יום חמישי, 15 ביוני 2017

פרשת שלח - מקושש עליון

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.. וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת" במדבר פרק טו
בחציה השני של פרשת השבוע, אנחנו קוראים רצף נושאים שלכאורה לא קשור לתחילת הסיפור של פרשת המרגלים; חיוב נסכים, מצוות חלה, דיני שגגה, פרשת המקושש ומצוות ציצית. הרמב"ן מוצא קשר מעניין בין חלקי הפרשה ונביא את לשונו: "אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר: 'מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים'? ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצווֹתו אותם במצות הארץ, הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה". ה' מנחם את ישראל במצוות התלויות בארץ, כהבטחה לכניסה אליה[1].
ועם כל הנחמה הזו, ניצבת בפנינו פרשייה תמוהה עד מאוד: המקושש. אדם מעם ישראל יוצא בשבת לאסוף עצים, חלק מהעם רואה אותו, מתרה בו, מאיים עליו, והוא בשֶלוֹ, ממשיך לחטוא. בסופו של דבר, כצפוי לו ולהם, הוא מוצא להורג. ברור לכל קורא שאין כאן סתם סיפור על חטא שקרה, אלא כמו כל דבר שנכתב בתורה, יש בו משמעות ומסר ייחודיים. ננסה לבררם. נתחיל בגמרא (שבת צו) שם מובאת דעה לפיה המקושש הוא לא אחר מאשר צלֹפחד, אביהן של בנות צלפחד, ומוסיפים חכמים: לשם שמים נתכוין. מה זאת אומרת?
מסבירים בעלי התוספות (בבא בתרא קיט) דבר מדהים: לאחר חטא המרגלים התדיינו בני ישראל בינם לבין עצמם, והחליטו שמכיוון שבעקבות החטא נגזר עליהם לא להיכנס לארץ ישראל, הרי שאין הם מחויבים יותר במצוות. ישנה הבנה שורשית בעם ישראל שכל מהות קיום המצוות היא רק בארץ ישראל כמאמר חז"ל הנודע שהמצוות מחוץ לארץ הן בגדר 'ציוּנִים'. רואה זאת צלֹפחד וחושש שכל עם ישראל יחטאו ולא תהיה להם כפרה, מה עשה? הלך וחילל שבת בכוונה, ביד רמה, עם כל התנאים הסוריאליסטים של מיתת בית דין[2] כדי שיהרג, וכך ייראו אחרים, ויבינו שהמצוות לא בטלות. אפשר לדון באופן, אבל ללא ספק המקושש הזה מסר את נפשו למען הכלל.
ואם נעמיק, מהזוהר (דף קנז) משמע שהעצים שקושש המקושש היו ענפי עץ החיים ועץ הדעת. עַם ישראל התדרדר מהנפילה של המרגלים, להקצנה פאוליינית ש"בטלו כל המצוות"! נראה לי לבאר את דברי הזוהר, שצלפחד קוצץ את עץ החיים שלו תוך כדי קציצת עץ הדעת ו'שיגעון' כלפי חוץ, כדי להחזיר את בני ישראל לאיזון; לא נגמר העולם, יש המשך, היו אופטימיים לקראת הכניסה לארץ שהיא תכלית המסע, תכלית מתן התורה והמצוות.
ולסיום, לפעמים אנו נוטים לשפוט מעשים וכוונות של אנשים באופן מיידי ושטחי. מאחל לי ולכם ללמוד מן המקושש, שבמבט ראשון נראה הזוי, אך הוא בעצם האדם שנשכב על הגדר למען כל עם ישראל, במסירות עצומה. והוא שזכה ובנותיו חידשו ציווי מאת ה'.

            "צלפחד לא הוכרה בו רשימה זו של חטא זה שאתה תולה בו" (עין אי"ה) שבת שלום,  חנן ש.




[1] רבנו חיים בן עטר מוסיף נקודה חשובה על גבי האמור: "סעד [ה'] ליבם במצוות התלויות בארץ, לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם. והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבוא". הוודאוּת מצמצמת את תחושת המרחק. ואכמ"ל.
[2] לדוגמא: ההתראה צריכה להיות בסמוך מעשה 'תוך כדי דיבור', ואחרי ההתראה על הנחשד להשיב: 'יודע אני, ואף על פי כן!' ועוד רבים הפרטים. ועל כל זאת: "רבי יהודה אומר: מקושש הוראת שעה היתה" (סנהדרין פ).

2 comments:

  1. יישר כח.
    ובשולי הדברים: נו,תעזור להבין. כל העונשים האלו. למה נכתבו? חז"ל לא רצו לדון דין תורה אף פעם? למה זה בעוקם?

    השבמחק
    תשובות
    1. זה הדבר שהיה ראוי לעשות מצד האמת הטרנסצנדנטית. אבל יש חיים, יש מציאות.
      דומה ל"שן תחת שן". התורה כתבה כך כדי שתבין כמה זה חמור, וזה לכאורה מה שמגיע לך! אבל אנחנו חיים בעולם, ולא בדין סטרילי כביכול.
      ועוד יש לומר: הרתעה.

      ברור לכל בר דעת שהתנאים למיתת בית דין הם סוריאלסטים עד כדי א-ריאליסטים.
      ועוד: "דרוש וקבל שכר" בעיר הנידחת ובן סו"מ, באופן מוצהר הוא הוא אשר כתבתי.

      מחק