יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

פרשת עקב - הוא הנותן לך כח

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ - הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ - כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ - כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.
בפרשת השבוע מודגש מוטיב הביטחון בא-להים מספר פעמים. במבט ראשון הציווי לא מותיר מקום להתבלבל, כל היכולת לפעול היא אך ורק ביד ה'. אך אם מתבוננים בזהירות, כבר בפסוק הראשון מובלטת המורכבות – "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ", אל תחשוב שזה רק הלחם, אלא גם הלחם, זאת אומרת שיש כאן גם לחם וגם ה'. גם באמרה המפורסמת של חז"ל המובאת ברש"י בפרשה(י,יב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", רואים שיש יוצא מן הכלל כלשהו. אנחנו נתקלים בכשל קיומי מסויים המעורר שאלות עקרוניות: מהי מידת האחריות של האדם על מעשיו? מהי עצלות ומהו ביטחון בבורא עולם?
במשך עשרים השנים הראשונות של מדינת ישראל, ביום העצמאות היה מתקיים "מצעד צה"ל" בו הוצגו כלי נשק כבדים, כלי שריון וכדומה. הרב אבינר סיפר שהרב צבי יהודה קוק נהג לשלוח את תלמידי ישיבת מרכז הרב לצפות במצעד כדי לקיים מה שנאמר "וְאָמַרְתָּ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". תמהו התלמידים, והרב הסביר שבניגוד למחשבה המקובלת, הפסוק הזה מהווה יחידה שלמה ועוסק במצב חיובי. חייב אדם וחייבת האומה לומר "כוחי ועוצם ידי", זאת על מנת שיתקיים הפסוק הבא "וזכרת את ה' א-להיך". יש גאווה שמביאה לשכחת ה' - היא פסולה, לעומתה יש ענווה המביאה לעצלות – גם היא פסולה. הנכון הוא ההכרה בכוח האדם שמזכירה לו שכוחו מאת ה' וגורמת לו לזכור ולשבח את ה'.
האר"י הקדוש[1], בלשונו המדוייקת, ביאר את הפסוק העוסק בלחם ואמר שצריך להוסיף מילה אחת כדי שנבין בשכלנו את כוונת התורה: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' שבלחם יִחְיֶה הָאָדָם". אין ספק שהביטחון מרכזי בחיים, אולם האחרון נעשה דרך האוכל, דרך הפעולה וההשתדלות. "יראת שמיים" בדברי חכמים אינה פחד, כי אם רטט מתמיד השומר את האדם באיזון: הוא פועל וזוכר באותה נשימה, וזה בידו.
ישנם אנשים המוּנַעים מלחץ דתי שגוי ובשם ההתרחקות מן הגאווה נמנעים בצורה מופרזת להכיר בערכו של המעשה האנושי. האנשים שהם לכאורה יותר מוסריים, יִמָּנעו מלקדם את עצמם ואת העולם, ועליהם אמר ביאליק שיעדיפו 'להשאיר את הנהגת העולם לאחרים'. מטרת הגאווה החיובית היא נתינת תמריץ לאדם לפעול, לשנות ולתקן את עצמו ואת זולתו ומתוך כך העולם מתקדם. נמצנו למדים כי הכרה נכונה בחשיבות ההשתדלות האדם מעודדת את האדם לפעול ולזכור את המקור.

שנזכה לפעול, ליצור, לתקן ולשבח את בוראנו            שבת שלום,  -חנן-




[1] כך שמעתי מפי הרב אייל יעקובוביץ', "קבלה בע"פ מאת האר"י על הפסוק" כדבריו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה