פרשת יתרו - דין אמת


וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.. וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על בואו של יתרו, אבי אשת משה ו'כהן מדין'[1]. יתרו נוטש את מקומו במדין ומגיע למקום חנייתם של עם ישראל, ונשאלת השאלה: מדוע? "מה שמועה שמע ובא"? ישנן דעות שונות בדבר המאורע שגרם לו להגיע – יש האומרים יציאת מצרים, או קריעת הים, או מלחמת עמלק. המשותף לכל הדעות הוא ההתאמה לדברי יתרו "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". יתרו הקרוי פוטיאל על שם שפיטם לכל עבודות אלילים שבעולם לא מתרגש להכיר עוד כח שפועל בטבע, זה לא משהו מנוכר אצלו, הוא מתפעל דוקא מן הגמול המכוון, הצדק הא-להי, דין אמת מידה כנגד מידה.
במעלת הצדק והדין אמרו חז"ל דברים הנראים מעט מופלגים במבט ראשון: (בבלי שבת י) "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". זהו שבח מיוחד במינו[2], מה הקשר בין הדין ובין השותפות לה' בבריאה? ואף ידוע התרגום על הפסוק "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (כב,כז) והוא- "דַיָנָא לָא תְקִיל", הקבלה של ממש!
יש לדעת כי בריאת העולם במהותה היא עשיית סדר במציאות. העולם היה תוהו ובוהו, בלאגן, בבריאה הפריד ה' בין השמים למים, סידר את העצים במקום, את השמש מיקם הבורא איפה שהיא צריכה להיות. הקדוש-ברוך-הוא בבריאה ייסד סדר כללי, סידור הנבראים במקומם ברמת ה-Macro. הדיין ממשיך באופן ישיר את פעולת הא-להים ומשכין סדר פרטי בין אדם לחברו, שותף ברמת ה-Micro. כמו שאמר יתרו "כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם"(יח,כג).
מתוך מידת הדין המדוייקת מתגלה לעיני יתרו סגולת ישראל. הדין הא-להי, שמבריאת העולם היה נעלם, מתגלה בבני ישראל בצורה נגלית ובהירה, הקדוש-ברוך-הוא עושה משפט דרך הנהגת עמו. יתרו מבין שעם ישראל הוא העם הנבחר על ידי בורא העולם.
לאחר שהפנים כל זאת, יתרו נשאר במחנה ישראל בכדי להיות יועץ משפטי של משה. אכן דבר זה קשה, כיצד עם ישראל מקבל המלצות בנושא כה רגיש מאדם חיצוני לו? הרי העיסוק בצדק ומשפט הוא שטח הפעולה המובהק של התורה, היעלה על הדעת להעדיף מוסר שאינו א-להי? אלא, שעלינו להבין עיקרון חשוב: המשפטים עצמם – ניתנו לנו מבורא עולם ואין להוסיף עליהם, בטח לא בסולם הערכים הייחודי לנו. אך סדרי המשפט, הצד הטכני, יכול להתקבל מן האומות. על זה אמרו חכמים (בבלי מגילה ט) "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, יפיותו של יפת תהיה באהלי שם"[3]. וכן מצינו שהסדר הרומי מאנטונינוס בא לידי ביטוי בחתימת ששה סדרי משנה בידי רבי יהודה הנשיא.
            שנזכה לקיום "אָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה"(ישעיה א) במהרה,        שבת שלום,  -חנן-

[1] 'כהן' בהקשר זה פירושו גדול שבמדין (רש"י שמות ב, טז), ואולי הכוונה היא למשרת רוחני הקשור לפולחן האל, כאמור בפרשת פסל מיכה "וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה: שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן"(שופטים יז).
[2] אף על "המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו" נאמר: "מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית" (שבת קיט). ונראה לומר שגם כאן נמצא אותו יסוד, שהרי אמירת 'ויכולו' היא מעין עדות.
[3] אגב נציין, זהו אחר המקורות המרכזיים ממנו נלמד עיקרון "ליקוט הניצוצות" מתרבות הגויים. ואכמ"ל.

פרשת בשלח - התאמה נשמתית

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' - לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.
בפרשת השבוע נקרא את פרשת המן אשר בקבלה מיוחסות לה סגולות רבות לפרנסה ומהוה כסמל לביטחון בה', אמרו הדרשנים: "פרשת המן – כסף מזומן". בתורה אומר ה' שהדרכותיו בלקיטת המן הן תהינה ההוכחה "הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". קודם כל עצם הביטוי 'תוֹרָתִי' הוא תמוה, שהרי עם ישראל עוד לא קיבלו תורה. בנוסף, למה דווקא מצוות המן היא אבן הבוחן לנאמנותו של העם? ננסה לענות על שאלות אלו בעזרת מעקב על השתלשלות האירועים בירידת המן.
משה מקבל הנחיות מה' לגבי המן. מסיבה שאינה ברורה, את הציווי לקחת מנה כפולה ביום שישי משה לא מעביר הלאה אל העם. התוצאה: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה". בעקבות הבלבול הזה, נראה כי העם נחלק לשלוש קבוצות: א- משה ואהרן – יודעים על הציווי, שמעו מהקדוש ברוך הוא. ב- הנשיאים – החברה האינטלקטואלית תמהה על המעשה, שהרי א-להים לא ציווה, יש להם הכרה לימודית בסיסית. ג- שאר העם – פשוט לוקט, בלי לשאול יותר מדי. בפעולה הזאת באה לידי ביטוי בהתאמה בפשוטה בין הטבע הישראלי לרצון ה'.
"הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא", פרשת המן מתרחשת לפני מתן תורה כי זה בעצם בירור האם העם ראוי לתורה. א-להים מוודא שדברי התורה יותאמו לאופיים הנשמתי של העם[1]. אנחנו מצווים לזכור את פרשת המן בכל חיינו[2], צריך לזכור שהטבעיות שלנו זה קיום המצוות. אם כנים דברינו, מדוע נתנה התורה? ניתן היה לכאורה להמשיך עם הטבעיות של העם ועל ידו לקיום המצוות. עונה רב סעדיה גאון (המאה ה-10) שאכן היה אפשר לסמוך על היהודי שיגיע לַכֹּל, אך משתי סיבות נתן לנו ה' את התורה: משום שזה היה לוקח יותר מדי זמן להגיע לבד, ובגלל שיכול אדם לבוא לידי טעות עקב השפעות הסביבה. לכן נקראת התורה "מתנה טובה" (בבלי שבת י), מתנה כדי שנתחבר לטבע שלנו מהר, המחיר שאנו משלמים על המתנה הוא הרגשת הניגוד לכאורה בין הרצון לציווי.
הנביא ירמיה (פרק לא) מבטיח לנו שהרגשה זו היא זמנית בלבד. הבה נביט בפסוקים הנפלאים: "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' ".

                        שנזכה לשיר את שיר(ת) הגאולה במהרה, בימים ההם בזמן הזה       שבת שלום,  -חנן-


[1] ואולי זהו העומק של המדרש הידוע (ספרי דברים, שמג) שה' הלך עם התורה בין כל העמים והם סירבו לקבלה. יתכן כי הסיבה הסמויה לדחיית התורה היא בגלל תכונה נפשית שאינה תואמת את הרצון הא-להי המופיע בתורה. העם הנבחר מצליח לממש את מהות התורה, בעזרת ההופעה שלה – המצוות.
[2] נלמד מהפסוקים (דברים ח,ב-ג):"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר. לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".

פרשת בא - קידוש החודש

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'.. וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
בפרשתנו, אחרי יותר משישים פרקי תורה, נפגשים אנו במצוה הרשמית הראשונה[1] – קידוש החודש. זכורה לנו קביעתו של רבי יצחק המובאת ברש"י הראשון על התורה "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל". במה זכתה מצווה להיות הראשונה ובמעמד של כזו ש'כמעט' התחילה התורה ממנה? במחשבה ראשונית היה אפשר לבחור במצווה חשובה הרבה יותר כמו אמונה בה', או שבת, או אולי באיסור עבודה זרה. מה מיוחד בציווי זה על קידוש החודש?
כלל גדול למדנו הרב רפאל בירדוגו (מרוקו, המאה ה18) והוא כי דרך פרטי המצווה נוכל לרדת לעומקה ולחשיבותה. עיקר המצווה הוא (ע"פ ספר החינוך ד) החובה לקדש חדשים ולעבר שנים בבית הדין הסמוך (מלשון "סמיכה") בארץ - סנהדרין, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קדוש. כשרואים את התחדשותה של הלבנה יש לקבוע ראש חדש, או אפילו אם לא נראה, כיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון[2]. חודש יכול להיות בן 29 יום ('חסר') במידה ונראה המחזור החדש של הלבנה, או בן 30 יום ('מלא') במידה ולא נראה. בתחילת הלכות קידוש החודש, הנחשבות לאחת מחטיבות ההלכות הקשות ביותר להבנה בספרו, מוסיף הרמב"ם "הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דְּמוּת לְבָנָה וְאָמַר לוֹ: כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ".
במצוה זו טמון יסוד גדול. אנחנו, עם ישראל, בשר ודם, קובעים את זמני החגים. א-להים נתן ביד האדם כלי על ידו הוא קובע מתי יחולו עליו ציוויי השם. בית הדין קובע[3] מתי נצום ביום כיפור ומתי אסור לאכול חמץ. הקדוש ברוך הוא משפיע תמיד שפע גדול על האנושות, אך עם ישראל פועל גם בכיוון ההפוך, מחיל את הציווים באמצעות עדות פה בארץ. מצווה זו אפוא הינה תמצית מטרתו של עם ישראל בעולם – החלת כבוד השם על כלל המציאות, או במילים אחרות: קידוש החומר.
כעת מובנת ההלכה המיוחדת לפיה התירו חכמים לחלל את השבת לשם מסירת עדות החודש. השבת היא קבועה וקיימת, כל שבעה ימים ללא יכולת שינוי או תזוזה. החודשים ובעקבותם גם החגים הם בלתי צפויים ונתונים לידי העדים אם יבואו או לא. לכן מסר משה לחכמים שמותר לעבור את תחום שבת בכדי להגיע ולהעיד בדבר קידוש החודש. זו התכונה הדינמית של הלכות התורה הנצחית בתוככי המציאות המורכבת.

                        שנזכה לשיבת הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית שבבית הבחירה,    שבת שלום,  -חנן-




[1] כמובן שגם בספר בראשית מנויות מצוות כגון פריה ורביה, מילה ואיסור גיד הנשה, אך זוהי המצווה הראשונה לעם.
[2] מאז גלתה הסנהדרין הנהיג הלל נשיאה (אמוראי ארץ ישראל, דור חמישי) לוח שנה במקום קידוש על פי ראיה. ישנן דעות בהלכה לפיהן 'ברכת החודש' הנאמרת בשבת מברכים הינה קיום מצוות קידוש החודש בימינו.
[3] יצויין כי ניתן אישור לפסיקותיהם של בית הדין בעניין זה גם אם נתגלו כטעות במציאות. וכך דרשו חז"ל: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'.. אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם", 'אֹתָם' אפילו שוגגין, 'אֹתָם' אפילו מזידין, 'אֹתָם' אפילו מוטעין (בבלי ראש השנה כה).

פרשת וארא - משה הנביא

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם: בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל... וּבְנֵי שִׁמְעוֹן... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם: גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי, וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.. וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה.. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
[1]בפרשת השבוע, רגע לפני מכת דם, ה-'אתחלתא דגאולה', מופיעה סדרה תמוהה למדי של פסוקים. כבר כמה פרקים שהתורה מספרת על קורותיו של משה, על התחברותו עם אחיו ועל שליחותם המשותפת בגאולת עם ישראל. מה ראתה התורה לפרט לנו דווקא עכשיו את הייחוס שלהם? זאת ועוד, ידוע שהייחוס השבטי הולך אחר האב[2] וברשימות היוחסין בתורה מוזכרים רק האבות מדוע אפוא ראתה התורה צורך לציין שעמרם לקח את יוכבד דודתו לאישה?
הרב שמשון רפאל הירש, שהיום פקידת שנתו, מגדולי חכמי גרמניה במאה ה19, מסביר שפרשיה זו חייבת הייתה להאמר כאן ובצורה זו, הפרשיה תופסת שני קצותיו של אותו החוט. מצד אחד, התורה מתארת באופן אנושי ורגיל את הולדת משה, לזאת חשיבות רבה בכדי לשלול אמונה הדומה לזו של כמה מליארדי בני אדם בדבר הולדת הא-ל בגוף גשמי. משה הוא גדול, הוא ראש הנביאים, דיבר עם ה' פה אל פה, פנים אל פנים, הורשה להתקרב לערפל בהר סיני, לא אכל ולא שתה ארבעים יממות, ובכל אופן, אין ליחס לו א-לוהות בשום פנים. הוא יילוד אישה, הוא בן אדם ואין הוא אלא יציר כפיו של הקב"ה, כמו כל אדם אחר במובן זה.
מצד שני, יש החושבים שאדם יכול להיות שוטה גמור ביום אחד, ויום למחרת יהיה נביא או בעל כוחות. לשם כך מוסרת לנו התורה את הפרשיה החשובה הזו; ראובן הוא בכור ישראל, שמעון שני לו, ובכל זאת נבחר שבט לוי. וללוי שלושה בנים, הנבחר הוא קהת, על אף שלא היה בכור. ולקהת כמה בנים, ומתוכם נבחר עמרם. ולעמרם בן מבוגר ממשה ועל אף כן- נבחר משה. הקב"ה בוחר להיות לו לנביא את מי שמתאים. זה לא עובר בירושה, זה לא מגיע במזל, וגם מי שעבד ועשה את עצמו כלי לקבל את הנבואה – צריך שה' יבחר בו. כדברי הרמח"ל (מסילת ישרים כו) "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו".
משה נביא בגלל שהוא עשה דרך ארוכה כדי לעבוד על האישיות שלו, מחד, ומכיוון שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות הצינור לומר את דברו בעולם מאידך. בתור נביא הוא מחוייב ללמד אנשים את חוקות הא-ל (החברתיות וה'דתי'ות), להפיק לקחים מהעבר, להזהיר מהעתיד ולנחם את המין האנושי מצרותיו. גם כשאנו רואים בקריאת שטח בסיפורי הנביאים מטרות שונות מאלו, כשנעמיק נראה שבתכלית מעשה הנביא עומדת אחת או יותר מאלו.

            שנזכה לחזרת הנבואה ורוח הקודש בבניין אריאל במהרה     שבת שלום,  -חנן-




[1] עיקרי הדברים שמעתי מפי אחי ומורי הרב עמיחי שוקרון שליט"א.
[2] חכמה א-להית מדהימה היא העובדה כי יהדותו של אדם נקבעת על פי אמו, ואילו ייחוסו השבטי נקבע על פי זרע אביו. האשה מעבירה דרכה את הסגולה הפנימית, הגבר נותן את העטיפה החיצונית.