פרשת האזינו - הנהגת משה רבנו

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה.. וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שביעי)
השירה שנקרא השבוע בתורה, מסתיימת באקורד צורם למדי. המקום היחידי בספר דברים בו מופיע הציווי המוכר "וידבר ה' אל משה לאמר", הוא דווקא בדרישה ממשה: "מוּת". משה מת בלי להיות שותף בהשלמת התוכנית של תיקון העולם על ידי הקמת מדינה בארץ ישראל. אנחנו יודעים כי ה' רחום ורב לסלוח, אז מדוע משה, עבדו הנאמן, מת טרום הכניסה לארץ? הדברים מודגשים במדרש (דברים רבה יא) "אָמַר לוֹ [ה']: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁלֹא תַעֲבֹר, וְדָבָר זֶה הָיָה קַל בְּעֵינָיו שֶׁל משֶׁה, שֶׁאָמַר: יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ חֲטָאוֹת גְּדוֹלוֹת כַּמָּה פְּעָמִים, וְכֵיוָן שֶׁבִּקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִיָּד קִבֵּל מִמֶּנִּי, אֲנִי שֶׁלֹא חָטָאתִי מִנְּעוּרַי, לֹא כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל עַצְמִי שֶׁיְקַבֵּל מִמֶּנִּי? וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁקַּל הַדָּבָר בְּעֵינָיו שֶׁל משֶׁה וְאֵינוֹ עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, מִיָּד קָפַץ עָלָיו וְנִשְׁבַּע בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁלֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", יש כאן משהו מעבר ליחסי חטא-עונש. לא נעסוק בהסברים על חטא משה[1], אלא בהכרח המקדים של ההנהגה הא-להית, "נשבע בשמו הגדול".
משה הוא אדון הנביאים, התורה קרויה על שמו, הוא נאמן ה', המנהיג הגדול והנערץ של עם ישראל. לו היה משה משלים את הכל בכוחו, היתה אמנם התורה מושלמת; "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע" (נדרים כב), והיתה התורה כוללת ששה ספרים, ואולי ספר יהושע היה נקרא 'ספר משה'. אך יחד עם זאת, מסביר הרב קוק[2] (אורות הקדש ד עמ' תקכב), היה בכך גם הכנעה של כוחות העומדים מחוץ למנהיג. קומתו הענקית של כל מנהיג גדול מאפילה על כוחות נוספים, הקטנים ממנו, הדורשים את הופעתם לשם השלמת הדמות של המנהיג.
בכניסתו של משה לארץ עלול היה להיות נחסר חלק בשלימות קומתה של האומה. מורכבות זו הופיע כבר בנטיה דקה במי מריבה, שם כיוון משה 'לכפות את המציאות תחת מטהו' (מו"ר הרב שרקי). מכאן נובע החסרון של הקפדנות היתרה הנלווית לפעמים בהנהגתה של תורה, העתיד להיתקן באחרית הימים.
נמצינו למדים, שלקראת תיקון העולם התורה מדגישה את הצורך בביטול מרכזיותו של המנהיג, במקום שבו מתבררת הנהגת ה' אל עמו, שמלכותו בכל משלה.
                        שנזכה לקבל עלינו מלכותו יתברך על ידי משיח צדקנו מהרה    שבת שלום,  -חנן-


[1] יש עשרה כאלה, כפי  שמביא ומבאר אור החיים (במדבר כ).
[2] "שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדבור, ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות ".

פרשת וילך - לצאת ולבוא

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא. וה' אָמַר אֵלַי: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם, יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' "
פרשת השבוע שנקרא בשבת מתחילה בנימה אישית של משה רבנו. מה פירושו של צמד המילים "לצאת ולבוא" אשר משה מעיד שאינו מסוגל לבצע? רש"י מפרש על פי דברי ר' שמואל בר נחמני(סוטה יג): "לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה[1]". לעומתו, האבן עזרא[2] קובע: "לצאת ולבוא במלחמה, והטעם- כי אילו לא הייתי מת עתה, אין בי יכולת להלחם". ישנן שתי תכונות מרכזיות באישיותו של משה, כדברי הרב קוק "גאון הקודש וגבורת החיל"(מאמר 'ירושלים'), בפן המלחמתי "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם.. וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי", בפן הרוחני "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר".
לפי פירוש רש"י, משה ביומו האחרון הוא איש זקן ובריא, מלא בכח פיזי, אך חסר בכח הרוחני. יחד עם זאת, מספר לנו המדרש (דברים רבה ט) שביום אחרון זה כתב עוד ספרי התורה, שירת האזינו וברך את השבטים איש כברכתו. מי הוא אפוא משה רבנו ביום מותו? גם לפירוש אבן עזרא קשה, שהרי נאמר במשה "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה", כושרו הפיזי לא נפגם!
ה'כלי-יקר' מציע פירוש אחר הכולל את שני הקודמים גם יחד. "אמר להם [משה]: ..כי בכל הימים הללו לא סר כוחי וזה מופת, שיכול אני, אבל איני רשאי. הראה להם שככוחו אז - כן עתה בדבר הלכה, ויכול, אבל אינו רשאי כי ניתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו [בגלל] שאינו רשאי". המילה "יכול" בהקשר הזה משמשת במובן "רשאי"; משה רבנו הוא חזק בגוף וחזק בשכל עד יומו האחרון, אלא שעליו להעביר את 'שרביט הביאה והיציאה' לממשיך דרכו – יהושע, שני הפירושים שלמדנו מקבלים היבט של סמכות ציבורית ולא של יכולת אישית. ליום אחד היה משה כמו אותו חבר בבית המדרש שאין טורח הציבור עליו והוא יכול ללמוד תורה לשמה (שמות רבה כז).
משה מוסר במעמד זה ליהושע שני מיני הנהגות: ההנהגה בתורה ובמצוות וההנהגה המדינית חברתית, על שני הכלים הללו לעבור מיד ליד ו"אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". דברי הזוהר (וילך רפג) מבארים עיקרון זה ביתר חדות: שאם לא יסתלק משה, שהוא כמו השמש, לא תוכל להאיר הלבנה, שהיא יהושע, משום שאין אור הלבנה ניכר אלא כשהשמש שוקעת. אין כאן טוב יותר או טוב פחות, יש כאן שני מנהיגים, כל אחד מצויין בדרכו שלו ומצליח לשלב את המנהיגות הרוחנית עם המנהיגות החברתית.

                        שנזכה להגדיל תורה ולהעצים חברה      שבת שלום,  -חנן-




[1] פירוש זה מתחבר עם תרגומו של יונתן על המילים "וילך משה" - "וַאֲזַל משֶׁה לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא", וילך משה למשכן בית המדרש (ללמוד את ההלכות).
[2] רבי אברהם בן מאיר, מגדולי המשוררים והפילוסופים היהודים של תקופת תור הזהב בספרד.

ראש השנה - לשוב אל עצמו

חִזְקוּ וְגִילוּ               כִּי שֹׁד גָּמַר                 |            לְצוּר הוֹחִילוּ       בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ              לְצִיּוֹן וְאָמַר                |            סֹלּוּ סֹלּוּ             מְסִלּוֹתֶיהָ
                             תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ (מתוך "אחות קטנה")

ראש השנה הוא חג מיוחד במינו, לעומת החגים האחרים בהם קיימת מטרה ברורה "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", לא ברור מפסוקי התורה במֶה יש לנו להתבונן ביום קדוש זה; "זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ"(ויקרא כג), מה אנו זוכרים? "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"(במדבר כט), לשם מה מריעים? אופיו של החג עמום.
לעומת כל חגי התורה האחרים המהווים ימי זיכרון לאשר אירע את עם ישראל[1], יום זה מהווה זכר לאירוע היסטורי מסוג אחר. רש"י מסביר שזהו יום זיכרון לעקידת יצחק, רבינו ניסים גירונדי הסביר שזהו יום זיכרון לדין שנערך עם אדם הראשון בעקבות החטא. בין כך ובין כך, בשני הפירושים מדובר על אירוע פרטי של אדם אחד, ובנוסף - התרחש בטרם נתגלה עם ישראל. בראש השנה, או בשמו המקורי "יום הזיכרון", התורה מזמינה אותנו לחוויה יחידה בשנה.
הזיכרון ביום קדוש זה אינו חיצוני לנו, אלא מוטלת עלינו החובה לזכור את עצמנו[2]. החל מהוידויים על חטאינו והסליחות, דרך ייסוד מחדש של האמונה על ידי המלכת הקדוש ברוך הוא, וכלה בתקיעת השופר הרומזת- "עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה"(רמב"ם הל' תשובה ג). לפי זה מובנת ההרגשה האמביוולנטית במהלך החג המוצגת בספר נחמיה(פרק ח) "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים... וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". כשיחיד זוכר את עצמו, כשעם זוכר את עצמו, הוא ירא וחושש מהכתמים שפוגש מחד, ושמח על אמונתו וסגולתו כבן של מלך.
ונביא מדברי קדשו של הרב קוק (א. התשובה טו): "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-להים[3]". קודם כל, בראשית השנה – זוכרים את עצמנו וחוזרים.
אנחנו זוכרים את אדם הראשון המייצג את נקודת המקור של כל בן אנוש באשר הוא, ואת אברהם אבינו המייצג את נקודת המקור של כל אדם מאמין. חשבון הנפש שלנו מתבצע הן במישור האנושי, מוסר בסיסי, והן במישור האמוני, מוסר א-לוהי.

                        תחל שנת עשיה וברכותיה                     שנה טובה, -חנן-





[1] יום הכיפורים, לדוגמא, הוא בין היתר זכר ליום קבלת התורה שהתרחש ב-י' בתשרי. (רש"י שמות לג,יא)
[2] עצמי, עמי, עולמי. כדברי הרמב"ם: "לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ.. כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב"(הל' תשובה ג). וכן: "תביא חק וזיכרון להפקד כל רוח ונפש... ועל המדינות בו יאמר.."(מוסף לר"ה).
[3] ההמשך שם: "ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה".

פרשת ניצבים - בפיך ובלבבך

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (עליית חמישי)
בפרשת השבוע הנקראת באופן קבוע לפני ראש השנה, אנחנו נחשפים ליכולת החזרה בתשובה. מיד לאחר מכן, התורה עוסקת במצווה מסויימת- "הַמִּצְוָה הַזֹּאת" כאשר לא ברור בדיוק באיזו מצוה מדובר, וכן: "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר" לא מפורש איזה דבר. לפי הפרשנות המוכרת, התורה עודנה עוסקת במצוות התשובה, והביטוי "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" מתפרש "שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם וישובו בלבבם אל ה' "(רמב"ן). בהמשך נשוב לדון בפרטי המצווה – הלב והפה.
מפרשים אחרים(בכלי יקר) הסבירו את הפסוקים כמכוונים כלפי התורה כולה, היא "הַמִּצְוָה הַזֹּאת"[1]. על פי דרך זו, מקומם של הלב והפה במצווה ברור, נכתב בפרשת קריאת שמע "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם". מצווה נוספת המאופיינת בדרישה הלכתית לחיבור הלב וביטויו בדיבור היא התפילה, "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ - מכאן למתפלל צריך שיכוין לִבּוׂ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת - מכאן למתפלל שיחתוך [המילים] בשפתיו"(ברכות לא).
למדנו שנדרשת מחשבת הלב ודיבור לשם קיום תפילה, תשובה ותורה[2]. חיבור הלב במצוות הוא ברור, הוא מורה על קישור עמוק ואמיתי למצוה, "רחמנא לִבּא בעי", אך מדוע אין די בכך? למה "דברים ש[רק] בלב אינן דברים"? והרי אין נעלם דבר מחוקר כליות ובוחן לבבות. ואם נאמר אכן כך, הרי הדיבור הוא מצוות העשה היחידה בהלכות תשובה[3].
הרב קוק בסידורו כותב "צריך שיחתוך בשפתיו שתבוא לו שלמות הדעת על-ידי פעולותיו הגופניות הדרושות להשלמת הציור הפנימי"(הכנה לתפילה). ללא הדיבור, האמירה בפה מלא "חטאנו עוינו פשענו", אין אנו מסוגלים להפנים את גודל החטא. עלינו להציג את העובדות כפשוטן, בפה מלא. וכתב הרב סולובייצ'יק (כך שמעתי מפי הרב סבתו) "כל תחושה, רעיון והרהור מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. כל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים, ויהיו נשגבים ושגיאים כאשר יהיו, כל זמן שלא הוציאם מן הנסתר אל הנגלה - הם שונים ונעלמים".

שנזכה ויתקיים בנו "יהיו לרצון אמרי פינו והגיון ליבנו לפניך ה' "(סליחות)             שבת שלום,  -חנן-



[1] באופן דומה למובא כאן, בפרשת 'וילך' נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ונחלקו הפרשנים אם מדובר בשירת האזינו(רש"י שם) או בתורה כולה(רמב"ם ספר המצוות מצוה יח).
[2] נביא כאן כְּמר מִדְלִי דברי קדמונים על דיבור בלא כוונת הלב: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי.. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו"(ישעיה כט), "כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה"(רמב"ם הל' תפלה ד). ולסיום, דברי ריה"ל: "כדבור התֻּכִּי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב"(כוזרי מאמר שני).
[3] " 'וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' זֶה וִדּוּי דְּבָרִים, וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה" (רמב"ם הל' תשובה א).

פרשת כי תבוא - מקרא ביכורים

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.. בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'.. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
בפרשת השבוע אנו נפגשים במצוות הביכורים, עוד בגן למדנו שהתורה מצווה אותנו להפריש מן השדה את הפירות הראשונים ולהביאם לבית המקדש. יסוד זה של הקדשת התוצר הראשוני לה' מופיע גם במצוות כמו חלה, פטר חמור, פדיון הבן ועוד. אלא שבנוסף למצוות הבאת הביכורים, ישנה מצווה נוספת[1], פחות ידועה: לקרוא את פרשת הביכורים. מקביעתה של הקריאה כמצווה אנו למדים על חשיבותו של הקטע, כדברי ספר החינוך (תר"ו): "לפי שאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו את האמת בכוח דברי פיו". אם כן, מהו תוכנה של הפרשה?
כפי שאנחנו רואים, השורש נ.ת.נ חוזר על עצמו שבע פעמים. שש נתינות מתייחסות למתנה מאת הקדוש ברוך הוא, ו"נתינה" אחת בדיוק באמצע, פחות סימפטית, היא נתינת עול הגויים על צוארנו. מכאן אנו למדים עיקרון רחב לפיו, נתינה איננה טובה כשלעצמה אלא תלויה בתוכן. בכל יום אנו אומרים "גומל חסדים טובים", לכן מובן שיש גם חסדים לא טובים. במדרש מסופר שבתחילת עבודת הפרך במצרים, פרעה הציג את הדברים כטובה לבני ישראל, כנתינה ולא כ'הטלה'. גם מהצד המשפיע, כשנותנים – צריך לדאוג שהמתנה לא תגרום לתופעות שליליות חלילה[2]. א-להים, מתוך יכולתו לראות את ההשלכות לטווח ארוך, גומל חסדים טובים.
בנוסף, גם השורש ב.ו.א בולט מתוך הפרשה. במבט ראשון נראים דבריו של המביא כגמול; ה' הביא אותי לארץ - אני מביא לו פירות. בעומק אנחנו יודעים שהבאת הביכורים מקורה בנתינתו האין-סופית של הקדוש ברוך הוא לנו. אין לאדם היכולת לתת לא-להים אדמה, שהרי היא שלו, אלא רק להביא חלק קטן מן היבול אליו, אל בית הבחירה.
במשנה (ביכורים א,ו) נחלקו חכמים בנושא הקריאה: "מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג [סוכות] – מֵבִיא [פירות ביכורים] וְקוֹרֵא [את פרשת הביכורים]. מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה - מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵרָא אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא". מדוע אדם שמביא פירות מסוכות עד חנוכה אינו קורא את הפרשה? מסבירים המפרשים: משום שכתוב "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב", ואחרי סוכות זה כבר לא זמן שמחה בפירות. רבי יהודה חולק וסובר שמקרא ביכורים נוהג גם שלא בזמן שמחה. יסוד המחלוקת הוא בהבנת טעם מצוות הקריאה. אם הקריאה מופנית כלפי הביכורים הספציפיים המובאים – הרי שצריך להיות בזמן שמחת הפירות. אך רבי יהודה מבין שזו קריאה כללית המביעה הכרה בבעלותו של ה' על העולם והקרקע ומתוך כך הודאה על זכותנו להפיק ממנה תוצרים.

            שנזכה למצוות קריאה, ויקויים בנו "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" שבת שלום,  -חנן-




[1] "מִצוה קכ"ה היא שצונו להוציא הבִּכורים ולהביאם למקדש. מִצוה קל"ב היא שצונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו.. ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבִּכורים" (ספר המצוות לרמב"ם).
[2] לדוגמא, ד"ר מיכאל אבולעפיה, העוסק בפסיכולוגיה יהודית, קורא לנתינה ההורית המוגזמת היוצרת פינוק - "כלא של זהב".