יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

פרשת וירא - יחסי חברה-חוץ

וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד.. וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא אֵדָעָה.. וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.
השבת נמשיך בסיפור תולדות האנושות, ומיד לאחר גילויו של אברהם אבינו ראשון מבשרי האמונה בא-ל אחד, אנחנו נחשפים לסוג רוע שטרם נפגשנו בו. מדובר בקיבוץ מתורבת של בני אדם, עיר, הַשַׂמה לעצמה כמטרה להרבות רשע ואי-מוסריות. על חטאיהם של אנשי סדום קיימים מספר מקורות, החל מהכתוב בתורה עצמה, דרך הנביא, מדרשי חז"ל וכלה במסכת אבות. ננסה להתחקות אחר השוני בין המקורות ואת התהליך שעברה סדום המקראית והסכנה האורבת לכל קהילה באשר היא.
המאפיין החמור ביותר מופיע בתורה שבכתב, הפסוקים שלפנינו מציינים "ונדעה אותם". הנביא בהזכירו את חטאי סדום מעודן בהרבה ואומר: "יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה"(יחזקאל טז). הרחיקו לכת חכמים בתורה שבעל פה (אבות ה) – "הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ יֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם". ככל שמתרחקים מהסיפור כפי  שהוא, רואים בירור מעמיק לגבי שורש המידה שהביאה לקלקול הגדול מכולם.
המצב הראשוני הוא: "הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", תפיסה חברתית "נאורה" כביכול, לפיה לכל אחד שייך השטח שלו, אין עירבוב בין רכוש האנשים השונים בחברה, האסתטיקה במיטבה, תפיסה בדלנית לפיה מה שיש לאדם הוא לא נותן לאחר. התחנה הבאה היא שגם כאשר מישהו זקוק לתמיכה, אין מענה, כי שלי שלי ואין לפגוע באסטתיקה, "יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה". בתלמוד מסופר שהיתה אישה אחת שפגמה בתבנית הזו, נתנה פרוסה לעני, ודינה היה מוות (סנהדרין קט). כדי למנוע מצב בו אדם נותן החוצה דבר משלו, "אמרו הסדומיים: אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו. אלא הרי מזון יוצא מאצלנו וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מאצלנו[1], בואו ונשכח תורת רגל מארצנו" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב), כל אורח אינו רצוי.
ההתנהלות הרקובה מתמקדת בסוגיית ניהול יחסי פנים-חוץ בחברה. קודם כל אני לא נותן, יוצר חומה בין ביתי לבית האחר. אחרי זה אני לא מוכן שייתנו ברדיוס מסביבי ואפילו מתערב באכיפת ההפרה. בשלב השלישי, אני חודר לביתו של האחר כדי לקחת את מושא ההפרה, "הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ". רצונם של אנשי סדום בפשט הכתוב הוא "וְנֵדְעָה אֹתָם", לחדור אל אישיותם. התופעה האידאלית שהחלה ביצירת חומה בין חברי הקבוצה, בסופו של דבר מתנפצת לרסיסים בחדירה דורסנית 'בשם הצדק'.
על הרקע ההתנהגות הקלוקלת הזו מופיע אברהם. אבי האומה מקבל את המלאכים אל אהלו, הוא יודע שהם מלאכים (תרגום יונתן יח,ב), ולמרות זאת הוא מציע להם אוכל, הוא מסוגל לקבל אותם כפי שהם רוצים להציג את עצמם, הוא לא חודר לאישיותם בחוסר רגישות. בנוסף לכך, מה שיש לו – הוא מציע לתת להם, זוהי דרכה של היהדות, שלך שלך וכשאתה צריך גם שלי שלך[2].

            שנזכה לייצר עשיה כלפי חוץ ופשוט לתת,  שבת שלום,  -חנן-


[1] ישנו ביטוי המוסב על סדום, שאפילו על ארץ ישראל לא מצינו כמוהו: "כֻלָּהּ מַשְׁקֶה.. כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר".
[2] ונביא דברי הרב גרשון ליפמן הלר: "לא שמבזבז כל אשר לו, שהרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (20%), שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות. אלא במוותר כפי הראוי מדובר".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה