פרשת בראשית - הרצחת?

בסימנא טבא, אנחנו מתחילים לקרוא מחדש את חמשת החומשים, שנזכה לגלות גם השנה פנינים חדשים בפסוקי התורה הקדושה. השבת נקרא את פרשת בראשית הפותחת לנו צוהר בנושאים מרכזיים בחיים בכך שהיא עוסקת בהתחלה, בטהור, ב'מחשבת הבריאה'[1]. בחרנו לברר דרך פרשתנו על קצה המזלג את סוגיית הרצח. האדם הרוצח הראשון הוא כמובן קין, והאדם הנרצח הוא הבל[2]. השאלה הבסיסית היא: למה קין רצח את הבל? ונעמיק: מדוע בכלל עולה בדעתו של בן אנוש להשמיד את זולתו? מפשט הפסוקים קשה להבין את המניע לרצח, "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ"; פסוק קשה תחבירית ועניינית- מה קין אמר? מה היה בשדה?
1) רובנו למדנו בגן שֶקַיִן קִינֵא באחיו. "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה. וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", קין מקנא, ומתוך תסכול הוא קם ורוצח את הבל. תהליך מרתק קורה כאן: קנאה -> עצבות -> רצח. אפשר אולי להוסיף באמצע גם: 'בדידות', 'ניכור', 'תחושת כישלון'.. רגשות אלו מתחברות לעיתים עם רצון להתאבדות, אבל לפעמים זה יוצא על זולתנו.
2) לדעת המדרש (רבה כב, בתרגומי) "קין היה אומר שהאדמה שלו, ואם כן לא היה להבל מקום בכל העולם ולא הניחו לרעות צאנו, ועל ידי כן באו לידי ריב", סכסוך על רקע טריטוריאלי, למי הארץ. נשמע מוּכּר. במשנה (אבות דרבי נתן מה) הסיפור מעט שונה: "קין חשב בלבו ואמר: אני הורג את אחי ואירש את העולם", זאת אומרת שהסיבה היא מאבק שליטה, התשוקה לכֹּח.
3) לנצי"ב מוולוז'ין יש פירוש ייחודי בהסבר כל מערכת היחסים בין האחים הללו. הוא מסביר שתפקיד קין כבכור, כיציר אדם הראשון ("קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'!"), היה לחנך את הבל אחיו הצעיר לחדול מהבלי עבודת רעיית הצאן, להצטרף אל עבודת השדה ולהקדיש זמן גם לחיים הרוחניים. "אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ– של הבל, הוא עמל למצוא חן בעיניך... וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ – שלא ליתן לו לחם כי אם כאשר ישמשהו בעבודת האדמה" (העמק דבר ד,ו-ט), חינוך בדרך קשה למדי. "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו – לא כתיב 'על' הבל אחיו, אלא 'אל' הבל אחיו. ופירושו: שבא אצלו ללמדו עבודת השדה, מה שלא הורגל. ועל ידי גערה ושוֹט מכֵּה כדרך אדון המושל על עבדו, הגיע לידי כך 'ויהרגהו' – שהכהו עד מוות". קין התכוון לטובה! רצה ללמד את הבל, אך חרג מעט מהגבולות בחלק של המקל לעומת הגזר ובטעות הרג את אחיו.
יש רצון לרצח פיזי, דבר הרחוק מאיתנו כאנשים נורמטיביים. אך יש רצח מסוג אחר, הנובע מאותם מניעים ממש. רגש קנאה חזק הגורם לנו לפעול בצורה מכוערת כלפי הזולת, מאבק כוח ושליטה שמוריד אותנו מן הפסים. אנחנו לוקחים מהפרשה את סכנת הרצח השקט שקרובה לכל אחד מאיתנו. כמובן לדעת הנצי"ב- החינוך, אין צורך להוסיף על חשיבות העדינות במתיחת הגבולות והזהירות מגרימת נזק לילד. שנזכה להסיר דמים -פיזיים ונפשיים- מבַּתֵינוּ. אמן.

            "הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי" (תהילים נא)        שבת שלום,  -חנן שוקרון-




[1] רשימה חלקית של נושאים קנוניים בפרשה: בחירה חופשית, אבולוציה, זוגיות, טעמי המצוות, חיים שאחרי המוות, דחיית סיפוקים, מעמד האישה, מעמד האיש, גלובליזציה, לאומנות, חברה ועוד.
[2] מעניין הוא, שאם לא נבחין בין חיות לבני אדם, ה'רוצח' הראשון הוא דוקא הבל אשר הביא מנחה "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ".

שמחת תורה - שמחה מדוייקת

"הַשִּׂמְחָה- שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב' (דברים כח). וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה.. וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה' "(רמב"ם הל' לולב פרק ח).
המעבר בין חג הסוכות לחג שמיני עצרת כמעט ואינו מורגש, השמחה הגדולה בגומרה של תורה מהווה המשך כמעט מתבקש לחג האסיף- "זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ". והנה, אי"ה גם השנה כבכל שנה נגיל ונשיש ברוב עָם וספרי התורה בידינו לקול שירים, פיוטים וניגונים מכל עדות ישראל. מחזה מיוחד זה מעלה לא פעם תהיות בקשר למצוות השמחה וביצועהּ; האם השמחה שלנו היא זו שמובאת בדברי הרמב"ם לעיל? האם אין בריקודים עם ספר תורה טעם לפגם?
במגילת קֹהלת שקראנו היום, ישנם שני פסוקים סותרים; מצד אחד אומר שלמה המלך: "לִשְׂחוֹק- אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, וּלְשִׂמְחָה- מַה זֹּה עֹשָׂה?!" (פרק ב), ומצד שני בהמשך כתוב "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ" (פרק ח). אז שמחה זה טוב או לא? הגמרא במסכת שבת (ל:) מסבירה את השוני בצורה פשוטה ביותר, שלפעמים נשכחת מאיתנו: "'ושבחתי אני את השמחה' = שמחה של מצוה. 'ולשמחה מה זה עושה' = זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך: שאין שכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצוה". השמחה מחוברת למצוה לעומת ההוללות שמנותקת מן הקודש.
נעמיק מעט בהבחנה הזו. הרב קוק בספרו "מוסר אביך" עוסק בין היתר בעבודה נפשית לא קלה הנקראת 'ניסור המידות'. ישנן מידות בנפש האדם שמאוד קרובות אחת אל השניה ולפעמים אנו מתבלבלים ולא בטוחים איזו מידה הניעה אותנו. לדוגמא: הענוה והעצלות (או: עצבות). פגשתי חבר, אדם מאוד מעניין, סיפר שפנו אליו בבקשה למסור שיחה מול כמאתיים בני נוער. הוא סרב כי לא הרגיש 'ראוי מספיק' למעמד כזה. במחשבה לאחור הוא תוהה האם זו הסיבה האמיתית, או שבאותו זמן הוא היה עייף והתעצל להתכונן. אשר על כן ממליץ הרב קוק לבצע 'נסירה', דהיינו חקירה פנימית לגבי הגבול והדיוק של כל אחת מן המידות.
שתי מידות נוספות הקרובות אחת אל השניה הן השמחה והגאוה. הרב מסביר: "השמחה היא מפזרת הכחות הנפשיים, והגאוה גם כן מפזרת. אלא שהשמחה מפזרת באופן הטוב, והגאוה מפזרת על דרך רע". כשאנחנו שמחים אנחנו מתפזרים, דהיינו משחררים הרבה אנרגיות, רגשות רבים 'עולים לנו לראש'; בקבלה נקשרת השמחה עם ספירת החסד המאופיינת בשחרור ונתינה. ממש לצד השמחה אורבת לנו ההוללות המתבטאת באיבוד דעת לא מבוקר, התעסקות ב"שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ" (הל' יו"ט פרק ו) מתוך גאוה ולא בשמחה אמיתית[1]. עבודת הנפש שלנו: דִיוּק.
בחג השבועות אנחנו לומדים תורה, בשמחת תורה אנחנו שמחים על עצם מציאותה. כל ישראל שייכים בשמחה זו, חכמים עם פשוטים, גדולים כקטנים, הספר סגור בזמן הריקודים ולכן אינה חשובה היכולת האינטלקטואלית אלא עצם החיבור הנשמתי. נאחז בספר התורה מתוך שמחה אמיתית, אותנטית, כזו הפורצת מהנשמה הטהורה שבקרבנו.
            "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב - שִׂמְחָה" (תהילים צז)         מועדים לשמחה!,  -חנן-

[1] הרב יואב שטרנברג שליט"א הפנה את תשומת ליבי לכתוב בספר החינוך (סי' שכד): "והערבה דומה לשפתים.. לרמז שֶיָשִֹים רסן בפיו ויכון דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה".

חג הסוכות - אל תתקבע!

"למה עושים אנו סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך: בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביום הכיפורים הוא חותם את הדין. שמא יצא דינם של ישראל לגלות? ועל ידי כן הם עושים סוכה וגולים מבתיהם לסוכה, והקדוש-ברוך-הוא מעלה עליהם כאילו גלו" (פסיקתא דרב כהנא).
יום הכיפורים מאחרנו, נטהרנו מעוונותינו בעזרת מקווה ישראל-השם, וכעת פּנֵינו אל חג הסוכות, שבעה ימים בהם הבית הופך להיות מחסן, ומרכז הפעילות עובר החוצה. המוטיב המרכזי של החג הזה הוא כמובן ארעיות, חוסר יציבות, ויש לו כמובן השלכות הלכתיות, כמו לדוגמא: תקרת הסוכה צריכה להיות מחומרים שאינם קבועים. רצוננו לברר מעט יותר על מהות החג והרגשת הארעיות הנלווית אליו.
הבית שלנו הוא לא רק מרחב פיזי המאפשר מחיה, אדם בביתו חש שלווה נפשית. יש משהו בקירות העבים, בתקרה החזקה, שמשרה עלינו תחושת יציבות והגנה מכל צרה. התנאים הפיזיים הסביבתיים ללא ספק משפיעים על הרגשת הלב. חג הסוכות מורה לנו: צא מאזור הנוחות שלך. אך נשאל: מדוע? והרי היציבות היא דבר חיובי וטוב לנפש, ואף אמרו חז"ל: "עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע"(אבות א,טו). תפיסה זו מופיעה במקומות נוספים, הגמרא מספרת שהראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ולכן 'זו וזו נתקיימה בידם'. כשעושים משהו בצורה קבועה זה מראה רצינות והתמסרות, בניגוד לעראי שהוא חולף, אקראי ולא מותיר עקבות משמעותיים[1].
מצד שני, אנו מכירים גם את ההוראה המפורסת: "כְּשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע"(אבות ב,יג). כאן הקבע משקף את השגרה היבשה, הבנאלית, את הניוון שבא בעקבות החזרה הקבועה על אותם ריטואלים. איך אמר לי פעם חבר: "אני שונא להיות דתי על אוטומט". יש לנו נשמה, והיא דורשת התחדשות מתמדת, דינמיות, או בקיצור: השתלמות. וכך כותב הרב קוק: "הסוכה היא שמחה עליונה מאד, עד שאינה יכולה להיות קבועה, כי אם דרך ארעי" (קובץ ב, ריב). גם בחיי זוגיות דבר ידוע הוא שתחזוק האהבה בא מתוך יצירתיות, התחדשות והפתעה.
דבר נוסף המתאפשר מתוך היציאה מהבטון האטום הוא תחושת הפתיחות החברתית. חלק מהשלכות החתירה לקביעות הוא הרצון להיות בחברת אנשים מוכרים, 'נוחים'. גם כאן מפתיעה אותנו התורה בחשיבה המהפכנית- האחדות תתאפשר כשתעשו לעצמכם קצת 'סוכה' בראש, "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז,ב), כנראה שבבית זה פשוט לא יכול לקרות. הבית הוא מוגבל, הסוכה המשולה ל'אור המקיף' היא אינסופית.
אנחנו מאוד אוהבים יציבות, סדר ושליטה. מצד שני הריגושים וההפתעות הם חלק בלתי נפרד ממזון הנפש שלנו. חג הסוכות כאן כדי להעביר אותנו חוויה ייחודית של יציאה מהדבר הכי קבוע שיש – הבית. במוצאי החג אנחנו חוזרים לבית, אבל עכשיו המבט על הקביעות יהיה שונה, לא כזה שמבטל את ההתחדשות – אלא מהווה בסיס לה.

            "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי?!"(מלאכי ג,ח) שבת שלום ומועדים לשמחה,  -חנן-



[1] וכך כתוב גם לגבי קיום מצוות: "המכסה את הדם יכסנו ביד ואל יכסנו ברגל, שאין עושין את המצות עראי" (תוספתא חולין ו', י). העראיות היא "כלאחר יד", מבטאת זלזול.

יום הכיפורים - התרת (הרבה יותר מ)נדרים

כָּל נִדְרֵי. וֶאֱסָרֵי. וּשְׁבוּעֵי. וַחֲרָמֵי. וְקוֹנָמֵי. וְקִנּוּסֵי. וְכִנּוּיֵי. דְּאִנְדַּרְנָא. וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא. וּדְאַחֲרִימְנָא. וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא.. בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן. כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן. שְׁבִיקִין. שְׁבִיתִין. בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין. לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי. וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי. וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעוֹת. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל. וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם. כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה. (פתיחת תפילת יום כיפור בנוסח ספרד)
בעוד כמה שעות נזכה להיכנס ליום הגדול בשנה, היום בו הקדוש-ברוך-הוא מטהר אותנו מטומאות עוונותינו ומוחל לכל פשענו – יום הכיפורים. יום בו הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים בבית המקדש להתפלל על עם ישראל[1], בו נשלחים כל חטאי עם ישראל לארץ גזרה, "ה-יום" בלשון חכמינו ("יומא"). והנה לעת דמדומים הרחובות מלאים בלבן, הכל באים לבית הכנסת לתפילה הפותחת את צום יום כיפור- "כָּל נִדְרֵי". רצוננו לשאול: מה יש בקטע זה שזכה לפתוח את היום הקדוש? מה יש בחטא נדרים שהוא כה חמור? זאת ועוד- רובנו נמצאים כבר אחרי התרת נדרים.
קודם כל צריך להבין שככל הנראה תפילת "כל נדרי" אינה נחשבת כ'התרת נדרים' הלכתית שהרי אין בית דין מוגדר[2], ולכן נראה שיש רובד נוסף שמצדיק את אמירתה בפתח יום כיפור. אחד המצבים במעגל החיים היהודי בהם עושים לאדם התרת נדרים בצורה מוגדרת הוא ביום החופה: "הָיְתָה בִתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין". האם חשבנו פעם על יום הכיפורים כיום חופה? יום של חיבור ואהבה בין עם ישראל לדודו[3]. הכלה לבושה לבן, וכך גם השכינה, כעדותו של שמעון הצדיק הכהן הגדול: "בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים הָיָה זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וּמְעֻטָּף לְבָנִים נִכְנַס עִמִּי..".
המצב השני בו עורכים ליהודי התרת נדרים הוא ביום המיתה. רגע לפני כיסוי הקבר בעפר עומד אחד מהחברא קדישא ומודיע לנפטר שהוא פוטר אותו מכל התחייבות ומכל חברות באיזה מועדון. שמעתי מהרב הלל מרצבך שנותנים לאדם את ההזדמנות לקראת חיי העולם הבא להתנקות מכל התחייבות שהיא. וכותב הרמ"א (תרי,ד): "נוֹהֲגִין לִלְבֹּש הַקִּיטְל שֶׁהוּא לָבָן וְנָקִי, גַּם הוּא בֶּגֶד מֵתִים וְעַל יְדֵי זֶה לֵב הָאָדָם נִכְנָע וְנִשְׁבָּר". אנחנו כל כך משועבדים, מחוייבים לאין ספור דברים; כל הזמן צריכים להיות זמינים, להיות מעודכנים, להגיב לכל מקרה. מה עושים?
בזמן אמירת "כָּל נִדְרֵי" אנחנו משתחררים מכל אלפי כרטיסי המועדון שיש לנו בארנק ואומרים להשם: כעת אנו פנויים להיות איתך, להקשיב, להיכנס איתך לחופה נקיים מכל מחוייבות אקראית בעולם הזה. לא רק זה, "אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים" כי אנחנו משאירים בחוץ גם את כל הסטיגמות והקטלוגים, שגם הם סוג של 'מחויבות' מדומה. מתפללים כולם יחד מתוך אחדות וטהרה למראה כל ספרי התורה על הבימה – זו בחירתנו!

     "לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי, בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי" (פתיחת תפילת יום כיפור בנוסח ספרדי)           גמר חתימה טובה,  -חנן-



[1] מחִיבַּתִי אותה, אביא את התפילה במלואה: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה - גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה". הרי לנו הדברים החשובים באמת.
[2] וכך כתבו הגאונים: "מנהג שטות הוא ואסור לעשות כן. והסומך עליו עובר בבל יחל" (ראה אינ' תלמודית ערך 'התרת נדרים').
[3] "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים (ביום כיפור!!). וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ" (משנה תענית פרק ד משנה ח).

שבת שובה - עלית על כולנה

"בשעה שהייתי דורש ברבים, בשבת הגדול ושבת שובה, הייתי אומר מקודם: הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של 'הוכח תוכיח', ויהי רצון שיהיו הדברים מסודרים בפי ונשמעים לעבודתו יתברך שמו ושלא אכשל בלשוני ליגע בכבוד איש חס וחלילה". (האדר"ת, חותנו של הראי"ה קוק)
אנחנו נמצאים בעיצומם של עשרת ימי תשובה, ימים המוקדשים לחשבון נפש פרטי וכללי, אישי וחברתי. כידוע, השבת במהותה מובדלת מימי החול, וגם בעניין התשובה עומדת השבת בדרגה עליונה יותר, לעומת התשובה של ימות החול[1]. בחסידות מסבירים[2] שביום חול אנו עוסקים ב'תשובה תתאה' (תשובה תחתונה), שמתבטאת בחרטה על החטאים וצער על המעשים הרעים, ואילו בשבת שבתוך ימי התשובה התיקון שייך ל'תשובה עילאה' (תשובה עליונה), בה האדם ממוקד בצימאון להתעלות ולהתחבר לקדוש ברוך הוא.
על גבי הבנה זו, מסורת היא בְּידֵנו שבזכות השבת מתברך כל השבוע שלאחריה. נמצא אפוא, שהיום הקדוש, יום הכיפורים, מקבל את הברכה מהשבת שלפניו. ועל דרך הדרש נדייק שכדי לברך, ראוי שהמברך יהיה בדרגה עליונה מזו שבה עומד המתברך. מכאן ניתן להסיק שלשבת שובה יש לכאורה מעלה מיוחדת אפילו על יום הכיפורים[3]. מהי מעלתה המיוחדת של שבת זו? מעלתה היא בכך שתהליך התשובה בצום יום כיפור בא מתוך התנתקות מהצרכים הגשמיים, עָם ישראל נדמה למלאכי השרת; אין לנו שום שייכות לאכילה, שתייה וכדומה. בשבת שלפנינו לעומת זאת, נעשית התשובה מתוך התעסקות בחיי החומר; מצווה לענג את השבת בבשר וביין, בחיזוק התא המשפחתי, ומתוך כך שבים אנו לקשר עם בורא עולם.
לפי הבנה זו, דוקא משבת שובה אנחנו שואבים כוח לעבודת השם כל השנה. חיי היום-יום שלנו לא נראים כמו יום הכיפורים, הם עמוסים בענייני פרנסה, משא ומתן, אכילה, שתייה ושאר צורכי הגוף. משבת שובה המברכת את יום הכיפורים אנחנו לומדים את הנוסחה לשמירת קשר רציף עם השם בין כיפור לכיפור, היהודי נדרש לחתור ל'תשובה עילאה', שבאה גם מתוך שמחה ותענוג. כדברי הנביא בהפטרה שעל שמה קרויה השבת: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' ", שבים אל השם עם כל ה'דברים' שלנו.
ונסיים בדברי המדרש על ההפטרה: "כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע. ירמיה אמר (ד,א): 'אם תשוב ישראל נאם ה' - אלי תשוב' וישעיה אמר (נה,ו): 'דרשו ה' בהמצאו',  ולא מלמדים את ישראל מה לומר! אבל הושע אמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם: 'שובה ישראל עד ה' א-להיך.. קחו עמכם דברים ושובו אל ה'.. אמרו אליו: כל תשא עון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו' " (פסיקתא רבתי פסקא מד שובה ישראל).
            שנזכה לתשובה עילאה. או לכל הפחות תתאה.       גמר חתימה טובה,  שבת שלום,  -חנן-



[1] בסדר הקידוש של שבת מודפס "לשם יחוד" בו מצויין שהשבת באופן כללי, מצד עצמה- עניינה תשובה. הדבר נרמז בשימוש במילה 'שַׁבַּת' כפרפרזה על הפסוק העוסק במצות התשובה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָֽׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ".
[2] מתורתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. להרחבה: זוהר במדבר דף קכ''ב (פ.ר)  "רעיא מהימנא".
[3] מעין זה שגור בפי מורי ורבי הרב שרקי: "יום הכיפורים נמדד בסעודת סיום הצום".