יום שני, 4 במאי 2015

פרשת צו - קרבנות (המשך)

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה... זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ.."
כפי שהזכרנו, נושא הספר אותו התחלנו בשבוע שעבר הוא הקרבנות. בשבוע שעבר פתחנו את נושא הקרבנות ונגענו בסקירה בסיסית של עבודת הקרבת קרבנות. השבוע ננסה לפתח מחשבה חדשה בעקבות השאלה המתבקשת: למה קרבנות? או אם נרחיב את השאלה: הנביא אומר "בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", האמנם? במחשבה ראשונה נראה שהעמים ירימו גבה לנוכח המנהג הפרמיטיבי הזה, האין זה חוסר מוסריות לגדוע את חייה של הבהמה לשם כפרה על עוונות האדם?.
נקדים ונאמר שהתשובה לשאלה זו אינה תשובה ישירה כפי הבנתנו, אלא כפי שאומר הרב קוק(מאורות ראי"ה-שבועות): כשהמוסר יתעלה, אז הקרבנות יהיו מובנים ומקובלים, לכן נדרשת כאן הקדמה יסודית. כפי שכולנו יודעים, לצערנו פסקה הנבואה לפני כאלפיים שנה, ומאז – (רוב) בני האדם פועלים על פי הכח הגבוה ביותר שנותר בהם – הלא הוא השכל, זוהי הסיבה שקשה לנו עם הקרבנות. נסביר את הקשר בין המציאות הנבואית להבנת מוסריות הקרבנות.
בתקופה בה אנו חיים, בני האדם מרגישים מנותקים מהווית הטבע באופן מהותי. יש המין האנושי, ויש הטבע, נכון שצריך לדאוג לו, אבל הוא לא חלק ממני. פעם, האדם הרגיש את העובדה שהוא חלק בלתי נפרד מן העולם הסובב אותו. בימי המקרא, העונש הכי חמור של התורה הוא: "ונכרתה הנפש ההיא מעמה" - אינדבידואליזם. בערך בתקופת יחזקאל, האדם החל להבין שהוא יצירה יחידנית, מושגי הכלל אבדו ממנו וכן ההתקשרות שלו לטבע. חיבור האדם והקוסמוס הינו דבר מוזר כיום, ולכן השאלה הבסיסית אותה אנו שואלים היא: איך הפרה הזו קשורה לחטא שאני עשיתי?.
נחדד את הנקודה. באותה מידה שקשה לנו עם הפרה, יכולנו לשאול מדוע כשהיד שלי גנבה, הפה שלי מתוודה? מה הקשר? שהיד תתודה! שהיד תשב בכלא!. את השאלה הזו איננו שואלים כי התשובה היא ברורה ומובן לנו שגוף האדם הוא יחידה אורגנית אחת, לכן היד והפה זה אותו דבר. החידוש הוא שכן הוא גם העולם[1]. דומם צומח חי ומדבר אינם אלא דרגות שונות של חיים ביחידה אורגנית אחת, העולם. ההפרדה נוצרה כתוצאה מאבדן החוש הנבואי-רוחני המאחד.
מכך שהעולם הוא אחדותי, אנו מבינים שהביטוי המעשי של הרצון להקריב את עצמנו, כמו שלמדנו בשבוע שעבר, הוא עצם הזכות שאנו נותנים לכבש להיות חלק מהנשמה שלנו, משתפים את כלל הבריאה. ע"י הכבש הזה, אנחנו מזכים את כל מין הכבשים בטבע. כשכבש מוקרב בתמיד של בוקר, כל הכבשים בעולם מזילים דמעה, אשריו שזכה לייצג אותנו בחיבור עם נשמת האדם.
חברים, כמובן שנושא זה הוא רחב מני ים, ניסינו לגעת בקצה קצהו.
בברכת "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים",   שבת שלום -חנן-



[1] מושג זה נקרא בפי המקובלים ובעיקר בתורת הרב קוק 'אחדות ההויה'. להרחבה: מאמרו של הרב צבי יהודה קוק "אחדות המציאות השלמה" המודפס בסוף ספר 'אור לנתיבתי'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה