יום חמישי, 23 ביולי 2015

פרשת דברים - ארץ ישראל

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם.. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם.. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב, ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.
השבת נתחיל ספר חדש, חומש דברים. הסיפור בחומש זה אורך כחודש ימים, ואוגד בתוכו את הנאומים הגדולים שבהם נפרד משה מן העם בלב קשה ובדאגה עמוקה לעתידו על סף הכניסה לארץ ישראל. משה רבנו המעיד על עצמו בתחילת דרכו "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" מתגלה אלינו אחרי ארבעים שנה כנואם דגול. חז"ל אומרים שבכל מקום שכתוב "אלה" הכוונה היא לסתור את שאר הדברים שנאמרו עד כה. אם כן, ראוי לברר מהו תוכנו של ספר דברים והיחס בינו לבין החומשים האחרים[1].
מן הפסוקים הראשונים של הפרשה אנחנו מחלצים עיקרון חשוב ביותר. משה מזכיר לנו את שאמר לנו ה' בהר סיני - פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ. מטרת המסע במדבר, מטרת ההתגלות ומגמת התורה אחת הן: ירושת ארץ ישראל[2]. "אֵלֶּה" סותר את הראשונים ומסדר את המטרה בראש העניין. ספר משנה תורה[3] בא ללמד אותנו שיעור בהיסטוריוסופיה - מהלך המאורעות הינו רצף של אירועים ערכיים המעצבים את המציאות, כיחידה אורגנית אחת מוכוונת מטרה. במילים אחרות, כעת אנחנו מבינים כי התורה מורה לנו דרך חיים והיא מאריכה ומקצרת עובדות בהתאם לקריטריון אחד: משמעות מוסרית, בהקשר הזה – ארץ ישראל.
על פסוקי הפתיחה של הספר אומרים חז"ל(מגילה לא,ב): "משה מפי עצמו אמרן" (אולם הדברים יצאו מפיו "ברוח-הקודש" כפי שמציינים מיד התוספות). ניכרת כאן ירידה מסויימת לעומת ארבעת החומשים הקודמים, בהם הקב"ה מדבר אל משה בגלוי - 'מַעֲבַר' בלשון החסידות, ואילו כאן הדיבור הא-להי עובר דרך משה ברוח-הקודש שבקרבו – 'התלבשות'. יחד עם זאת, בסיום החומש נאמר "עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" ואומרים חכמים שיש לקרוא זאת "עד היום האחרון", כלומר, עד זמן הגאולה השלמה, זהו אחד המקומות היחידים בתורה בו מוזכרת אחרית הימים. דווקא כשהדיבור יורד מדרגה – הגאולה מתגלה והעם מקבל אחריות.
שנזכה לראות בחזרת כל עם ישראל לכל ארץ ישראל ולהבין באמת את תורת ישראל. יהי רצון שימי זיכרון חורבן הארץ יהפכו לחגיגות ריבונות ושיבת השכינה.

שבת שלום,  -חנן-




[1] נציין עובדה מעניינת: ספר דברים פותח במילה "אלה" בדומה לספר שמות, חלקו השני(פרק ה) פותח במילה "וַיִּקְרָא", וחלקו האחרון(פרק כז) פותח במילה "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה" בדומה לספר במדבר.
[2] הרב יהודה אשכנזי נהג לומר שלימוד התנ"ך בצורה רצינית בכלל חוגי היהדות היה מסיר את ההתנגדות לציונות.
[3] בנצרות, ספר דברים נקרא "Deuteronomium" שפירושו: חוק שני. דהיינו הפרדה מוחלטת בין בחירת עם ישראל בספרים הקודמים ובין ירושת הארץ. ספר דברים, אגב, הוא המצוטט ביותר בברית החדשה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה