הַקְהֵל אֶת הָעָם! הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ
אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם,
וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא
יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר
אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה.
בפרשת השבוע נקרא איך מִדֵי שבע שנים בחג הסוכות שאחרי
השמיטה מתכנסים כלל עם ישראל נוכח פני ה' למעמד 'הַקְהֵל', והמלך קורא בתורה. על
משמעותו של המעמד, כותב הרש"ר הירש: "כך היא (האומה) תכריז תמיד מחדש, עם
תחילת כל תקופת חקלאות ומלאכה, שרק הדרך אל התורה היא
הדרך המובילה אל ה', שהברית עם ה' היא הברית עם תורתו, שהתורה היא התנאי לאחדות
האומה ולהגנת ה' עליה". המטרה הראשית היא תודעתית, להשריש את ההכרה במחוייבות
לתורה ולמצוות כתנאי לקרבת ה' והורדת שפע לעולם.
יחד עם זאת, בפסוקים כתובה גם מטרה מעשית: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ
וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ", "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת
אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". המעמד הגדול, מותיר בפרטים רושם רב
שממנו הם מתחזקים ביראת שמיים, בלימוד תורה ובקיום מצוות. נמצאנו למדים שהמהלך
כולל שלושה יסודות שמובילים למטרה המעשית: מעמד מרהיב,
שמיעה (התחייבות), מתוך כך התחזקות בלימוד
והאחרון יביאם לידי שמירת מצוות ויראת שמיים. היסודות הללו מופיעים לכאורה גם
ביחס לילדים הקטנים – "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה
אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם"[1].
אלא שיש הבדל מסויים בניסוח של השמיעה הלמידה והיראה בין שני
הפסוקים. ראשית לא כתובה אצל הקטנים המטרה הסופית – "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת
כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ועוד: אצל הקטנים לא מודגש התהליך;
"למען..למען" אלא בצורה רצופה "יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה".
להבנת השוני נביא את דברי הרש"ר הירש בלשונו:
"הילדים עדיין
לא הגיעו לכלל דעת, והדברים שהם שומעים מדברי התורה לא יביאו אותם לידי לימוד התורה
וקיומה; אולם כאשר ישמעו את דברי התורה יחד עם הוריהם באסיפת העם הגדולה, הרי עצם המעמד הזה יטביע את רישומו על נפש הילד: הם יראו
את ההמון הרב המקשיב ביראת כבוד, וכך יגיעו לכלל יראת ה'. אצלם שמיעה, לימוד ויראה
אינם שלושה עניינים נפרדים אלא ישמעו ולמדו ליראה: על ידי עצם השמיעה הם ילמדו יראת
ה', אולם עדיין הם רחוקים משמירה ועשייה".
המטרה ביחס לקטנים בשלב ראשון אינה להגיע לעשייה אלא להגיע לאהבת
ה' ויראתו, והדרך להגיע למטרה זו היא דרך חוויתית.
הבנים הנוכחים בטקס המרשים של הקשבה לקריאת התורה יושפעו מעצם המעמד ש "יטביע
את רישומו על נפש הילד". החוויה של ראיית המון-עם מקשיב ביראת כבוד לקריאת התורה
היא כשלעצמה תגרום ליראת ה' אצל הילדים. נקודה אחת לקראת הימים הנוראים, לקטנים (ולבוגרים?):
חשיבותה של החוייה כיסוד משמעותי בחינוך.
שבת
שלום, חנן ש.
[1] המהרש"א חידושי
אגדות לחגיגה ג כותב שהכוונה היא לקטנים שהגיעו לחינוך – "ילדים המסוגלים
להבין דברי תורה, אך עדיין אינם בשלים להתחייב בקיומה", לעומת "הַטַּף"
הנזכר קודם לכן שהכוונה היא לילדים צעירים יותר.
אשריך שוקרון.
השבמחקלפעמים זה קצת מאכזב "מה, אני צריך את החוויה כד להרגיש?!" - הר מבחינה שכלית צריך להתפלל באותה כוונה בסליחות ראשונות בכותל ובסליחות עייפות של בוקר באמצע שבוע...
ואף על פי כן.
שבת שלום!