חודש אדר - מה זה להרבות בשמחה?

"אמר רב יהודה..: כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מַרְבִּים בשמחה" (תענית כט)
השבת נכריז על חודש אדר ונברכו וכבר בסוף השבת נקבלו, 'בריבוי שמחה' כהוראת חכמינו. אין אף חודש שנאמר עליו "מַרְבִּין בשמחה", למרות שבסיוון ניתנה התורה ובתשרי חוגגים את חג הסוכות לא נאמר משנכנס סיוון מרבין בשמחה. מה מיוחד דווקא בחודש זה? ומדוע מורים לנו חז"ל להרבות בשמחה מתחילת החודש ולא בזמן הנס בי"ד וט"ו שבחודש? ועוד: מתוך המשפט המופיע בראש העמוד- הגדרת מיעוט בשמחה ידועה לכל ומפורשת בהלכה. אך, מה זה "מרבים בשמחה"? מה בדיוק צריך לעשות? ללכת עם חיוך מרוח על הפנים? מדוע אין הלכות מפורשות לחודש אדר כמו שיש לגבי חודש אב[1]?
הרבה הבדלים יש בין עצב לשמחה. אחד הבסיסיים הוא ההבדל בשורש הרגשות הללו; בעוד שהעצב מבטא התכנסות, השמחה מבטאת התפשטות. כשחכמים מצווים אותנו על תנועה כלפי פנים, מאוד קל לתת הגדרות וגבולות, אך כשמורים לנו להשפיע כלפי חוץ, מאוד קשה לְכּמֵת את ההוראה. וכך כותב האדמו"ר ממונקאטש בביאור 'גדרי' המִצוה: "בכל דבר שנוכל אז להרבות בשמחה יש מצוה, וכל אחד ישער בליבו ובנפשו" (נימוקי או"ח). ובכל זאת, חכמי הדורות האחרונים נתנו הגדרות ספציפיות יותר לשמחה בחודש זה הקשורה למועד.
באופן מעשי ופשוט, כל אחד צריך להתבונן בתוכו מהם הדברים המשמחים אותו, ובחודש זה לתרגל ולהתאמן לעשות דברים המשמחים את הלב. בַּעומק, כותב רבי צדוק הכהן מלובלין: "עיקר השמחה כשמקבל עליו הישראל עול מלכות שמים וכשקשור בשורש בה' יתברך, מזה בא השמחה" (פרי צדיק). השמחה היא תנועה של שפע ומילוי, לכן ברור שהיא תגיעה לשיאה בחיבור לאינסוף, לקדוש-ברוך-הוא. ודרשו הדורשים: "יַגְדִּיל תּוֹרָה - וְיַאְדִּיר", לְמֹד תורה בחודש אדר[2].
בעל ה'שפת אמת' (שקלים תרל"א) מרחיב את עניין הקשר לה' בחודש זה. הוא מסביר שכמו שחודש ניסן הוא ראש השנה, אדר הוא זמן תשובה כמו חודש אלול. אלא שאדר שונה מאלול בכך שהתשובה בו היא בבחינת תשובה מאהבה, הגדולה במעלתה מתשובה מיראה, וזדונות מתהפכים לו לזכויות. בניגוד לחודש אלול המאופיין ביראה תחת אימת יום הדין המתקרב, חודש אדר מקדים את ניסן האביבי והוא מלא בשמחה וצחוק, וְנַהֲפוֹךְ הוּא.
שאלה נוספת על המשפט הקנוני בו פתחנו: מדוע הוא מנוסח בצורת 'מַרְבִּים' ולא פשוט: 'משנכנס אדר יש לשמוח'? נראה שהציווי מורה לנו כל החודש לשמוח בבחינת "מוסיף והולך", מיום ליום. זוהי עבודה פנימית מיוחדת- הצמחת השמחה, התפתחות מתמדת ובריאה (מכתב מאליהו). ולהבדיל, בפילוסופיה מצינו הבחנה דומה. בהגדרתו את השמחה, כותב ברוך שפינוזה: "שמחה היא מַעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר".
לסיום, אי אפשר שלא להזכיר את ההלכה לפיה "בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים". שמחה אמיתית היא שמחה עם נתינה. "אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך"­(רש"י דברים טז).
            שנזכה כולנו לברך "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים" במהרה. אמן.         שבת שלום וחודש טוב,  -חנן-


[1] לדוגמא, ברמב"ם מופיע הדין- "מִשֶּׁיִּכָּנֵס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה", ולעומתו בחודש אדר אין זכר לציווי להרבות בשמחה.
[2] ודאי ש'אדר' לא מלשון אדיר, אלא כמו מרבית שמות החודשים, מקורו בשפה האכּדִית, בשם החודש addaru.

פרשת יתרו - שינוי בתכניות!

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.. וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם.
עד לפני שתי פרשות עם ישראל היה משועבד במצרים, בשבוע שעבר עם ישראל יוצא ממצרים ומתגשמת לנגד עיניו ברית האבות "וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת" ונדמה היה להם שגם ההמשך הטבעי "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" יתגשם. לפתע פתאום, באמצע הדרך אל הארץ המובטחת, משה מודיע על שינוי חד בתכניות – 'עם יקר, אתם עומדים לקבל תורה'.
זיגמונד פרויד בספרו "משה האיש ואמונת הייחוד" טוען כי ישנם שני "משה". משה שהוציא את עם ישראל ממצרים ומשה שני שנתן את התורה. ההוכחה שלו לקיומם של שתי דמויות היא פשוטה: הרי 'משה הראשון' בטיעוניו לעם ישראל במצרים לא מזכיר את קבלת התורה כלל, הוא מציג את עצמו כשליח ה' להעלאת העם ממצרים לארץ ישראל. לעומתו, 'משה השני' בא למסור תורה ומצוות לעם ישראל. נראה לכאורה שגם כיום, אם נשאל יהודי דתי "מי הוא משה רבנו"? הוא יענה: שליח ה', נותן התורה. לעומת זאת כשנשאל אדם שאינו שומר תורה ומצוות, סביר להניח שיענה: מי שהוציא אותנו ממצרים.
בני ישראל היוצאים ממצרים הם ציוֹניים גדולים, אך לא ממש 'דתיים'; שקועים במ"ט שערי טומאה, מורדים בה' על רקע מצוות המן וכו'. בדרך לארץ המובטחת יש עצירה לא צפויה, ביוזמת משה. התגובה המיידית של עם ישראל לתכנית החדשה של משה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" היא – "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". עם ישראל מפקפק באמינות שליחותו של משה ומצהיר שהוא דבק בתכנית המקורית של ה' והיא – עליה לארץ. אולי קבלת התורה היא המצאה של משה, כדי להשליט בנו סדר ולשלוט עלינו?
ה' מבין את המצב המורכב ועושה מעשה יוצא דופן כדי לגבות את משה – "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". ה' אומר לעם: זו התכנית שלי. כדי להיכנס ולזכות בארץ הקודש צריך לעמוד בסטנדרטים מוסריים א-להיים, ולכן אתם חונים כאן בהר סיני. במעשה הזה מחדיר הקדוש-ברוך-הוא בעם ישראל את ההבנה שהאחיזה בארץ וקיום מצוות הם אינם שני נושאים נפרדים, אלא תלויים זה בזה בקשר אמיץ.
מורי ורבי הרב שרקי מסביר שכעת מובן מדוע 'כרטיס הביקור' של ה' במעמד נתינת התורה הוא הפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", כדברי רש"י: "לפי שנגלה בים כגִבּוֹר מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, אל תאמרו שתי רשוּיות הן". הא-ל המבטיח את הארץ הוא הא-ל נותן התורה[1]. עם-תורה-ארץ.


            "הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים.. וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ"(מלכים ב יז | ועיין שם)     שבת שלום,  -חנן-




[1] אנקדוטה בעניין- פעם שאל עיתונאי את ד"ר יוסף בורג ז"ל (1975): - "בצמד המילים 'דתי-לאומי' מה יותר חשוב לך, הדתי או הלאומי"? ענה בורג: המקף.

ט"ו בשבט - הקיץ של החורף

בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. (גמרא ראש השנה)
מהו ט"ו בשבט? הגננת לימדה אותנו היטב לשיר "טו בשבט הגיע חג לאילנות"[1], כמובן! במשנה מופיע תאריך זה כ"ראש השנה לאילן", ויאמרו אנשי הספר: יום זה מציין מעבר בין שנה לחברתה בהלכות הקשורות לתרומות ומעשרות וערלה[2]. אך אם אין כאן אלא חשבון הלכתי גרידא, מדוע יום זה אסור בתענית? בשל מה אין אומרים בו תחנון? זאת ועוד, במהלך הדורות הפך 'יום ציון' זה למועד של ממש בעל רושם של חג!
רבי שמשון רפאל הירש (מעגלי שנה ב, קב) מלמד אותנו שאמנם המשנה היא קובץ הלכתי, וככזו היא מתייחסת למועד בדרכה, כראש השנה למעשרות האילן. אולם אין לשכוח כי זהו רק גילוי וסימן לתופעה הטבעית והרוחנית בזמן זה. נביט סביב- העצים עודם ערומים והאדמה לחה. יום ט"ו בשבט בא לתת תקווה 'אביבית' בתוך מערבולת החורף האפל, כפי שכותב הרש"ר: "טו בשבט צורר בכנפיו פריסת שלום ראשונה מן האביב הקרוב", אותה שקדיה המבשרת טרום פריחת שאר חבריה.
וכמו עץ השדה, אף האדם. אחרי חודשים ארוכים בתוך השמיכה החמימה הגיע הזמן לפרוח ולהתחדש. בחורף אנחנו צוברים כוחות, אוגרים מים רבים בשורשים, לומדים ומחכימים. כשנשב בסדר ט"ו בשבט נחשוב על הקיץ שלנו, הפריחה, ההשפעה וההתפשטות כלפי חוץ. במבט שטחי ט"ו בשבט הוא רק 'קַו ציוּן זמן הלכתי', אך זו רק השתקפות חיצונית המעירה את רוחנו ומביאה לידי ביטוי הלכתי את התחדשותו של הטבע. כמו שכתב הרב נתנאל אריה: "כמה נוֹאלים נהיה אם נכסה בהררי הלכות את רֹאשנו, ונישאר קרים ומנוכּרים, עת אדמוּמית השריגים המתעוררים לתחיה יכולה להעיר את ליבנו, ולקשֵר בקשר אמיץ את ההוויה כולה" (ר"ה לאילן במסורת הדורות).
והנה, במאות השנים האחרונות התפתח המנהג החשוב לסעוד ולברך על פירות ארץ ישראל הקדושים. יהודֵי הגלות בט"ו בשבט תיכננו את הקיץ שלהם, את הכמיהה האדירה לציוֹן וביטאו אותה בטעימה מפירות הארץ הקדושה. אכתוב כאן מקצת הכוונות באכילת שבעת המינים:
חיטה- "שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות מ). דעת, פרי בטן.
זית- לפעמים צריך לטחון, לכתוש ולעבור הרבה ייסורים עד שמפיקים שמן.
שעורה- אישה סוטה מביאה קרבן שעורים ונטהרת מן החשד. שלום בית.
תמר- עץ התמר מסתכל למעלה, חותר להתקדם ומשפיע צל. תרומה מתוך מלאוּת פנימית.
גפן- "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". זיווג הגון.
תאנה- "ויתפרו עלי תאנה", תמצית חַזָרה בתשובה. תאנה מלשון להתאונן, להצטער על החטא.
רימון- כשבאים לאכול פרי מוציאים את הגרעין. אם נעשה כך ברימון נישָאר בלי כלום ביד. הרימון מלמד אותנו שדוקא במקום שנראה לנו שיש רק קלקול יש סגולה המסתתרת. "כפלח הרמון רקתך, מאי רקתך? אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון"(ברכות נז,א). מי שאתה חושב שצריך לזרוק – אותו תשמור ותאכַל.
            "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן.. וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף!" (ישעיה נה)          שבת שלום,  -חנן-



[1] ושמעתי על גננת ששרה לפעוטות "טו בשבט הגיע ראש השנה לאילנות, טו בשבט הגיע חג למעשרות".
[2] אין תורמים ומעשרים מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת, אלא על כל שנה ושנה בפני עצמה, כלשון הפסוק: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה"(דברים יד, כב). לכן קבעו נקודת זמן המבחינה בין שנה לחברתה.

פרשת בשלח - אמונה נרכשת

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? ... כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר!"
אנחנו קוראים את הפסוקים, וזה פשוט לא נתפס. איפה האמונה של עם ישראל? לפני שישה ימים יצאו ממצרים, ראו איך ה' מכה את פרעה ואת עמו, בקושי הראשון כבר נשברים? האם הם באמת חושבים שה' הוציא אותם כדי להרוג אותם? השאלה מתעצמת עוד יותר בהמשך הפרשה. שלושה ימים אחרי הנס האדיר של קריעת ים סוף - תלונה על המים, פחות מחודש אחרי נס המתקת המים – תלונה על האוכל.
אלא שהתורה הקדושה מלמדת אותנו שיעור חשוב מאין כמוהו: מי שחושב שאמונה זה דבר הנרכש בין רגע – טועה. אמונה מלווה את האדם כל החיים. למרות שבקריעת ים סוף נאמר "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" - יש משברים, יש שאלות. לפי האמונה הנוצרית האדם אומר "אני מאמין" (קְרֵדוׂ) וכבר מובטח לו גן עדן.
הקדוש-ברוך-הוא מסבב לנו נסיונות כדי להיבנות ובכך מזכה אותנו לקנות אמונה. האמונה היהודית, מסביר רבי יהודה הלוי, אינה בנוייה על מיסטיקה ורוחניות דוגמת "טוב לי – אני מאמין", אלא נבנית מתוך המורדות ובעיצומן של העליות בחיים. "להגיד בבוקר חסדך", אבל "אמונתך – בלילות". רק בבניין אמיתי כזה, כשבני ישראל נכנסים לארץ ישראל ומסתיימת ההנהגה הניסית – הם לא מתפרקים. האמונה בשבילם לא הסתכמה בחוויה או לימוד, היא הייתה המציאות היומיומית של החיים.

לא פעם אנחנו נתקלים במצבים בחיים בעקבותיהם צצות שאלות וספקות. הפרשה שלנו משדרת מסר אופטימי של בניין מתוך סתירה. שנזכה להיבנות יום-יום.

פרשת בֹּא - ללמוד (זה) לשאול

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר[1]: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה. עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.
בפרשת השבוע נקרא על סיומו של שיעבוד מצרים. רגע לפני הגאולה, עם ישראל מצוּוה שלא לשכוח את העבדות והיציאה ממצרים ולהעביר את הסיפור לדורות הבאים. אנחנו 'עם זוכר', זה מה שמייחד אותנו ונותן לנו כח להמשיך, לכן החינוך לדור הבא הוא כל כך חשוב ומרכזי. בדרך כלל, כשהקדוש-ברוך-הוא נותן מצוה לבני ישראל היא מגיעה בצורה מאוד ברורה: עשה כך וכך, אל תעשה כך וכך. במצוה המיוחדת הזאת, על העברת המסורת – פני הדברים שונה; ה' אומר: כשהבן ישאל אותך, תענה לו כך וכך.
שמעתי מהרב יונתן זקס שליט"א על פתגם אנגלי: "Children should be seen, not heard", שלא ישאלו. ביוון העתיקה חרצו את דינו של הפילוסוף סוקרטס למוות בעוון השחתת הנוער כי הוא לימד אותם לשאול שאלות. תורתנו הקדושה פורצת דרך חינוכית ייחודית שרק שלושת אלפים שנה מאוחר יותר תוציא ניצנים בסדנאות למורים: אתה רוצה לחנך? מעוניין שהתלמיד יפנים את החומר? גַרֵה את הלומד לשאול, להתבונן, להקשות[2].
פעם שמעתי אב שהגיע למורי ורבי הרב שרקי בפנים נפולות: "אני דואג לבן שלי שלא יֵצֶא לתרבות רעה, יש לו הרבה שאלות באמונה". "ולך? אין שאלות?" שאל הרב. "בודאי שלא" ענה האב בנחרצות. "אם כך", חתם הרב, "הבעיה שלך קשה הרבה יותר". היהדות מחדשת אמונה דתית שמבוססת על שאלות[3]; החל מאברהם אבינו ששאל "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַֽעֲשֶׂה מִשְׁפָּֽט?", דרך משה שזעק "אֲ-דֹנָי! לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?" יהושע "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי! לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן?", ולא כלֵה, גם בנביאים ובחכמינו לאורך כל הדורות. ספרות חז"ל ברובה כתובה בצורה של שאלות ותשובות (שו"ת). הגמרא, שהיא הבצק של המחשבה היהודית, כל כולה במבנה של "שקלא וטריא" – משא (שאלה) ומתן (מענה).
הבַנו והוכחנו היטב שבשביל ללמוד ולהאמין צריך לדעת לשאול שאלות. מה לגבי תשובות? יש לנו המון תשובות. בכל דור ודור נכתבים מאות ספרים של תשובות. האם לכל שאלה תשובה? אפשר שכן, אבל מה שבטוח – לא תמיד אנחנו מבינים ומשיגים. יש רעיונות שדורשים ניסיון חיים בשביל לאפשר הבנה, יש כאלה המצריכים הכנה עיונית כבירה, ויש כאלה שמחייבים תבנית מחשבה אחרת מזו הקיימת אצלנו. אך גם אם לא נבין התשובה לעולם, אין לנו רשות שלא לשאול.
העבד לא שואל שאלות, הוא שותק ועושה, פסיביות תבוּנית ואקטיביות פיזית. הסימן הראשון של אדם משוחרר הוא האקטיביות השכלית, בורא עולם נתן לנו מתנה כה נפלאה ומצווה עלינו להשתמש בה כדי להתקדם ולעלות בחיים.
            "כֹּה אָמַר ה': עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם" (ירמיהו ו,טז)     שבת שלום,  -חנן-


[1] ארבעה בנים בתורה. והחמישי: "כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר: מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם" (יהושע ד,ו). והתשובה? ראו שם.
[2] בנוגע לסדר פסח, כתוב בגמרא: "תנו רבנן: חכם בְּנוֹ – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה" (פסחים קטז). זאת מתודה ולא מִקְרה.
[3] להשוואה, ראו (או שלא): אגרת פאולוס השליח אל הקולוסים 3 , 20-21.