יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

פרשת ויצא - חושך, אור וחלום

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.. וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
אנחנו קוראים בפרשה על ה'פגיעה' של יעקב, ידועים דברי חז"ל (ברכות כו): "ויפגע במקום, אין פגיעה אלא תפילה". המלבי"ם (ספר 'איילת השחר') מלמד אותנו עיקרון חשוב בכל דרשות חכמים: בכל לימוד מפסוק- אין משחקי מילים, הדרשה היא עומק הפשט הדקדוקי של המילה. בשפה העברית, משמעות המילה 'פגיעה' היא: פגישה[1]. כל מהותה של התפילה היא הפגישה עם ה', הדיאלוג. התפיסה בעולם המערבי היא שהאדם נמצא במרכז ההוויה והא-לוה בפריפריה ("אנטרופו-צנטרי"). לעומת זאת, בעולם הערבי אללה הוא מרכז המציאות ("תיאו-צנטרי") והאדם הוא שולי. בפרשתנו מלמדת אותנו התורה שתפיסת היהדות היא חידוש אפילו בעולם המודרני – לא האדם במרכז ולא הא-ל, אלא ההתגלות במרכז[2], הנבואה שהיא שיא ההתגלות ובעקבותיה התפילה. איננו מתפללים בסגידה, אלא בזקיפות קומה כסמל להמשכת הדיבור הא-להי בארץ.
בנוסף למשמעות הכללית של התפילה, הסגנון של תפילת ערבית בייחוד הוא פגיעה, לעומת "שיחה" במנחה ו"השכמה" בשחרית. כשאדם מצוי בחושך, בירידה רוחנית, עלול הוא להגיע לייאוש, לכן חשיבות "וֶאֱמוּנָתְךָ" היא דווקא "בַּלֵּילוֹת", כמו שאומרים בתפילת ערבית - "אֱמֶת וֶאֱמוּנָה". קשה לאדם באפלה לחוות את הא-להות בכל רגע. במצב כזה דרוש הבזק, 'פגיעה', נקודת אור שממנה אפשר לפרוץ, כדברי הרב קוק (אורות התשובה ב) "הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה". כמו האדם הפרטי, כך האומה בכללותה, ברגעי החושך והגלות, עם ישראל לאורך הדורות השתדל לנצל את רגעי האור הקצרים למינוף ארוך טווח.
יחד עם זאת, ישנו היבט הפוך לכאורה בלילה, והוא החלום[3], התקווה. יעקב חולם גם בסוף הפרשה(לא,י) לגבי הצאן, אך בחלום הראשון "ה' נִצָּב עָלָיו". על פסוק זה מסביר המדרש (רבה פמז): "האבות הם מרכבה לשכינה". כסא המלך נמצא על המרכבה, היא האפשרות של הכסא להתקדם בדרך. כביכול יעקב נושא את ה', עם ישראל נושא את שם ה' בעולם[4]. ה' מתגלה בעולם בזכות המרכבה, עם ישראל זוכה בזכות מעשיו להיות מרכבה, גם בחושך עליו להתאמץ לחלום כדי להחיל את שם השם בכל תחומי החיים ורחבי המציאות.
נמצאנו למדים שהלילה הוא מבחן האמונה, ובה בעת הזדמנות ייחודית לחזון ולעבודת השם מתוך מחוייבות אל שכינתו בעולם הזה.

            "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז) שבת שלום,  -חנן-





[1] לדוגמא "שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר"(בראשית כג), "פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם" (אבות ו).
[2] ההתגלות, השראת השכינה בארץ, היא "הענין הא-להי" המופיע בכוזרי (לדוג': א,צה): "הַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל הֲמוֹנָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר [הנבואה]".
[3] על מהות החלום נשתדל לעמוד בפרשות יוסף הצדיק.
[4] הרב קוק (עולת ראיה "לפיכך אנחנו") "מצד ירושת אבותינו הקדושים - נעשינו מסוגלים, מותאמים מאד לזיו הקדושה ההולמת לנו, מצד הטבע הקדוש שירשנו מהאבות הקדושים, איתני העולם, שנעשו מרכבה לשכינת אל חי וקים, וממילא התכן האלהי, השורה עלינו וחי בקרבנו, הוא יפה ומתאים לנו. ומה יפה ירושתנו".

2 comments:

  1. יישר כח!
    מעניין להוסיף שכידוע "ויהי ערב ויהי בוקר" - הלילה הוא ההתחלה ואינו הסוף, ובמובן זה מושג "התקוה" מודגש.

    שבת שלום!

    השבמחק
  2. יפה מאוד. ברוך תהיה.
    מעניין ביותר הוא פירוש רב סעדיה גאון על הפסוק "ויהי ערב ויהי בקר".
    לדעתו הלילה הוא אחר היום וכך מסתיים היום בזריחה.
    ראה שם ויגל לבך..
    שבת שלום!

    השבמחק