יום חמישי, 9 בפברואר 2017

ט"ו בשבט - הקיץ של החורף

בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. (גמרא ראש השנה)
מהו ט"ו בשבט? הגננת לימדה אותנו היטב לשיר "טו בשבט הגיע חג לאילנות"[1], כמובן! במשנה מופיע תאריך זה כ"ראש השנה לאילן", ויאמרו אנשי הספר: יום זה מציין מעבר בין שנה לחברתה בהלכות הקשורות לתרומות ומעשרות וערלה[2]. אך אם אין כאן אלא חשבון הלכתי גרידא, מדוע יום זה אסור בתענית? בשל מה אין אומרים בו תחנון? זאת ועוד, במהלך הדורות הפך 'יום ציון' זה למועד של ממש בעל רושם של חג!
רבי שמשון רפאל הירש (מעגלי שנה ב, קב) מלמד אותנו שאמנם המשנה היא קובץ הלכתי, וככזו היא מתייחסת למועד בדרכה, כראש השנה למעשרות האילן. אולם אין לשכוח כי זהו רק גילוי וסימן לתופעה הטבעית והרוחנית בזמן זה. נביט סביב- העצים עודם ערומים והאדמה לחה. יום ט"ו בשבט בא לתת תקווה 'אביבית' בתוך מערבולת החורף האפל, כפי שכותב הרש"ר: "טו בשבט צורר בכנפיו פריסת שלום ראשונה מן האביב הקרוב", אותה שקדיה המבשרת טרום פריחת שאר חבריה.
וכמו עץ השדה, אף האדם. אחרי חודשים ארוכים בתוך השמיכה החמימה הגיע הזמן לפרוח ולהתחדש. בחורף אנחנו צוברים כוחות, אוגרים מים רבים בשורשים, לומדים ומחכימים. כשנשב בסדר ט"ו בשבט נחשוב על הקיץ שלנו, הפריחה, ההשפעה וההתפשטות כלפי חוץ. במבט שטחי ט"ו בשבט הוא רק 'קַו ציוּן זמן הלכתי', אך זו רק השתקפות חיצונית המעירה את רוחנו ומביאה לידי ביטוי הלכתי את התחדשותו של הטבע. כמו שכתב הרב נתנאל אריה: "כמה נוֹאלים נהיה אם נכסה בהררי הלכות את רֹאשנו, ונישאר קרים ומנוכּרים, עת אדמוּמית השריגים המתעוררים לתחיה יכולה להעיר את ליבנו, ולקשֵר בקשר אמיץ את ההוויה כולה" (ר"ה לאילן במסורת הדורות).
והנה, במאות השנים האחרונות התפתח המנהג החשוב לסעוד ולברך על פירות ארץ ישראל הקדושים. יהודֵי הגלות בט"ו בשבט תיכננו את הקיץ שלהם, את הכמיהה האדירה לציוֹן וביטאו אותה בטעימה מפירות הארץ הקדושה. אכתוב כאן מקצת הכוונות באכילת שבעת המינים:
חיטה- "שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות מ). דעת, פרי בטן.
זית- לפעמים צריך לטחון, לכתוש ולעבור הרבה ייסורים עד שמפיקים שמן.
שעורה- אישה סוטה מביאה קרבן שעורים ונטהרת מן החשד. שלום בית.
תמר- עץ התמר מסתכל למעלה, חותר להתקדם ומשפיע צל. תרומה מתוך מלאוּת פנימית.
גפן- "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". זיווג הגון.
תאנה- "ויתפרו עלי תאנה", תמצית חַזָרה בתשובה. תאנה מלשון להתאונן, להצטער על החטא.
רימון- כשבאים לאכול פרי מוציאים את הגרעין. אם נעשה כך ברימון נישָאר בלי כלום ביד. הרימון מלמד אותנו שדוקא במקום שנראה לנו שיש רק קלקול יש סגולה המסתתרת. "כפלח הרמון רקתך, מאי רקתך? אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון"(ברכות נז,א). מי שאתה חושב שצריך לזרוק – אותו תשמור ותאכַל.
            "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן.. וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף!" (ישעיה נה)          שבת שלום,  -חנן-



[1] ושמעתי על גננת ששרה לפעוטות "טו בשבט הגיע ראש השנה לאילנות, טו בשבט הגיע חג למעשרות".
[2] אין תורמים ומעשרים מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת, אלא על כל שנה ושנה בפני עצמה, כלשון הפסוק: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה"(דברים יד, כב). לכן קבעו נקודת זמן המבחינה בין שנה לחברתה.

3 תגובות:

  1. יישר כח

    חייב להעיר שבתור רווק, אין סגולה דווקא ביין, גם שעורה זה סבבה :)

    השבמחק
    תשובות
    1. והרי שנינו: "כל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורין.. רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה *מאכל בהמה* ".
      ואכמ"ל. :)

      אך חשבנו השבת: אם שעורים זה מאכל בהמה, מדוע נכנס לשבעת המינים?
      ואולי בתפקיד החלבנה? כמו הערבה בארבעת המינים?

      מחק
  2. ובכן, אפשר להתפרנס מזה. וגם לשתות בירה :)

    (ולא הבנתי כלום מהרישא)

    השבמחק