וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'! אִישׁ כִּי
יִדֹּר נֶדֶר לה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר
אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ! כְּכָל הַיֹּצֵא
מִפִּיו יַעֲשֶׂה!
פעמים ספורות במקרא מופיע הביטוי "זה הדבר",
בהקשר של דְבר ה' לעם ישראל. כל פעם שהוא מופיע מדובר בנושא חשוב ומרכזי[1],
כאומר: שימו לב! זה לא עוד ציווי, אלא עיקרון. היינו מצפים שתובא כאן מצוות האמונה
או הכניסה לארץ, אך למרבה הפלא מספרת התורה בפירוט ארוך למדי את דיני הנדרים.
ההסבר הבסיסי בנחיצותם של דינים אלו הוא האדרת הערך של עמידה
בהתחייבות, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה, אדם צריך לעמוד במילה שלו.
זאת ועוד: התקדמות בחיים דורשת מאיתנו לא לפחד ממחוייבות; אם זוגית, אם
תעסוקתית, אם אישית ואם קהילתית.
נדבך נוסף בדיני נדרים לימד אותנו הרב קוק, וכדי להבין
דבריו נקדים דבר-מה. עם ישראל במדבר נמצא ברמת תלות גבוהה בקדוש-ברוך-הוא, על פיו
יחנו ועל פיו יסעו, ממנו יאכלו ואליו עיניהם. בכדי לחנך את העם, כהכנה לעצמאות,
הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל לאורך המסע לעשות מעשים, "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי
חֲצֽוֹצְרֹת כֶּסֶף". בחוץ לארץ המעשה הוא הקובע, על הפסוק "הַצִּיבִי לָךְ
צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים"(ירמיה לא) דרשו חז"ל
שבחוץ לארץ המעשה הוא מוקד עבודת ה'.
בשלב הבא, לקראת הכניסה לארץ, כח הדיבור
מתגלה. בפרשתנו עם ישראל עומד שלושה חודשים לפני הרגע המרגש שהם מחכים לו מאז
יציאת מצרים. בנקודת הזמן הזאת אומר ה' לעם הנבחר: עד עכשיו חינכתי אתכם למצוות שבעשייה,
מעתה הִתרגלו גם לקדושה שבדיבור[2],
הנדרים מבטאים את העובדה שהדיבור משפיע על המציאות.
כמו שאמרו שרי מדין לבלק: "אין כּוחו אלא בפִיו"! כך גם בשיבת ציון בעת
המודרנית: בתחילה המלחמה הייתה פיזית, במעשה, היום המלחמה אט אט הופכת לכזו שבדיבור
ובדיפלומטיה- "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים", בדִיבּורִים.
כדי לא להיות מופתעים, אנסה בעֳניִי להקדים ו'לחזות' את השלב
הבא: שלב המחשבה. עִם התקדמות החלת הריבונות ובניין
בית המקדש, הולכת ומתגלה לנגד עינינו קדושת המחשבה. בבית המקדש, קיים איסור
"פּיגוּל", הכוונה לקרבן שהכהן הקריב אותו בזמן שהוא חושב לאכול
אותו אחרי הזמן, גם אם בפועל אכלו בזמנו – הקרבן פסול. מחשבה
יוצר מציאות. כבר היום ניתן לראות את ניצניה (הקלוקלים אמנם[3]) של
ההבנה שהמחשבה אינה שטח הפקר. היהדות, התורה, בצורתה השלמה כוללת את כל מרכיבי
הרצון- מחשבה, דיבור
ומעשה.
בימים קשים אלו, בהם מלחמת המעשה (הפיגוע) ומלחמת הדיבור (משא
ומתן) מתנקזים למקום המחשבה (בית המקדש), נייחל לביאת משיח צדקנו במהרה תוך הפנמת
שלמוּת התורה והמצוות.
"וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה'! בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה,
וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ" שבת שלום, חנן ש.
[1] לדוג': "זֶה
הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּֽעֲשׂוּ וְיֵרָא
אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'"(ויקרא
ט), בנס המן "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ"(שמות
טז).
[2] הדבר המעניין הוא שאצל הכהנים המצווה שבאמירה ניתנה כבר לפני כן, וזאת
משום שלכל אורך ההיסטוריה, הכהנים מסמנים את המדרגה הבאה. ואכמ"ל.
[3] עיקרון חשוב
בהיסטוריוסופיה היהודית: קליפה קודמת לפרי. כל רעיון גדול, כל תפיסת עולם, מגיעה
תחילה בצורתה המקולקלת (הרב אשלג, פנים מאירות ומסבירות, הקדמה).
(מוזר, כתבתי תגובה שנעלמה :( )
השבמחקלגבי הנקודה הראשונה שלך.
מעניין לראות שהפרשה מתייחסת לא מעט לדרכים "להתחמק" מהמחויבות הזו. רוצה לומר, התהליכיות שהזכרת חייבת להתבטא גם ביציאה ממקומות מוכרים, פרידה ממקומות באישיות שלנו שאולי היו מצרכים - אך צריך להתקדם...
יישר כח, ותודה שאתה ממשיך לכתוב בין כל העיסוקים!
אסף.
מעניין מאוד!
השבמחקמצד אחד האדרת המחוייבות, מצד שני הגבלת ההתקבעות. "אני צריך איזון, כיוון".
תודה!
בזכות החיזוקים שלך ושל שאר הקוראים, אני מצליח לעמוד בהתחייבות שלי! :)
שבת שלום