יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

פרשת עקב - תוספת מתוך ענוה

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ, וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ.. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים.. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
השבת אנחנו ממשיכים לקרוא את נאומו של משה רבנו אל בני ישראל, ערב כניסתם לארץ. אחד המוטיבים המרכזיים לכל אורך חומש דברים הוא- הגמול; משה לפני מותו מזהיר ואומר לבני ישראל שאם יקיימו את ציווי הבורא יִיטָב להם, ואם חלילה יסטו מדרכיו יֵענְשו בחומרה. השורש 'ב.ר.כ' חוזר על עצמו מספר רב של פעמים בהקשר השכר המובטח, אך בפרשת השבוע הפּוֹעָל "וּבֵרַכְתָּ" מתייחס גם אל האדם עצמו. בן האנוש הוא לא רק מושא הברכה, אלא נושא הברכה.
באופן פשוט- 'לברך' פירושו להרבות ולהוסיף. כשכתוב בפרשה על הקדוש-ברוך-הוא "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ", הכוונה היא שהשם יגרום לכך שיהיו בעם ישראל הריונות ולידות רבים. כך גם, להבדיל, כשנוסעים אל אדם גדול 'לקבל ברכה', או הניב 'ברוך תהיה'. ישנה פעולה חקלאית המכונה 'הבְרכה': כיפוף ושתילת ענף מצמח האב באדמה, ולאחר מספר ימים הענף מתחיל להצמיח שורשים חדשים בעצמו[1]. גם פעולה זו מבטאת הגדלה, הצמחת עץ נוסף. אך אם ברכה כוונתה ריבוי, מה זאת אומרת שאנחנו מברכים? כיצד נבין את הציווי לאדם "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"? רבנו בחיי[2] בפירושו לתורה מסביר שלמילה 'ברכה' שתי הוראות; האחת כפי שציינו, והשניה: שֶבח והודאה. המצווה לברך אחר האכילה היא החובה להודות ולהלל את הבורא על השפע.
זו הבחנה בהירה למדי, אלא שרבנו בחיי בעצמו מביא סיפור הסותר אותה: "אמר לי [ה']: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז). רבי ישמעאל מברך את השם, ותוכן הברכה הוא ללא ספק איחול לתוספת כלפי הבורא, ולא שבח כפי שהיינו מצפים. נראה לומר שהפתרון לסתירה זו נעוץ בכך שלשורש 'ב.ר.כ' יש משמעות שלישית: עֲנָוָה, כניעה המתבצעת בעזרת המפרק בגופנו הקרוי בֶּרֶך. אנחנו מצווים לברך את השם, אבל זה לא כזה פשוט, צריך לכרוע ברך, הנמכה. רבי ישמעאל מֵעז לבקש תוספת בגילוי ה', כי הוא מכיר בשבחו.
הברכה היחידה עליה אנחנו מצווים מן התורה היא ברכת המזון[3]. בתקופה זו שבין שתי הצומות החשובים ביהדות, תשעה באב ויום כיפור, באה התורה ואומרת לנו: תתפלאו, הקשר עם השם עובר דווקא דרך הלחם; תכיר בכך שאפילו המאכל הבסיסי ביותר מקורו מלמעלה. המאמץ לשבֵּח את השם על הדברים הקטנים מוליד אצלנו ענוה, וכך האדם מסוגל לפעול ולהוסיף שכינה בעולם. "תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים"- זה אפשרי, בתנאי שתכירו ש"עֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים"(תהילים סח).

            "טוֹב עַיִן - הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב), אל תקרי יְבוֹרָךְ אלה יְבָרֵךְ (סוטה לח)          שבת שלום,  -חנן-



[1] שיטת הִתְרבות זו נקראת "רְבִייָה אַל-זִיווּגִית", דהיינו תהליך ביולוגי בו נוצר העתק של דבר מסויים, מבלי לערב חומר תורשתי מיצור אחר. השיטה נמצאת בשימוש רחב בעולם הטבע, אך לא אצל האדם. "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (בראשית).
[2] בהזדמנות זו נתקן טעות נפוצה: מפרש התורה הידוע הינו רבנו בחיי אִבּן חַלואה אשר חי במאה ה13 בצפון ספרד. מחבר הספר "חובות הלבבות" הינו רבנו בחיי אִבּן פּקוּדה אשר חי כמאתיים שנה לפניו, באותה עיר (סרגוסה).
[3] חשוב לדעת שכל שאר הברכות תוקנו כמצווה מדברי חכמים (כתר תורה למהרח"ו). אחת ההשלכות של קביעה זו, הינה הכלל ההלכתי "ספק ברכות להקל". אלא שבברכת המזון קיים כלל אחר: "ספק דאורייתא לחומרה"(לפרטי הדין: שו"ע קפד,ד). מעמדן של ברכות התורה, לדעת פוסקים רבים אף הוא מן התורה.

2 comments:

  1. יישר כח.
    איך לדעתך קשורה ה"בריכה" = מאגר מים לנושא? אולי מקום שבו צבורים המים המברכים את השדה או משהו כזה?

    אסף.

    השבמחק
    תשובות
    1. מעניין מאוד!
      אולי, הבריכה היא "כלי המחזיק - ברכה". יש הרבה מים בטבע, הבריכה מצליחה להפוך את השפע האינסופי לברכה אמיתית ושימושית על ידי כינוסם למקווה מים.
      תודה על ההחכּמה, שבוע טוב

      מחק