פרשת מצורע - אוצרות וחתולים

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַֽאֲחֻזָּה, וְנָֽתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּֽיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּֽיִת.
בפרשות שנקרא השבת יש אריכות דברים על נגע הצרעת וטהרתו. הנגע יכול להופיע בראש, בזקן, בגוף, בבגד, ובשלב מסויים אפילו בבית. לרוב, הצרעת נתפסת כעונש, כדבר שלילי. וכך גם בצרעת הבית, הגמרא לומדת שנגע הבית מגיע בגלל צרות עין: "מי שמייחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב''ה מפרסמו כשמפנה את ביתו" (יומא יא). זאת אומרת, שחלק מטהרת הבית הנגוע כוללת הוצאת תכולתו, כדי שכך יֵדע השכן, שאכן יש לו סולם, וסירב להשאיל. אכן עונש ראוי לאדם צר עין.
מצד שני, ישנו מדרש מרתק המובא ברש"י, שנותן טעם אחר לצרעת הבית: "כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים עֲלֵיהֶם, עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ מָמוֹנָם בַּבָּתִּים וּבַשָּׂדוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב! מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה? מְגָרֶה נְגָעִים בְּבֵיתוֹ, וְהוּא סוֹתְרוֹ, וּמוֹצֵא בּוֹ סִימָא (מטמון)" (רבה,יז). יוצא שמי שמקבל את הכסף והזהב זה אותו אחד צר העין! תמוה. שאלה נוספת, ואולי בסיסית יותר: למה צריך לשבור את הבתים בשביל המטמונות? השם יכול לתת לנו את זה כמו מכת חושך, ניכּנס לבית ונמצא בארון[1].
בטהרת הצרעת, ישנו הבדל מרכזי בין מצב שבו הגוף נגוע לעומת הבית. בצרעת הגוף צריך להוציא את האדם מחוץ למחנה, בצרעת הבית בדיוק ההפך, מוציאים את כל חפציו מהבית ומניחים בתוך המחנה. זה בעצם ההבדל שבין לשון הרע לצרות עין. לשון הרע נובע לכאורה מכך שהאדם עסוק יותר מדי במעמד החברתי, כל הרכילויות עוברות דרכו וכולם באים לשמוע אותו. הרפואה שלו זה הבידוד. לעומתו, צר העַין הוא סנוֹבּ, רדיקלי בתפיסתו את 'רשות הפרט', שומר מרחק, לכן מכניסים את רכושו אל תוך המחנה, משחררים אותו מהקירות האטומים שלו. כעת הוא מקבל זהב טמון, נראה כיצד ישתמש בו והאם הבין את תכלית התיקון.
הלכה נוספת בטהרת הבית הנגוע, היא שעד שהכהן רואה את הנגע, הבית טהור. ורק כשהכהן רואה ואומר 'טמא' – מאותו רגע ואילך כל מה שבבית נטמא. נשאלת השאלה: מה המצב של הנגע לפני שהכהן ראה אותו? טהור או טמא? כדי לענות, ניתן משל קצר: ניסוי ידוע בפיזיקה שנקרא "החתול של שרדינגר". מניחים חתול בתיבה אטומה; בתוך התיבה נמצא מתקן ובו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שיש לו הסתברות של 50% להתפרק, ולהמית את החתול. אם האטום לא מתפרק עד לפתיחת התיבה, יישאר החתול בחיים. בתום הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה, ואז יודעים אם הוא חי או מת. השאלה שאין לה תשובה ברורה היא - מה מצבו של החתול כל עוד התיבה סגורה? על פי הפרשנות המקובלת, התשובה היא: "גם חי וגם מת"[2].
נמצאנו למדים שמצב הנגע הוא גם טהור וגם טמא, גם עונש וגם אוצר. וכן בחיינו אנו, כשאנחנו פותחים את תיבת הפרשנות המיידית במוחנו, האירוע שקרה לנו הוא עונש. אך אם נשְֹכיל לחוות את האירוע, צעד אחד אחורה, לפני הריצה לפרשנות מוטֵית, הוא בהחלט נולד להיות אוצר.

            "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי יח)    שבת שלום,  חנן ש.




[1] תשובה מעניינת מופיעה בזוהר הקדוש, שם כתוב שהמטרה של הנגע בבית היא כדי להרוס את בתי הכנענים ברגע שנכנסים לארץ. אבל אחרי שאדם הרס את הבית שבנחלתו, בורא עולם לא רוצה שיהיה נפסד מן המצווה, אזי מזמן לו כסף לבנות בית חדש. בדומה לעיקרון ההשגחה "עַשֶֹר בשביל שתִתְעָשֵׁר".
[2] ובניסוח מדויק יותר: החתול נמצא בסוּפֵּרפּוֹזִיצְיָה של "חי" ושל "מת".

פרשת שמיני - ספונטניות בעבודת ה'

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
בפרשת השבוע נקרא בהתרגשות על סיום חניכת המשכן והעובדים בו. שמחה גדולה בעם ישראל, שירה מיוחדת- "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ", השראת שכינה באופן קבוע במחנה ישראל היא אכן סיבה טובה למסיבה. ובתוך כל האושר, בעיצומה של התרוממות הרוח מתרחש אסון נוראי, אהרון הכהן שוכל את שני בניו. זאת לא הפעם היחידה בתנ"ך שקורה אירוע כזה, גם בימי דוד המלך, בשיירה המלווה את ארון ברית ה' מסופר: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים.. וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר, וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים".
חכמינו מתחבטים רבות מה היה בדיוק חטאם של נדב ואביהוא[1]; מרידה בהנהגת משה ואהרון, שנכנסו שתויי יין למקדש, ועוד. אביא פירוש שהתחדש לי השנה: "כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים" (ספרא א). החטא הזה מתחבר ממש לחטא עוזה שהובא לעיל. עוזה ראה שהארון עומד ליפול ולכן ניסה לתמוך בו, אף כאן ראו נדב ואביהוא שלא היתה אש וחשבו שעליהם להביא אותה בעצמם. אם כן, מה בדיוק החטא? השאלה מתחזקת לאור דברי הגמרא: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט" (עירובין סג), האינטואיציה של נדב ואביהוא היא לכאורה הלכה פסוקה.
נראה להסביר, שיש כאן פגם מסויים בגישה להשראת שכינה. אין מתכּוֹן או סדר פעולות להשראת שכינה. יש מסילת ישרים כדי להגיע עד צעד לפני הקדושה, אבל המדרגה האחרונה, "אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה". בני אהרון במעשם הפכו את יסוד השראת השכינה לדבר אנושי. לכן אומר משה לאהרון: ה' אמר " בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", ולא 'קרובי יְקדשוני'. הנחת היסוד שבעקבות כל הקרבנות ה' חייב להשרות שכינה, היא הדרושה הבנה מחדש. גם עוזה טועה וחושב שהעם הוא הנושא את הארון והוא המחזיר לו קדושתו. לכן יש צורך בהבהרה: לא העם נושא את הארון, אלא הארון נושא את נושאיו. לא העולם מקומו של ה', אלא ה' מקומו של עולם.
לסיום, נביא נקודה נוספת שמעיר ה'שפת אמת': המילה 'אש' היא ביטוי להתלהבות והתרגשות, אשר נהפכת זרה כאשר 'לא ציווה אותם'. אפשר לקבל מזה לקח חינוכי עמוק: אנו מצווים על התרגשות בעבודת ה', אל לנו להיות 'דתיים על אוטומט' ולעשות רק על פי מה שצוונו, עלינו לעבוד את ה' מהתלהבות, מספונטניות ומהאש שבוערת בנו. אך מצד שני, המדרש אומר על בני אהרון ש'עמדו להוסיף אהבה על אהבה' (ספרא שם), ישנו גבול בו אש זו הופכת ל'אש זרה'- התרגשות שאינה מוגבלת במגבלות קצובות של התורה והמצוות, האמונה והמסורת. כל זמן שהאדם מלא רגשות קדושה והתלהבות, ואלה אינם סותרים דקדוק בסעיפיה של תורה, סימן שזו התלהבות של קדושה רצויה. אך כאשר אותה התלהבות מביאה לביטולו של סעיף בשולחן ערוך, או להורות הלכה בפני רבו, סימן שזוהי 'אש זרה אשר לא ציווה אותם'. שנזכה להתלהב, ולהבעיר אש מוכרת בליבנו!
            "לא אש שורֶפת או מכַלָה, אש לוחֶשת את סוֹדהּ"(אהרֹן רזאל)     שבת שלום,  חנן ש.



[1] דבר המעורר תמיהה לאור העובדה שהחטא מוזכר מפורשות בכתובים: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". וכתב הרב יואב שטרנברג שליט"א שחכמים באים ללמדנו שישנם חטאים המהווים תוצאה של כשלים קודמים. וכך גם בעבודה החינוכית. עבירה חמורה להקריב אש זרה, אבל מה הביא אותו לכך? כך נדע את דרך התיקון.