יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

פרשת כי תבוא - מקרא ביכורים

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.. בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'.. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
בפרשת השבוע אנו נפגשים במצוות הביכורים, עוד בגן למדנו שהתורה מצווה אותנו להפריש מן השדה את הפירות הראשונים ולהביאם לבית המקדש. יסוד זה של הקדשת התוצר הראשוני לה' מופיע גם במצוות כמו חלה, פטר חמור, פדיון הבן ועוד. אלא שבנוסף למצוות הבאת הביכורים, ישנה מצווה נוספת[1], פחות ידועה: לקרוא את פרשת הביכורים. מקביעתה של הקריאה כמצווה אנו למדים על חשיבותו של הקטע, כדברי ספר החינוך (תר"ו): "לפי שאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו את האמת בכוח דברי פיו". אם כן, מהו תוכנה של הפרשה?
כפי שאנחנו רואים, השורש נ.ת.נ חוזר על עצמו שבע פעמים. שש נתינות מתייחסות למתנה מאת הקדוש ברוך הוא, ו"נתינה" אחת בדיוק באמצע, פחות סימפטית, היא נתינת עול הגויים על צוארנו. מכאן אנו למדים עיקרון רחב לפיו, נתינה איננה טובה כשלעצמה אלא תלויה בתוכן. בכל יום אנו אומרים "גומל חסדים טובים", לכן מובן שיש גם חסדים לא טובים. במדרש מסופר שבתחילת עבודת הפרך במצרים, פרעה הציג את הדברים כטובה לבני ישראל, כנתינה ולא כ'הטלה'. גם מהצד המשפיע, כשנותנים – צריך לדאוג שהמתנה לא תגרום לתופעות שליליות חלילה[2]. א-להים, מתוך יכולתו לראות את ההשלכות לטווח ארוך, גומל חסדים טובים.
בנוסף, גם השורש ב.ו.א בולט מתוך הפרשה. במבט ראשון נראים דבריו של המביא כגמול; ה' הביא אותי לארץ - אני מביא לו פירות. בעומק אנחנו יודעים שהבאת הביכורים מקורה בנתינתו האין-סופית של הקדוש ברוך הוא לנו. אין לאדם היכולת לתת לא-להים אדמה, שהרי היא שלו, אלא רק להביא חלק קטן מן היבול אליו, אל בית הבחירה.
במשנה (ביכורים א,ו) נחלקו חכמים בנושא הקריאה: "מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג [סוכות] – מֵבִיא [פירות ביכורים] וְקוֹרֵא [את פרשת הביכורים]. מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה - מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵרָא אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא". מדוע אדם שמביא פירות מסוכות עד חנוכה אינו קורא את הפרשה? מסבירים המפרשים: משום שכתוב "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב", ואחרי סוכות זה כבר לא זמן שמחה בפירות. רבי יהודה חולק וסובר שמקרא ביכורים נוהג גם שלא בזמן שמחה. יסוד המחלוקת הוא בהבנת טעם מצוות הקריאה. אם הקריאה מופנית כלפי הביכורים הספציפיים המובאים – הרי שצריך להיות בזמן שמחת הפירות. אך רבי יהודה מבין שזו קריאה כללית המביעה הכרה בבעלותו של ה' על העולם והקרקע ומתוך כך הודאה על זכותנו להפיק ממנה תוצרים.

            שנזכה למצוות קריאה, ויקויים בנו "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" שבת שלום,  -חנן-




[1] "מִצוה קכ"ה היא שצונו להוציא הבִּכורים ולהביאם למקדש. מִצוה קל"ב היא שצונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו.. ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבִּכורים" (ספר המצוות לרמב"ם).
[2] לדוגמא, ד"ר מיכאל אבולעפיה, העוסק בפסיכולוגיה יהודית, קורא לנתינה ההורית המוגזמת היוצרת פינוק - "כלא של זהב".

תגובה 1:

  1. יישר כחך, אשרי המתמיד!

    לגבי מה שכתבת בפסקה לגבי ההבאה. נראה לי שאנחנו רואים כאן עוד דוגמא לתהליך שנמצא הרבה מאוד ביהדות - ההשלמה של האדם את הבריאה או את מעשי האל. האל נתן לנו את הארץ - תפקידנו לטעת עצים ולעבוד אדמה. האל ברא אדם - עלינו "להשלימו" לאחר שמונה ימים.
    בפרט רואי זאת לדעתי בהבדל בין השבת - קביעא וקיימא - והימים הטובים, עבודת האדם היא היא המקדשת את הזמן, ורק ע"י קביעת בית הדין יינתן תוקף לגלגל הזמן האלוקי.

    הערה: "הפסיכולוג היהודי מיכאל אבולעפיה" - נשמע שאתה בא לספר על מוצא שלו. לענ"ד התכוונת להגיד שהוא מתמחה במה שמכונה "פסיכולוגיה יהודית". לולא היית מכיר את שמו לא הייתי מבין את כוונתך. אולי כדאי לנסח ברור יותר.

    עוד הערה: לא תקין שאני לא יודע אך יניב נראה. מילא שאני לא בא לבקר, אבל תשלח תמונה תהיה בן אדם. ילד שלישי לא מצלמים?

    שבת שלום, דרישת שלום גם כן!

    השבמחק