וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.. וַיְהִי בִישֻׁרוּן
מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.. אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ
שְׁחָקִים[1]..
ביום שני[2] נסיים
בעזרת השם את מחזור קריאת חמישה חומשי תורה בבית הכנסת. את נאומו שהחל בפרשת דברים,
מסיים משה בדברי ברכה לבני ישראל, כדברי המדרש(ספרי שמב): "לפי
שאמר משה לישראל דברים קשים תחילה- "ובחורב הקצפתם את ה' ", "ממרים
הייתם", חזר ואמר להם דברי ניחומים. וממנו למדו כל הנביאים שהיו
אומרים לישראל דברים קשים תחילה וחוזרים ואומרים להם דברי ניחומים".
בברכתו של משה אנחנו נפגשים עם כינוי מיוחד במינו לעם ישראל(לדעת
רש"י, רס"ג- כינוי לה') – ישורון. השימוש הראשון בשם זה הופיע בפרשה
הקודמת, בהקשר טעון למדי: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן
וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל
צוּר יְשֻׁעָתוֹ". ידוע הוא שביהדות לָשֵּם יש משמעות עמוקה, שהרי המילה 'שם'
בעברית פירושה: מטרה (כמו ששואלים "לשם מה אתה עושה כך?" – לאיזו מטרה),
לא לחינם אנו מכנים את א-להים 'השם', מטרת המטרות. אם כן, עלינו להבין איזה שינוי
עבר עם ישראל שבעקבותיו הוא מכונה 'ישורון'.
בכל בוקר אנחנו אומרים בפתח התפילה "אֲנַחְנוּ.. עֲדַת
יַעֲקֹב בִּנְךָ בְכוֹרֶךָ, שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ, וּמִשִּׂמְחָתְךָ
שֶׁשָּׂמַחְתָּ בּוֹ, קָרָאתָ שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל וִישוּרוּן",
ומסביר הרב קוק: "כלומר שמאהבתך שאהבת אותו, באהבה חודרת פנימה, קראת
את שמו ישראל, ומשמחתך ששמחת בו, והופעת את אור כבודו גלוי לכל העמים, קראת
את שמו ישורון"(עולת ראיה). נמצינו למדים שהמעבר משם ישראל לשם
ישורון הוא המעבר בין בְּנִיה פנימית להארה כלפי חוץ. בפרשה הקודמת נחשפנו אפוא
לתחילת התהליך הזה: עם ישראל חוזר לארצו, גדול, שמח, גיבור על אויביו, ובעקבות כך –
בועט. אבל שגור בפינו "הכל הולך אחר החיתום", ובפרשת החיתום משה מגלה
לנו את השלב הבא בדרך מבְּנִיה לדאגה כלל עולמית - יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. המתכון
לפיו עלינו לנהוג: הארת חיים ותיקון לכלל האנושות על ידי אחדות בעם ישראל.
מבחינה לשונית נראה לומר של'ישורון' ייתכנו שלושה מקורות:
מלשון ישר, מלשון ראיה ('שורו הביטו וראו'), או מלשון חוזק (שורא - חומה). נאמר
שברגע שעם ישראל פונה לאומות העולם הוא מתקן את העקוב של יעקב ומישר אותו. בנוסף,
כאדם היוצא מבית המדרש כך העם המחליט לעבור מבניין הפנים להארה כלפי חוץ – עכשיו רואים
אותו. וכמובן, חזרת העם לתפקידו המקורי תיקון העולם ולא רק תיקון הלאום הישראלי
משדרת חוזק ועוצמה, "אֲנִי חוֹמָה".
שנזכה להִבָּנות ולהאיר, "אַל־תִּירָא
עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ"(ישעיה
מד) חזק חזק ונתחזק, -חנן-
[1] פסוק זה איננו חלק מהברכה לאשר, אלא שייך לקבוצת הפסוקים החותמים את ברכת
משה ומתייחס לכל עם ישראל, לישורון. לכן, חלוקת קריאת התורה לעולים כפי שאנחנו
נוהגים בשמחת תורה נראית קצת תמוהה, כשאנו מסיימים כל מחזור קריאה בפסוק:
"אין כאל ישורון.. ובגאוותו שחקים" ומתחילים את הקריאה לחתן תורה בפסוק:
"מעונה אלוהי קדם וכו' " כאילו זה עניין חדש. (הערה מאת איתמר יובל)
[2] נקודה למחשבה: פרשת וזאת הברכה שונה מכל פרשות התורה בכך שאיננה
"פרשת שבוע". היא לא צמודה לשבת מסויימת אלא לחג, 'שמחת תורה', שלרוב
אינו שבת. פעם בשלוש שנים לערך החג חל בשבת, אבל רק בארץ ישראל. בחוץ לארץ לעולם
לא תסתיים התורה בשבת, בשל הכלל "לא אד"ו ראש". אשמח לקבל רעיונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה