בהפטרת יום העצמאות ישנו פסוק תמוה לכאורה:
"וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא: אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי, יָשֹׁב
אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיה יב), ומסביר רש"י: ביום ההוא, כשנראה את סממני הגאולה
מתגשמים לנגד עינינו, אנחנו נודה לבורא עולם על חרון אפו בנו בזמן הגלות.
חז"ל מסבירים על דרך המשל את כוונת דברי ישעיה: "במה הכתוב מדבר? בשני
בני אדם שיצאו לסחורה. ישב לו קוֹץ לאחד מהם – התחיל מחרף ומגדף (הוא נפצע, לכן לא
יצא להפליג לעשות סחורה, וכעס מאד על כך). לימים, שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים,
התחיל מודה ומשבח. והיינו דאמר רבי אלעזר:.. אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו[1]"
(בבלי נדה לא).
אם נתאמץ להתאים נמשל למשל זה, נראה במבט
ראשון ששום דבר טוב לא קרה לאדם שנפצע מהקוץ - לעם ישראל שסבל בגלות, הוא רק בסופו
של דבר ניצל מהפורענות שהגיעה לאומות העולם וטבעה ספינתם, אך לא הרויח סחורה משלו.
אלא שיש להבין שזהו הפסוק בהפטרה שמתאר את תחילת הגאולה. הפסוקים שלפניו ניבאו על
תבוסת הגויים "צֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ", "וְהֶחֱרִים ה' אֵת
לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם", וזוהי ההודאה הראשונית לה': תודה על כך שבזמן תבוסתם
לא היינו איתם. הסימן הראשון לגאולה השלֵמה יהיה אפוא הפרדת
גורלו של עם ישראל מגורל שאר האומות, ואמנם בדרך לא קלה. בהמשך נגיע גם לישיבה
בנחת, כפי שכותב הרמב"ם (הל' מלכים יב): "שֶׁיִּהְיוּ
יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח", ובהפטרה "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי
אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד". עד כאן שלב ראשון.
כעת מוליך אותנו הנביא אל השלב הסופי של
הגאולה, המתחיל בפסוק "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי
הַיְשׁוּעָה", יש לנו רווח ייחודי ולא רק מניעת הפסד: יש לנו מים, ו"אין
מים אלא תורה"(בבלי ע"ז ה). חג העצמאות חל בימי ספירת העומר
כאשר פּנֵינו אל חג השבועות, מתן תורה, והנביא מודיע שהדרך ללמוד תורה בשמחה,
לשאוב מים בששון, היא דרך מעייני הישועה, דרך השיבה לאדמתנו, 'תורת ארץ
ישראל' (בראשית רבה טז,ד). מצויין, אילו ההפטרה הייתה מסתיימת בפסוק
הזה היינו מבינים שהמטרה הסופית של הגאולה היא התיישבות עם ישראל בארץ ישראל ללא
מפריעים ועיסוק שַלֵו בתורת ישראל מתוך שמחה.
אך דבר השם אלינו דרך ישעיה לא נגמר. "וַאֲמַרְתֶּם
בַּיּוֹם הַהוּא[2]: הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ,
הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו. הַזְכִּירוּ
כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה, מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ". עשינו מלחמות,
הבורא השפיע עלינו שפע ברכה ונצחונות, עכשיו הגיע הזמן לתקן את העולם. אנחנו
משתמשים במים שדלינו ממעייני הישועה ומשקים איתם את העולם כולו, הצמא למוסר חדש. וכך
תאר הרמב"ם את סיום השלב האחרון: "וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת,
וְלֹא יִגְזְלוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ"[3].
ליבנו מלא הודיה לקדוש ברוך הוא על הנס
הגדול שעשה לנו בימים ההם בזמן הזה, ומשתדלים להתקדם אל עבר הגאולה השלמה במהרה
בימינו אמן.
"לִֽישׁוּעָֽתְךָ קִוִּיתִי ה' " (בראשית מט) שבת שלום וחג שמח, -חנן-
[1]
נציין שהכלל 'אין בעל הנס מכיר בניסו' מסוייג בצורה נפלאה על ידי
החיד"א (לפני כ250 שנה): "וזה שיש לחשוש שמא אין בעל הנס מכיר בניסו - נאמר
בנס לאחד, אבל בנס לכל ישראל - לא חוששים לכך" (ברכי יוסף או"ח
תרצז, תרגום).
[2]
די בלשונו של הנביא בכדי להבין את העיקרון המרכזי. תחילת השיבה
לציון מאופיינת ב"וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם
הַהוּא", אך בסוף התהליך- "וַאֲמַרְתֶּם
בַּיּוֹם הַהוּא", כולם יחד.
[3]
תהליך הגאולה תואם במידת מה לעיקרון בחסידות שתבע ר' ישראל בעל שם
טוב (כתר שם טוב אות כח): הכנעה (הגלות), הבדלה (הפרדת הגורל), המתקה (תיקון
כללי). וַֽיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה