יום חמישי, 28 במאי 2015

פרשת נשא - הנזיר היהודי

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר.. וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ.. כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁו. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה'.. וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ.. וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ.. וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ.
בפרשתנו אנו נפגשים בתופעה מוכרת בעולם – הנזירות. הנזיר הוא אדם המטיל על עצמו הגבלות מסויימות הקשורות לתענוגות החיים. בנצרות קיימת אידיאליזציה של הנזירות, הכוללת הימנעות מנישואין, בידול מן החברה, ולעיתים אף קיום אורח חיים עני מבחירה[1]. אבי הנזירות הנוצרית, אנטוניוס, אשר חי בין הקברים במדבר, אף נקרא בפיהם "אהוב אלוהים" מתוך הבנה שזו היא הדרך היותר מעולה להתקרב אל האל.
האסלאם, בניגוד לנצרות, למרות שדוגל בביטול הגמור בפני האל (כניעה), לא מכיר בנזירות, וחלק ממאמיניו אף רואה בה חטא של ממש. גם בסיקיזם ההודי קיים איסור מפורש להתנזר בכל דרך שהיא. אם כן, מהי דעת תורתנו הקדושה? האם הנזירות לגיטימית? האם היא אידאלית?
התורה מדברת על נזירות בצורה מסוייגת למדי, מצד אחד הנזיר מקריב קרבן חטאת "שציער עצמו מן היין" (נדרים י,א), מצד שני, הביטויים בפרשה הם ביטויים חיוביים, "קָדֹשׁ הוּא לה'". אף עמוס הנביא מתאר את גדולת עם ישראל- "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים"(ב,יא). בניגוד להתנזרות חיצונית, הסיוגים וההגבלות של הנזיר היהודי הם מדוייקים: שתיית יין, טומאה למת, גזירת שיער. חל איסור להוסיף הגבלות נוספות כגון נישואים וכדומה. הנזיר משתוקק לעלות למדרגה רוחנית עליונה, לא די לא דרגתו שאליה הגיע בעזרת כלל המצוות, והדבר ניכר באיסורי הנזיר המקבילים לאיסורי האדם הנעלה ביותר בעם – הכהן הגדול[2]. הנזיר שונה מהנודר נדר בכך שהנזיר אוסר דברים בגופו שלו ובכך הופך 'גברא קדישא'.
הרמב"ם מלמדנו כי הנזירות אינה אידיאלית באופן גורף, אלא מותאמת להנהגה פרטית לפי אופיו של האדם[3]. שלא כנצרות הרואה בנזירות אידאל, ולא כאיסלאם הרואה בו חטא, היהדות רואה בנזירות 'תרופה', היכולת של אדם אשר התאוות הגופניות מפריעות לו בעבודת ה', לשרת את בוראו ללא הפרעה.
מעניין הוא, כי הנזיר היחיד המוזכר בתנ"ך[4], לא היה נזיר לפי חוקי התורה. שמשון הגיבור אמנם לא גלח שערו ולא שתה יין, אך הותר לו על פי מלאך להטמא למתים במסגרת הנזירות. לשמשון נחוצה הנזירות בכדי לזכור את זהותו היהודית בין הפלישתים מחד, אך יחד עם זאת ההיתר להיטמא למתים הכרחי הוא לשם ביצוע המשימה. נמצינו למדים כי הנזירות היא הנהגה ממוקדת לאישיות.

שנזכה ויקוים בנו "אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ"   שבת שלום, -חנן-





[1] ההתנזרות מקניין מופיעה בצורה קיצונית בנזירות ההינדואיסטית, שם מנושלים הנזירים מכל חפציהם למעט קערה, ספל ושני מערכי ביגוד.
[2] קיים דמיון באיסורי היין והטומאה. לגבי השער, בימי נזרו חל על הנזיר איסור גילוח, לעומת הכהן הגדול האסור דוקא בגידול שער. אך בסופו של דבר, גם מטרת הנזיר – לגלח שערו בסיום הנזירות, כמו בסיפור על שמעון הצדיק (נדרים ט,א).
[3] הרב דוד הכהן תלמידו של הרב קוק, על אף שנדר על עצמו נזירות כל ימי חייו, חינך את תלמידיו להיות מעורבים בחיי הכלל. ואכן חתנו הרב שלמה גורן, ובנו, הרב שאר ישוב כהן התמסרו לענייני הכלל.
[4] חז"ל למדונו שאף אליהו ושמואל היו נזירים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה