יום חמישי, 16 ביוני 2016

פרשת בהעלותך - נבואה שלא בזמנה

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה.. וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם.. וַיֵּרֶד ה'.. וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים.. וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!
השבת אנחנו מתחילים להיכנס באמת לתקופת השהייה של עם ישראל במדבר, על כל המורכבויות שבה; מתאוננים, חטאים ועוד. בפרשתנו מופיע סיפור קצר המעלה שאלות רבות. משה רבנו מבקש מה' להאציל את סמכויותיו גם לאחרים, מכיוון שאינו יכול לשאת את משא העם לבד. ה' אומר לו שיאסוף שבעים זקנים וימנה אותם לגוף האחראי מתחת למשה רבנו (מעין סנהדרין). הקדוש ברוך הוא בוחר להתגלות בפני אותה קבוצה, ובסיומה של הנבואה נשארים שני אנשים במחנה וממשיכים להתנבאות. עד כאן הסיפור. הדברים ראויים לביאור; ראשית- ממתי האדם הוא זה שקובע את משך הנבואה? זו החלטה של השם. ועוד- מהי 'התנבאות יתר'? מדוע היא שלילית לדעת יהושע? מהי תשובת משה? ננסה להשיב על חלק מן הדברים באמצעות התבוננות מסויימת בפסוקים.
לפי המדרש (ספרי), כל שבט שלח שישה נציגים לסנהדרין, כך שבסך הכול יוצא שבעים ושניים זקנים. אלא, שה' ביקש 70 ולא 72. לכן משה נאלץ לערוך הגרלה מי השניים שיצאו. אלדד ומידד נבחרו דווקא להישאר בסנהדרין, אלא שמחמת מידת הענווה שבהם חשבו שהם לא ראויים, ופרשו. בשלב הזה - הם מתנבאים, ומה תוכן הנבואה? "אלדד היה מִתנבא ואומר - הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד אחריו ומנהיג את ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם"[1] (תרגום ירושלמי). הבעיה היא שלפי זה, הדבר המטריד הוא לא עצם ההתנבאות הנוספת בתוך המחנה, אלא תוכן הנבואה. אך מה טעם יש לכעוס על הנביא עצמו? זה השם שבוחר למסור נבואה לנביא.
אלדד ומידד מקדימים את זמנם. הנבואה מגיעה מיד אחרי בקשת הבשר של העם, יהושע שומע אותם אומרים 'משה מת ויהושע מכניס' ומזדעזע, עם של מתאווים יכולים להיכנס לארץ? הם עדיין תינוקות, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק", ומציע לכלוא אותם על כך שלא המתינו בפרסום הנבואה. משה חולק על דרך ההתמודדות ב'מקדימי הזמן' ואומר: הם בעצם מקדמים את העם, מנשאים את מבטו אל המצב האידאלי.
ואכן נבואתם לא מאחרת לבוא, בתוך הסיפור בתורה. הפסוק שלאחר מכן: (יא,ל) "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה", המילה 'וַיֵּאָסֵף' בתנ"ך מופיעה בדרך כלל במשמעות של מיתה. משה אמנם לא 'מת' אך התורה מספרת על משבר מסויים בהנהגה - "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה". ברגע הזה יהושע מגלה מנהיגות ומציע למשה לכלוא את אלדד ומידד. גילוי המנהיגות הזה הראה שיהושע יהיה המנהיג הבא של עם ישראל, כנבואתם. משה משיב ליהושע – בעצם ההתנבאות שלהם הם מרימים את רצון העם מבשר, מחומריות, אל עבר הדבר האמיתי – כניסה לארץ.

            שנזכה ויקיים ה' בנו "וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ"(מתוך ההפטרה)        שבת שלום,  -חנן-



[1] ונביא בדרך אגב את המשך דברי התרגום המדהימים: "שניהם כאחד מתנבאים ואומרים - הנה מלך עולה מארץ מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים ושׂרי צבא לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ ישׂראל על בני הגלות; אך האדון (הקב"ה) ניצב להם בשעת צרתם, והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על הרי ישׂראל... ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתענגו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם". ואין מקום להאריך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה