יום חמישי, 12 בנובמבר 2015

פרשת תולדות - רבקה אמנו

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב.. וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.
פרשת השבוע שלנו נקראת "תולדות" על פי הביטוי הפותח: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק". ישנה פרשה נוספת אשר מתחילה במילים דומות: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ"(בראשית ו), ואף על פי כן, לא קיבלנו במסורת שנקראת פרשת 'תולדות', אלא 'נח'[1]. כאן חידושה של פרשתנו – קדושת התולדות. עיקר עניינו של נח זה עצם האישיות שלו, הצדיק הניצול היחיד מן המבול. יצחק אבינו - דרכו מתחילה היסטוריה חדשה שבה העיקר איננו האיש שבאותו הדור כי אם התולדות, קדושת התולדות העוברת דרכו.
הפסוק הראשון מעט מורכב מבחינה תחבירית וכך מסביר כיצד ייתכן שיצחק, מידת הדין, מוליד את יעקב שבו נמצאת מידת החסד. התשובה: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, יש גן חסד מהסב. תחילת קדושת התולדות בצד הנשי זו דווקא רבקה. רבקה מגיעה ממשפחה כושלת, האח מחפש עוד צמיד זהב, עוד תכשיט, האמה מחפשת מגדנות, אבל תמיד שמעו במשפחה על 'הדוד מכנען' שהצליח בחיים – אברהם. רבקה מצליחה לבצע את המעבר מהמשפחה התקועה בחרן לשושלת המוצלחים. במהלך הפרשה רבקה שואלת הרבה פעמים "לָמָּה?"(כה,כב;כז,מה;מו), כל חייה היא שואלת שאלות על עצמה, במה היא זכתה לעבור מענף אחד לענף השני.
רבי חיים בן עטר(כה,כ; כז,יג) מסביר לנו שרבקה עזבה את בית בתואל כדי לדבוק באברהם, וכעת בלידת עשו, אמרה לעצמה: ראו מה הבאתי להם - טיפוס רע, הדבקתי את המשפחה הטהורה בגנים הפחותים שלי. "רִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב", יש לה מצפון על הבאת עשו ואומרת ליעקב – זו אשמתי כל הסבל שלך. התחושות של רבקה מתבטאות גם בהמשך העם: היא האם היחידה שלא מוזכרת בתנ"ך אחרי הסיפור המקראי[2], אפילו מותה אינו מוזכר אלא ברמז כדרך אגב עם מניקתה. אנחנו מכירים את זה בחיים שבן זוג אומר לאשתו "תראי מה הבן שלךְ עושה", אלא שיצחק אבינו לא נוהג כך, הוא מכוון אל ההשגחה. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, 'אל תדאגי אשתי, כמו שאת מתוקנת נתקן גם אותו'. יצחק אוהב את עשו כי הוא אוהב את רבקה, כאומר 'זו לא אשמתך'. יצחק מבין שרבקה ממלאת תפקיד ייחודי הבא לידי ביטוי בלידת עשו.
לפי רש"י בתחילת הפרשה (כה,כא), כשה' נעתר לוֹ, הוא אינו נעתר לָהּ, גם בפסוק "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ.. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", נֹאמר: לה ולא לו. מדוע ה' לא מספר ליצחק את העובדה הקריטית שרַב יַעֲבֹד צָעִיר? הנה, יעקב אמור לקבל את הברכה ונגמר הסיפור. אלא שה' מייעד לרבקה אמנו תפקיד חשוב ביצירת האומה והוא ההתמודדות עם מורכבות החיים, גם כשלא צודק ולא מוסרי, אפילו כש"עֵשָׂו" לנו, עלינו למצוא את הדרך לעבודת ה' ביצירתיות.
                        שבת שלום,  -חנן-


[1] במחקר היום לא ברור דיו המקור לשמות הפרשות, רק העובדה לפיה על פי רוב השם נקבע לפי מילה או מילים הנמצאות בתחילת הפרשה, אך לעיתים קיימות סתירות. לדוגמה "פרשת בלק" הידועה לנו, נקראת בתלמוד הבבלי "פרשת בלעם"(בבא בתרא יד) ובתלמוד הירושלמי "פרשת בלק ובלעם" (ברכות פרק א הל' ה).
[2] לדוגמה: "הַבִּיטוּ.. אֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיה נא), "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה"(רות ד).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה