב ותשמש סמל קודש לתפארתה המתחדשת של ירושלים"

פורים - ללמוד מאחשוורוש

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה. בַּיָּמִים הָהֵם, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו- חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, לְפָנָיו (אסתר א).
בעוד כמה ימים נתכנס כולנו לקריאת 'מגילת אסתר', כמצוות היום. ישנן דמויות רבות המעורבות בסיפור המגילה; חלקן שוּליוֹת כמו התך, בגתן ותרש, חרבונה, וחלקן מרכזיות יותר אשר סביבן מתרחש הסיפור- מרדכי ואסתר, אחשוורוש, והמן. לקראת פורים, נהוג לדבר על מרדכי, על אסתר, ולעיתים גם על המן, נציגו של עמלק. בחרתי השנה לעסוק בדמות אולי הכי מרכזית, והכי פחות מדוברת – אחשוורוש[1]. מי אתה מלך פרס ומדי? מה אנחנו יכולים ללמוד מדמותו?
קצת ביוגרפיה[2]. השם הרשמי הוא: ארתחשסתא הראשון, בנו של כורש שהצהיר על זכותו של העם היהודי לבנות את בית המקדש השני. שליטהּ של אימפריה עצומה המשתרעת על פני מאות אלפי קילומטרים.
במגילת אסתר, דמותו של אחשוורוש מוצגת לכאורה כמלך נלעג וחלש אופי. גם בחז"ל רבים המדרשים המדברים בגנותו: שהיה הפכפך- "הרג את אשתו מפני אוהבו והרג אוהבו מפני אשתו" (אסתר רבה א); "כל מי שזוכרו חושש בראשו"; "דעת סרוחה היתה לו" (שם ד). אנו קוראים שהוא מכנס את ה'קבינט' בדחיפות כדי להחליט בעניינים שטותיים, ואִילו החלטות הרות גורל מתקבלות אצלו בקפריזה של רגע (ואף מתוך שכרות). ועוד רבות הדוגמאות.
מן הצד השני של המתרס, ניצב מדרש מיוחד, וזה לשונו: "ארבעה דברים טובים היו באותו האיש [אחשוורוש]: עשה שלוש שנים בלא כתר ובלא כסא, והמתין ארבע שנים עד שמצא אשה ההוגנת לו, ולא היה עושה דבר עד שנמלך.. וכל מי שהיה עושה בו טובה היה כותבהּ" (שם א,טו). ביטוי נוסף ליחס האמביוולנטי כלפיו- "רב ושמואל, חד אמר: מלך פיקח היה! וחד אמר: מלך טיפש היה" (בבלי מגילה יב). בחכמת הקבלה נמסר שכדי להכרית את הרֶשע צריך להפיק ממנו טוב מסויים, וזהו הסוד של האִמְרה: "נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות"[3] (בבלי שבת לד). נעמיק בארבעת הדברים:
א. "עשֹה שלוש שנים בלא כתר ובלא כסא"- חז"ל מלמדים אותנו תכונה טובה שהיתה בו: אחשוורוש הסכים לעמוד בראש המלכות, לשרת את הציבור, מבלי שום הכרה 'רשמית'. לא מעניין אותו הכסא או הכתר, אלא טובת העם.
ב. "המתין ארבע שנים עד שמצא אשה ההוגנת לו"- וכל מילה מיותרת. נלמד לחיינו השתדלות בסבלנות והתמודדות עם קשיי הזיווג, גזירת הדור. ואפילו יותר מארבע שנים, ואינספור דייטים.
ג. "לא היה עושה דבר עד שנמלך"- שנזכה. הגדוּלה לשתף אדם קרוב לפני קבלת החלטה. דעה שנייה בכוחה לחדש זויות שלא חשבנו עליהן לבעיה, ולהעצים את הביטחון בהכרעה.
ד. "כל מי שהיה עושה בו טובה, היה כותבהּ"- ונוסיף: ואף מוֹקִיר לו עליה. נזכור ונעריך כל טובה, קטנה כגדולה שעושים למעננו. שום דבר אינו מובן מאליו, נסגל לעצמנו להגיד: תודה.
            " הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם, וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד" (משלי יב)     שבת שלום ופורים שמח!  חנן ש.


[1] מוזכר כמאתיים פעמים במגילה, הרבה יותר מכל דמות אחרת בסיפור.
[2] ישנה מחלוקת חוקרים לגבי הזיהוי ההיסטורי של אחשוֵרוֹש. אנו נלך בדרכם של חכמינו במדרש, בתלמוד ובמסורת.
[3] להרחבת המושג – ר' מגיד מישרים לרבינו יוסף קארו, פרשת ויצא על הגל שעשה יעקב במפגש עם לבן הארמי.

פרשת תרומה - שיח זמינות

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ.. וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
השבת נקרא את הציווי המפורט להקמת המשכן במדבר, אשר ממנו נלמדים גם חלק מדיני בניית המקדש. כחלק משיטתו של רש"י, לפיה "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[1], הוא ממקם את הציווי על המשכן לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות. לעומתו סובר הרמב"ן- 'כתובים כסדרן'; ההוראה מתרחשת מיד לאחר מעמד הר סיני. לכאורה זו מחלוקת טכנית-כרונולוגית, אך נראה לומר שהיא נוגעת באחת השאלות הגדולות העולה מפרשיות אלו: מהו תפקידו של המשכן?
לפי דעת רש"י, ניתן להבין שהציווי לבנות משכן לה', אוהל בו תשרה השכינה תדיר, הוא בעצם תגובה לחטא העגל, ולא משהו 'לכתחילאי' טהור. לעומת זאת, הרמב"ן בתחילת הפרשה כותב: "יהיה במשכן תמיד עִם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני", הוא רואה במשכן מעין 'מעמד הר סיני מתמשך'. הבנת הרמב"ן מאוד פופולרית, יש משהו שקוסם לנו מאוד במחשבה שהקדוש-ברוך-הוא ממשיך לשהות בתוכנו בכל רגע. השראת השכינה שבאה לידי ביטוי בהבטחה 'ושכנתי בתוכם' היא דבר משמח.
אלא שבאופן פרדוקסלי למדי, דווקא בית המקדש הוא זה שמרחיק את ה' מאיתנו, במקום לקרב אותו אלינו. היום, כל אחד יכול לעבוד את השם- כהן לוי וישראל; כמעט בכל מקום- בית כנסת, בית מדרש, מסגרות לימוד שונות, אפילו בלכתך בדרך; וכמעט בכל זמן- בוקר, צהריים, קבלת שבת וחצות הלילה. לעומת זאת, עבודת ה' בבית המקדש ובמשכן אפשרית רק בזמנים מאוד מסויימים, ורק לאחר תהליך היטהרות הכולל פרוצדורות סבוכות וארוכות. במקום להיות משהו 'זמין', בורא עולם הופך לכאורה להיות מרוחק ותלוי בהכנה מייגעת.
היוצא מכל זה, שהבטחת ה' לשכון בתוכנו, אינה תעודת אחריות שה' יהיה זמין לאדם בכל רגע. האמירה היא שאם נרצה ונתאמץ באמת, נוכל להגיע אליו. כשהא-ל מצוי רק בשמים, אין אפשרות להדבק בו ולהרגיש בקרבתו. אולם אם הוא שוכן בתוכנו, הקִרבה הופכת אפשרית ובת ביצוע, "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהילים עג). יחד עם זאת- דבקות אינה דבר 'זמין' ומהיר, ההגעה אליו אמנם אפשרית, אבל דורשת עבודה, הכנה ומאמץ.
הבטחתו של השם "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם" (ויקרא כו), היא פתיחת האפשרות וההזמנה לקִרבה. העובדה שלמקדש אי אפשר להיכנס בלי הכנה עמוקה לפני כן, פיזית ורוחנית, היא שעושה את העבודה בו למשמעותית יותר, והיא שמקרבת אותנו לאבינו שבשמיים. שנזכה לעמול, ולהרגיש קרובים מתמיד.
            "דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ / בְּכָל לִבִּי קְרָאתִיךָ /.. בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ" (ריה"ל)    שבת שלום,  -חנן-


[1] מו"ר הרב אורי שרקי נהג להסביר: הסדר הכרונולוגי לא חשוב כמו הרצף הענייני, ממנו אפשר ללמוד על מהות המצוות בראי האמונה. ועוד דייק רבי יהודא אשכנזי ('מניטו') שאמנם אין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל יש מוקדם ומאוחר בספר תורה. ואכמ"ל.
[2] עיקרי הדברים שמעתי מידידי הרב יואב שטרנברג שליט"א.