‏הצגת רשומות עם תוויות ספר שמות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספר שמות. הצג את כל הרשומות

פרשת ויקהל-פקודי - האיש בצלאל

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ! קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים! בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה. וְלַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת, לַֽעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת".
בפרשתנו נקרא בהתרגשות על סיום בניית המשכן והשראת השכינה בו. על התכנון, הבנייה והפיקוח מנצח ביד רמה איש מלא ברוח א-להים: בצלאל בן אורי. אדם שהיה אלמוני עד בחירה מדוייקת זו. הוא אינו משבט לוי, אינו שייך לקבוצת 'זקני ישראל', כל שידוע עליו שהוא נכדו של חוּר- סגנו של משה במספר אירועים[1]. מי הוא בצלאל? מה מהותו שבעֶטְיהּ זכה לתפקיד רם זה?
ראשית, מאותיות שמו דרשו חז"ל: בְּצֵל א-ל היית. האדם הזה נבחר לפקד על מלאכת המשכן, בין היתר בגלל שהוא היה בצילו של ה'. הצל מבטא הגנה קרובה, הרמב"ן מבאר שה' השרה על בצלאל בינה מיוחדת שאיפשרה המעבר החד כל כך בין עבודת פרך גסה במצרים לעבודת הקודש העדינה, והמיומנות שנדרשה לשם הכנת כלי המשכן. בניין ארי אל, אריה המבטא כוח ועצמה, מקבל את רוחניותו ממי שנמצא בצל הא-ל ולא מתבלבל בין כוח לעדינות.
שנית, אמרו חכמים: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נה), ומסביר בעל 'משך חכמה': "היה בקי איך מהצירוף יִוָּלד עִנין גבוה וחדש אשר אינו בפרטים, רק בכלל". זו תכונה נפלאה! בצלאל יכל לכוון לתוכנו, למקומו ולמשמעותו של כל אחד ואחד מן הכלים שבמשכן בהקשר הכללי של השראת השכינה. בניגוד לכלל המתמטי הנודע, ברוחניות- השלם גדול מסך חלקיו. נכון במקדש, ונכון בחיים.
העניין השלישי הוא נושא הייחוס[2]. לבצלאל לא הייתה שום משרה קבועה, שום מעמד רשמי, אדם מן השורה. זאת ועוד- אחרי פרויקט המשכן האדיר, לא הוכר לו שום תֶּקן מיוחד; אסור היה לו להיכנס למקדש כמו לכל ישראל אחר. באופן כללי- כל קבוצה גדולה של אנשים, זקוקה למערכת של משרות רשמיות כדי להתנהל כמו שצריך. ברם, במציאות מי שקובע את הערכים האמיתיים, מי שמקדם את עם ישראל, מי שמביא להשראת השכינה, אינו זקוק לשום תפקיד. הרבה מלכים[3] לא היוו דוגמה רוחנית לעם, דוד המלך זכה להיות אדם גדול בזכות עוצמתו הפנימית, לא בזכות מִשְֹרתו.
בימים ההם- בזמן הזה. מהבעיות הגדולות של המדינה היא המבנה של מנגנון המנהיגות. חשוב מאוד להצביע ולהשפיע על מינויים טובים ויעילים, אבל צריכים אנו לזכור כי הכוח המניע הרוחני המרכזי אינו נמצא במנגנון, אלא שוכן בכל אחד ואחת מאיתנו. בפני כל יהודי ניצב אתגר להיות מנוע תורני ורוחני בסביבתו. עם משרה רשמית או בלי, עם התואר "ראש הממשלה" או "רב ראשי" או בלעדיו - כל אחד מאיר רוח ואמונה. הדחיפה העיקרית להשראת שכינה באה מן העם.
            שנזכה ויקויים בנו מקרא שכתוב: "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל לו)   שבת שלום,  חנן ש.


[1] תמך ידיו יחד עם אהרון במלחמת עמלק (פרק יז), נקרא למלא את מקומו כשעלה להר סיני (פרק כד). במדרש נמסר שחור היה נביא, ונהרג על ידי ההמון בעת שהתנגד למעשה העגל (ויקרא רבה י,ג).
[2] זאת שמעתי מפי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א.
[3] ואולי זה עומק המדרש: " 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב', טוֹב הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל בְּצַלְאֵל מִשֶּׁמֶן הַטּוֹב" (רבה מח). שמו של בצלאל, תכונותיו העילאיות יותר טובות מאשר שמן הטוב, דהיינו שמן המשחה בו מכריזים על תפקידים רשמיים.

פרשת כי תשא - חזון השבת

וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ; אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת.. וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. (עליה ראשונה)
בפרשת השבוע נמשיך לקרוא על הציווי להקמת המשכן. בסיום ההוראות לבניית המשכן, 'הושחלו' לפרשה מספר פסוקים בדבר קדושת השבת וחשיבותה. על הקשר בין שבת למשכן כבר עמדו חז"ל במספר מקומות, לדוגמא: המלאכות שנעשו במשכן הן האסורות בשבת, בניית המשכן אינה דוחה שבת­ (רש"י). בעומק, הקשר הוא שהשלמת המשכן אחרי העמל הרב, דומה לשבת אחר ששת ימי בראשית[1]; בריאת העולם הפיזי, ובריאת העולם הקטן של השכינה.
סמיכות פסוקי השבת לבניית משכן נשנית פעם נוספת בתחילת פרשת ויקהל, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (פרק לה). אלא שיש הבדל מסויים שננסה לעמוד על מהותו: בפרשתנו, השבת מגיעה אחרי ענייני המשכן, ובפרשת ויקהל השבת מופיעה לפני בניית המשכן וכליו.
במסכת שבת ישנה מחלוקת מרתקת בדין אדם שאיבד את חשבון ימי השבוע ואין לו אפשרות לברר, רב הונא פוסק שעליו לספור שישה ימים מאותו רגע, ולשמור את היום שאחריהם. כנגדו- "חייא בר רב אומר: מְשמֵּר יום אחד ומונה שִשה", להיפך, קודם שומר יום אחד, ולאחריו סופר שישה ימים. כשהגמרא תוהה מה יסוד המחלוקת, היא עונה: "מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון". דהיינו מנקודת מבטו של הבורא – שבת היא היום השביעי, אך ממבטו של האדם שנברא בערב שבת – שבת היא היום הראשון, ולאחריו מתחיל השבוע. אצלנו, ה' מצוה על המשכן, ולכן שבת חותמת, בפרשה הבאה בני ישראל מְבצעים, ולכן שבת פותחת.
אם נעמיק יותר בהבדל שבין הבריאה הא-להית ליצירה האנושית נראה דבר מהותי. אצל ה' אין פער בין הכוונה לביצוע; "בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים", "בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה", ומשום שכך, צופה מראש את התוצאה- "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית". לעומתו, האדם עושה מעשים ואין לו ודאות כלל לאן יובילוהו, "חוק התוצאות הבלתי חזוּיוֹת". אז מה עלינו לעשות? אופציה ראשונה – לשבת בחיבוק ידיים ולתת לעולם להתנהל מאליו. על כך שנינו: "כל מקום שנאמר וַיְהִי אינו אלא לשון צער", כשהדברים פשוט הווים, הסוף מצעֵר.
כתרופה לחוסר אונים זה נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא את מתנת השבּת. זהו לא עוד יום מנוחה שבועי, זו הצצה למטרה שבסוף הדרך- "מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא". יום אחד בו אנחנו לא עושים, אלא מְדמִים, חוֹוים ומתקדשים. המשכן הוא אי של שכינה, של אידיאליות באמצע המדבר. השבת היא אי של נחת, שלום וחזון בשטף היומרה של החיים. בציווי, ה' חותם בשבת, זהו סדר הדברים. יחד עם זאת, השבת שלפני המלאכה מזכַּה אותנו בטעימה של היעד, נותנת לנו כח ומורַה לנו כיוון לקראת העבודה.
            "לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת" (ב"ר יא)   שבת שלום,  חנן ש.


[1] עיקרי הדברים שמעתי מהרב זקס.- ביטויי המקרא בשבת ובמשכן דומים להפליא; בשבת: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל   אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.. וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" | ובמשכן: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".

פרשת כי תשא - חטאים ומהירות

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר... וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן... וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
חטא העגל, אולי החטא הכי מפורסם בתולדות העם היהודי. ממה הכל התחיל? מעיכוב, "בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה". משה רבנו עולה להר סיני לקבל את התורה, עם ישראל מחשב בצורה מוטעית את חזרתו, והעיכוב מוליד חטא. גם ההתמהמהות של לוט ביציאתו מסדום מוצגת כמעשה שגוי. בנוסף, אנו רואים לכל אורך ההיסטוריה שהגלות מתרחשת בקצב איטי, הגליית עם ישראל בתקופת בית ראשון נמשכה כמאה חמישים שנה[1]. גם גלות בית שני נמשכה זמן רב, מאות שנים[2].
לעומת הגלות והחטא, הגאולה מאופיינת בתהליכים מהירים. כשמשה רבנו מבקש מה' לסלוח לעם, אנחנו קוראים בפסוק: "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ". נחזור אחורה בספר שמות ונראה שיציאת מצרים הייתה מהלך-בזק, בצקם אפילו לא הספיק להחמיץ! נתקדם לשנת תש"ח והנה המנדט הבריטי לא הספיק להגיע לסיומו וכבר הכריז בן גוריון על הקמת המדינה.
הטבע הפועל בעולם הזה תלוי בזמן, כפוף לחוקים ארציים, אך הגאולה היא תהליך בעל אינטרס א-לוהי, יְשׁוּעַת ה', ולכן היא מעל הזמן, כהרף עין. "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", אין זמן להתעכב, כשמגיע עת הגאולה, מבטיח הקדוש ברוך הוא – אֲחִישֶׁנָּה.
סיפור המגילה אף הוא מאופיין בהשתלשלות אירועים איטית במיוחד. מהמשתה המפורסם בו רצה אחשוורוש להציג את ושתי ועד למשתה אסתר המלכה עברו תשע שנים! המשתה השני, בו מתרחש ההיפוך בעלילה, זו הפעם הראשונה שממהרים במגילה "וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר", "הָרָצִים.. יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים". ברגע שעם ישראל מתעורר לגאולה כפתחו של מחט, ה' פותח לנו אולם.
אשרינו שזכינו לראות עין בעין בגאולה אחרונה.
שבת שלום ופורים שמח, -חנן-


[1] מהגלית שניים וחצי השבטים בשנת 733 לפני הספירה ועד חורבן בית ראשון בשנת 586 לפני הספירה.
[2] נקודת ההתחלה היא חורבן הבית בשנת 70 לספירה, סיום הגלית שארית העם לוטה בערפל, שהרי במאה הרביעית עוד נחתם התלמוד הירושלמי. מקובל לתארך אותה לסוף התקופה הביזנטית בארץ ישראל, 638 לספירה.

פרשת משפטים - חסיד שלא מזיק

בפרשתנו מופיעה רשימה ארוכה למדי של מצוות המוגדרות "בין אדם לחברו", בעיקר מודגש בהן ההיזק לזולת. "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים"; "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר"; "וְכִי יַכֶּה אִישׁ" ועוד.
הגמרא(בבא קמא דף ל) מציעה לנו מתכון מושלם למי שרוצה להתקדם בעבודת ה', "מי שרוצה להיות חסיד - שיקיים את מסכת נזיקין". דעה נוספת בגמרא היא שקיום מסכת אבות הוא הקובע, ודעה שלישית מציינת את קיום דברי מסכת ברכות. המהר"ל מסביר שיש שלושה ממדים ב'חסידות'.
דעה אחת אומרת שהדרך להיות חסיד היא תיקון המידות, לקיים את מסכת אבות. לעומתה, דעה אחרת סוברת שהדרך להיות חסיד היא הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, לקיים את מסכת ברכות. אך הדעה העיקרית שלשמה הובאו הדברים בגמרא, אומרת שבשביל להיות חסיד צריך דווקא להצטיין בצד השלילי, ההמנעות מנזיקין. אלו דברים תמוהים, לכאורה היינו חושבים שחסידות היא דווקא "עשה טוב". אלא מסביר הרב עמיאל[1], שמצוות הקשורות ב"עשה טוב" לא מראות על התמסרות לעבודת ה' היות והן יותר קלות לביצוע ממספר סיבות:
קודם כל, עשיית הטוב היא רגעית, לעומת ההימנעות מרע שהיא תמידית. ברגע עשיית המצווה צריך להשתדל ולהתגבר, אך כשאדם נמצא במדרגת "סור מרע" זה דורש ממנו מודעות ודריכות מתמדת. בכל צעד ושעל על האדם לחשוב 'איך אני לא מזיק את חברי', 'איך אני לא פוגע בזולת', 'עליי להמנע מלשון הרע'. שלמה המלך אמר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר", ומסביר ר' דוד אלטשולר[2]: "כי הגבור לא יתגבר כי אם במעשה הגבורה, והמאריך אף יתגבר על כל בשב ואל תעשה".
סיבה נוספת היא כי לאדם יש תענוג לפעול ולהרגיש שהוא עושה משהו טוב, דבר שקשה להשיגו כאשר הוא נמנע מלהזיק.
יתרון אחרון למידת "סור מרע" הוא שעל מעשה טוב אדם מקבל 'מי שברך' בבית כנסת או ידיעה בירחון השכונתי, לעומת המנעות מרע שעליה אף אחד לא יודע ולא שומע.
משום כך, כששאל אותו אדם את הלל הזקן מהי כל התורה על רגל אחת, ענה לו על דרך השלילה: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך (גמרא מסכת שבת דף לא).
בעזרת השם נאחל לכולנו שנזכה להיות זהירים ורגישים כלפי הזולת.

שבת שלום, -חנן-




[1] הרב משה אביגדור עמיאל (1882-1945) היה דיין והוגה דעות. מראשי תנועת המזרחי והציונות הדתית, כיהן כרבה הראשי של תל אביב.
[2] כותב פירוש "מצודות" על ספרי הנביאים והכתובים.

פרשת תצווה - המנורה והאור

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
בפרשה הקודמת עסקנו בבניית הכלים למשכן, בפרשה זו נעסוק בהכנת הבגדים לעובדי המשכן – הכהנים. בתוך הנוף הזה של הכנת הכלים הטכניים, משתחלת לה הכנת מצווה, מצוות הדלקת נרות המנורה.
לעומת השולחן המסמל עושר, המנורה מסמלת חכמה "הרוצה להחכים - ידרים, שמנורה בדרום" (בבא בתרא כה,ב), כמו שנר המאיר אינו מחסיר מעצמו אור, כך אדם המלמד זולתו חכמה – אינו חסר את החכמה (ואף מוסיף).
חכמים מציינים הלכה במנורה, שאף אם נעשה אותה משאר מתכות ולא מזהב, גם אז היא תהיה כשרה. עומק העניין הוא כפי שכותב הרמב"ם(ח' פרקים) "קבל האמת ממי שאמרה", כל זמן שהאדם בודק ומוצא שחכמה מסויימת היא אמת – יקבל אותה, לא חשוב מוצאו של הדובר.
תופעה מיוחדת במנורה היא "שלהבת עולה מאליה" (שבת כא,א), הכהן מטיב את הנרות ומבעיר את האש, אך השלהבת מתיישרת ללא תמיכה. לאחר בירור האמת, היא כבר לא צריכה תמיכה מלמטה, היא עולה בעצמה וניכרת לכל רואה.
אמרו חכמים: "עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל"(בבלי מנחות פו,ב), חזרת השכינה לארץ ישראל אף היא מאופיינת במנורה, סמלה הרשמי של מדינת ישראל[1]. תפקידנו אפוא הוא להאיר באור דעת א-להים לכל באי עולם, ולקיים מה שנאמר בנביא (ישעיה ס,ג) "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".
שנזכה למלא את תפקידנו בנאמנות לדבר ה' ולהפיץ אור לגויים.

שבת שלום, -חנן-




[1] בנימוק בחירת הסמל נכתב בין היתר: "סמל למשיח, שעם בואו ייבנה ויכונן בית המקדש, והמנורה... תשוב ותשמש סמל קודש לתפארתה המתחדשת של ירושלים"

פרשת בֹּא - ללמוד (זה) לשאול

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר[1]: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה. עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.
בפרשת השבוע נקרא על סיומו של שיעבוד מצרים. רגע לפני הגאולה, עם ישראל מצוּוה שלא לשכוח את העבדות והיציאה ממצרים ולהעביר את הסיפור לדורות הבאים. אנחנו 'עם זוכר', זה מה שמייחד אותנו ונותן לנו כח להמשיך, לכן החינוך לדור הבא הוא כל כך חשוב ומרכזי. בדרך כלל, כשהקדוש-ברוך-הוא נותן מצוה לבני ישראל היא מגיעה בצורה מאוד ברורה: עשה כך וכך, אל תעשה כך וכך. במצוה המיוחדת הזאת, על העברת המסורת – פני הדברים שונה; ה' אומר: כשהבן ישאל אותך, תענה לו כך וכך.
שמעתי מהרב יונתן זקס שליט"א על פתגם אנגלי: "Children should be seen, not heard", שלא ישאלו. ביוון העתיקה חרצו את דינו של הפילוסוף סוקרטס למוות בעוון השחתת הנוער כי הוא לימד אותם לשאול שאלות. תורתנו הקדושה פורצת דרך חינוכית ייחודית שרק שלושת אלפים שנה מאוחר יותר תוציא ניצנים בסדנאות למורים: אתה רוצה לחנך? מעוניין שהתלמיד יפנים את החומר? גַרֵה את הלומד לשאול, להתבונן, להקשות[2].
פעם שמעתי אב שהגיע למורי ורבי הרב שרקי בפנים נפולות: "אני דואג לבן שלי שלא יֵצֶא לתרבות רעה, יש לו הרבה שאלות באמונה". "ולך? אין שאלות?" שאל הרב. "בודאי שלא" ענה האב בנחרצות. "אם כך", חתם הרב, "הבעיה שלך קשה הרבה יותר". היהדות מחדשת אמונה דתית שמבוססת על שאלות[3]; החל מאברהם אבינו ששאל "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַֽעֲשֶׂה מִשְׁפָּֽט?", דרך משה שזעק "אֲ-דֹנָי! לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?" יהושע "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי! לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן?", ולא כלֵה, גם בנביאים ובחכמינו לאורך כל הדורות. ספרות חז"ל ברובה כתובה בצורה של שאלות ותשובות (שו"ת). הגמרא, שהיא הבצק של המחשבה היהודית, כל כולה במבנה של "שקלא וטריא" – משא (שאלה) ומתן (מענה).
הבַנו והוכחנו היטב שבשביל ללמוד ולהאמין צריך לדעת לשאול שאלות. מה לגבי תשובות? יש לנו המון תשובות. בכל דור ודור נכתבים מאות ספרים של תשובות. האם לכל שאלה תשובה? אפשר שכן, אבל מה שבטוח – לא תמיד אנחנו מבינים ומשיגים. יש רעיונות שדורשים ניסיון חיים בשביל לאפשר הבנה, יש כאלה המצריכים הכנה עיונית כבירה, ויש כאלה שמחייבים תבנית מחשבה אחרת מזו הקיימת אצלנו. אך גם אם לא נבין התשובה לעולם, אין לנו רשות שלא לשאול.
העבד לא שואל שאלות, הוא שותק ועושה, פסיביות תבוּנית ואקטיביות פיזית. הסימן הראשון של אדם משוחרר הוא האקטיביות השכלית, בורא עולם נתן לנו מתנה כה נפלאה ומצווה עלינו להשתמש בה כדי להתקדם ולעלות בחיים.
            "כֹּה אָמַר ה': עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם" (ירמיהו ו,טז)     שבת שלום,  -חנן-


[1] ארבעה בנים בתורה. והחמישי: "כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר: מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם" (יהושע ד,ו). והתשובה? ראו שם.
[2] בנוגע לסדר פסח, כתוב בגמרא: "תנו רבנן: חכם בְּנוֹ – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה" (פסחים קטז). זאת מתודה ולא מִקְרה.
[3] להשוואה, ראו (או שלא): אגרת פאולוס השליח אל הקולוסים 3 , 20-21.

פרשת שמות - הכרת הטוב

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי. אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.. וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ: אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים? וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם".
בפרשת השבוע אנו קוראים על שיעבוד בני ישראל ממצרים והחלטת הקדוש-ברוך-הוא לגאול את העם. ה' בוחר במשה רבנו למשימת ההוצאה, ומתגלה אליו. לאחר סירובים חוזרים ונשנים, מקבל משה על עצמו לבסוף את השליחות[1]; לשוב למצרים ולדבר עם בני ישראל על הגאולה הקרובה. הציווי ברור: ללכת למצרים. ומהי תחנתו הראשונה? מדין. לפני ביצוע דבר ה' הוא מחליט לחזור ליתרו ולבקש ממנו רשות יציאה ממדין.
במדרש מופיע דו שיח בין משה לה' בקשר להתעכבות זו: "יִתְרוֹ שֶׁקִּבֵּל לְמשֶׁה שֶׁהָיָה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה.. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קִבְּלַנִי יִתְרוֹ וְנָהַג בִּי כָּבוֹד, אֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ!"(שמות רבה ד). עם כל חשיבותה ודחיפותה של השליחות, משה קובע שהוא לא זז ממדין בלא ליטול רשות מיתרו אשר גמל לו טובה והכניסו לביתו כל השנים הללו. התורה מדגישה את הסיפור הזה כי לא יתכן שמשה יעזוב בלי לומר שלום ולבקש ברכה. לא יתכן שהציווי האלוקי יסתור דבר בסיסי שכזה. בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה. זהו רצון ה'.
כל כך האדירו חכמינו את מידת הכרת הטוב: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של מקום"(מדרש הגדול שמות ח'). זו חובה מוסרית הנובעת מרגש פשוט, והיא לא נדחית אף מחמת מצווה בעלת חשיבות היסטורית ולאומית אדירה[2]. מידת הכרת הטוב אצל משה באה לידי ביטוי גם בעשר המכות, בהן משה לא הכה את היאור והחול. ברור לנו שזה לא 'יכְאב' להם, אבל הכאת החול תפעל פעולה שלילית בנפשו המוסרית של משה רבנו, ולכן הוא נמנע מכך.
הכרת הטוב של משה בפרשתנו מופנית אל חמיו. יתרו בעצמו מכיר טובה למשה עוד טרם פגישתם הראשונה; בנותיו שבות מרעיית הצאן, "וַתֹּאמַרְןָ: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָֽרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּֽאן". יתרו משיב מיד: "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו: וְאַיּוֹ?? לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ? קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָֽחֶם!". זו תגובה אינסטנקטיבית! יתרו לא יודע במי מדובר, ואולי הוא פושע נמלט? דבר אחד יודע יתרו - הוא עזר לבנותיו, ולכן הוא ראוי שלא יעזבו אותו.
ההליכה ליתרו אינה רק 'חוב' שמשה צריך לסגור לפני שהוא חוזר למצרים, לקבל ויזה מיתרו. השליחות לא תהיה שלמה, טהורה ומדוייקת אם היא תכלול התעלמות ממידת הכרת הטוב. מאחל לנו שנזכור תמיד להכיר טובה לה' ולסובבים אותנו ומתוך כך לפעול ולהאיר.

            ודברי דוד נזכה להפנים: "מָה אָשִׁיב לה', כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי"    שבת שלום,  -חנן-




[1] דבר מעניין הוא שאפילו לאחר דו השיח הארוך בסנה, לא קראנו שמשה מקבל עליו את המשימה באופן מוצהר.
[2] יש בזה דבר חידוש. שהרי אפשר לעתים להבחין בתופעה הפוכה, שבה אנשים אשר ענייני הכלל והציבור נמצאים בראש מעייניהם עלולים לאבד את הרגישות כלפי נושאים "קטנים" הקשורים למחוייבות מוסרית כלפי פרט זה או אחר, בטענה שדבר זה בטל לעומת 'הענין הכללי והלאומי'. ואכמ"ל.

פרשת פקודי - גילוי ה' בענן

וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן.. וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן - וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.
פרשת השבוע שלנו מסיימת את תיאור מלאכת המשכן ובכך חותמת את ספר שמות. בספר בראשית קראנו על ההכנה להופעת ה', בבחינת דרך ארץ אשר קדמה לתורה. בספר שמות יש כבר גילוים ממש של ההופעה הא-להית: יציאת מצרים, ניסים ונפלאות; בתחילה ראו אצבע אלוקים לאחר מכן את היד הגדולה, בקריעת ים סוף חשבנו שהגענו לשיא - "זה א-לי ואנוהו", ובמתן תורה מגיעים לפסגת ההתגלות. יחד עם זאת, מסביר הרמב"ן(מ,לד), עד כאן אלו הופעות זמניות. בבניית המשכן השראת השכינה בישראל לראשונה הופכת קבועה[1].
הפרשה מתחילה בדו"ח 'טכני' מפורט למדי על התרומות שנתקבלו מן העם ומסתיימת בגובה – נוכחות ה' במשכן החדש. הדימוי של השראת שכינה כ"ענן" אינה זרה לנו. כבר במעמד הר סיני נאמר "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים"[2]. הענן ממלא תפקיד של הסתרה, ה' נגלה דווקא במקום המוסתר, המטושטש. כבר חודש שאנו קוראים על עבודה מדוייקת ומאומצת של בניית המשכן, אמות וחצאֵי אמות, אורך זרת וטווית חוטים מדוקדקת, כעת מגלה לנו התורה שזו רק ההכנה; את ה' אנחנו פוגשים ברגעים הלא ברורים, במקומות המעורפלים. אחת בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, שם נאמר: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז), הכהן הגדול מכין בידיו את ההתגלות – הקטרת הקטורת המייצרת ענן, הסתר.
במגילת אסתר דבר זה מתבטא ביתר שאת. אפשר לקרוא את כל המגילה כמו ענן לא ברור של צירופי מקרים, ואפשר בהחלט לראות בתוך הערפל הזה את יד השם המכוונת את ההיסטוריה.
נוסיף נדבך בפירוש הענ(י)ן: הגדרתו של הענן במדע היא 'ריכוז טיפות מים'. לעומתו, אנחנו מכירים את תיאור גילוי הקדוש ברוך הוא בתור 'אש', "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר"(שמות כד). אם אל הענן היינו חוששים להתקרב בגלל אי הודאות, אל האש אנו חוששים להתקרב בגלל הודאות של הסכנה. כשרוצים להשיג את ה' מתוך מחקר, ודאות מדומה שכזו – התוצאה היא אש, כוויה. המפגש עם ה' הוא עדין ועובר דרך מעיינה של תורה, בהתקדמות אל עבר הגילוי העמוק בנפש האדם.
כל אחד מאיתנו נמצא לעיתים בערפל, התורה מלמדת אותנו שדווקא אז זו הזדמנות נפלאה למצוא את ה'. אנחנו עומדים לפני החלטה גורלית ולא יודעים מה טוב בשבילנו – זה הזמן להתפלל, להיפגש עם השכינה ולמצוא מרגוע לנשמתנו.
        שנזכה ויקויים בנו במהרה "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן"(ישעיה ד) שבת שלום,  -חנן-



[1] אם כי גם הופעה זו בצורתה חיצונית הינה עראית ולא במקום קבוע – בית המקדש. ייבנה במהרה אמן.
[2] אגב נעיר, כי קיימת שאלה האם הגישה אל הערפל מאושרת או נתפסת כ'חוצפת' האדם. במעמד הר סיני הערפל דווקא מזמין, אך בפרשתנו משה לא יכול להיכנס בגלל הענן. ביטא זאת במליצה שולי רנד: "פצעוני השומרים מנעו אותי מלעלות, בימים שורפת אש והקרח בלילות, כמו שיכור הייתי קם ונופל,   את קולך שמעתי - מתוך הערפל".

פרשת ויקהל - מראות הצובאות

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת, בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
בקריאת התורה השבת, רובנו יחושו בחווית "דז'ה-וו" מסויימת, חלק ניכר מפרשתנו הוא כמעט חזרה מדויקת על פרשת תרומה. לפני שלושה שבועות ניתנו ההוראות לבניית המשכן ותכולתו (בלשון "וְעָשִֹיתָ"), והשבת תתואר הבנייה המעשית של המשכן ותכולתו (בלשון "וַיַּעַשׂ"). ברצוני להתמקד בכלי אחד, בו יש חידוש בפרשתנו לעומת פרשת הציווי – כיור הנחושת. הפרט החדש לגביו מעורר שאלה: מהן אותן "מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת"?
במדרש (תנחומא פקודי ט) מסבירים לנו חכמים את סיפור הרקע לשימוש באותו 'חומר'. המראות הצובאות הן מראות של נשים שהתייפו בעזרתן, כדי לחזק את התא המשפחתי בזמן השעבוד במצרים וכדי להרבות את הילודה בעם ישראל. משה רבנו סבר שאין זה ראוי להשתמש לכיור במראות אלו[1], שיש בהן אלמנט של תאווה, יצר הרע. ה' הורה לו להשתמש בהן, כי בזכות נשים אלה ומעשיהן עם ישראל החזיק מעמד במצרים. יוצא לפי המדרש הזה שמדובר כאן ב"מכשירי מצווה", על ידן ניצל עם ישראל מהשד הדמוגרפי בגלות, דברי ה' במדרש - "אלו חביבים עליי מכל".
על עצם התרומה מתכשיטי נשים השנויים במחלוקת[2] מעיר הרמב"ן שאילולא צוּוָה משה מפי הגבורה ללקט ניצוצות מאותם קישוטים – לא היה בוחר בכך. הכוונה והתכלית של ה' בציווי המשכן היא שהאין סוף והבלי גבול יוכל להתגלות גם בתחתון ביותר, הוא אחד וכולל הכל, גם דבר נחות מעין זה ישמש ל'דירה' עבור הקדוש ברוך הוא.
לעומת המדרש המציג את המראות בחיוב וחיבה, רבנו אברהם אבן עזרא (שנת 1100, ספרד) מציג גישה שונה, בפירושו על הפסוק כתב: "וטעם הצובאות, כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בוקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפאות שעל ראשיהם... כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות ה', שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות". המראות נתרמות מתוך מאיסה בהן ולא מתוך חביבותן ששימשו למצוה, והמסירות לתפילה ולשמיעת המצוות היא שהיתה חביבה ביותר.
הנה לפנינו שני סוגים של נשים בדור המדבר[3]. סוג אחד היו אלה פרשו מתאוות העולם הזה, ובאו יום יום להתפלל וללמוד תורה. מאידך, סוג שני של נשים דוקא התעסקו בגשמיות, בהתקשטות, בחומר, אך למטרה קדושה של קיום עם ישראל. מכאן אנו לומדים שתי הנהגות מקבילות בעבודת ה' של האדם היהודי. מצד אחד הוא מוכן לוותר על החומר למען דבר רוחני גדול, תכונה זו הכרחית לקיום המצוות, בטח בראשית הדרך. מצד שני הוא מצליח בשלב מסויים לגייס גם את החומר, אף זה שנראה לו כ'שפל' – לשם שמים.


            שנזכה לקיים זאת, וכדברי הנביא (ישעיה יא) "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' "  שבת שלום,  -חנן-

[1] יצויין כי כל התכשיטים הותכו בחום ונעשו מהם כלי המשכן, ולא ניכר התכשיט המקורי. אך במראות, גם לאחר עשיית הכיור, ניכרה בו צורת המראות.
[2] שהרי תרמו כל העם "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז", מסבירה הגמרא: "עגיל - זה דפוס של דדים, כומז - זה דפוס של בית הרחם".
[3] יתכן שבדרך זו הסביר תרגום יונתן בן עוזיאל, עיין שם.

פרשת כי תשא - בין רע ליותר רע

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.
השבת נקרא על אחד המשברים הטראגיים ביותר בתולדות העם היהודי; עם ישראל מודאג מכך שמשה לא מגיע[1], וההמשך ידוע לכל. ארצה להתמקד בדמות מפתח בתהליך חטא העגל והיא: אהרן הכהן. קודם כל נשאל: האם אהרון חטא? במבט ראשון התשובה היא חד משמעית כן. ראשית, משה בעצמו בא אליו בטענות בפסוקים שלפנינו, וכן מצינו שה' סבר כך, בתזכורת של משה בספר דברים נאמר: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה.. וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ" (דברים ט).
מצד שני, ידועה דעת חכמינו שכל פעולותיו של אהרן היו לשם שמים (רש"י בפרשה); הוא ניסה לאחר את הכפירה, הוא לא התכוון ליצור עגל. גם אם יקשה עלינו לקבל את כל הלימודים הללו, הרי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בחר בו להיות כהן, בניגוד לבכורות שנפסלו, "שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודת אלילים נבחרו תחתיהם"(רש"י במדבר ג,יב). יוצא מכאן שמי שחטא בעגל נפסל מכהונה, כיצד אהרן נבחר לכהונה חרף מעשיו?
לכל אחד בחיים יש שלושה סוגי בחירות. הראשון הוא הבחירה בין טוב לרע; נדרשת עבודה אישית גדולה כדי לאזור כח לבחור בטוב, אבל ההכרעה עצמה היא קלה – טוב. הסוג השני הוא בין טוב לטוב; כאן ההתלבטות אמנם עולה מדרגה, אבל עדיין – צרות של עשירים. הסוג השלישי הוא הבחירה בין רע - לרע. רוב האנשים לא רוצים להיכנס לזה בכלל. גדולת האדם נמדדת כשהוא צריך להתלכלך בבוץ בשביל למזער נזקים. את המילה 'שמצה' מפרש רמב"ן מלשון 'שמץ', "שמץ פסול", זאת אומרת 'מעט'. אהרן ניסה למעט בחטאם של בני ישראל כדי שתהיה להם דרך חזרה. אהרן התלכלך בבוץ, ברע, בשביל להימנע מן היותר רע. "אָמַר אַהֲרֹן: אִם בּוֹנִים הֵם אוֹתוֹ - הַסִּרְחוֹן נִתְלָה בָּהֶם, מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה הַסִּרְחוֹן בִּי וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל"(ויקרא רבה י,ג).
מסופר על צדקותו של אהרן הכהן: "כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם, שלא מדעת חברו, ואומר לו: ראה חברך איך הוא מתחרט על שחטא לך! והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו. ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה" (אבות דרבי נתן). מצד אחד עומדת האפשרות שהאנשים יריבו, מצד שני האפשרות שאהרן ישנה מעט[2], והוא בוחר להתלכלך.
תכונה זו דורשת טהרה, על האדם להיות שלם בליבו ולכוון כל כולו לשם שמים בכדי לעשות רע שכזה. בני אהרן, נדב ואביהוא, למדו מאביהם, אבי-הוא. רצו להיכנס לבוץ, לבוא למשכן כדי לכפר על כלל ישראל שלא בזמן. אבל חז"ל מבחינים בין השיטים את אי-טהרת הלב במעשה; הם נכנסו שתויי יין (וקרא רבה יב), או שרצו למרוד בהנהגה (סנהדרין נב), בכל מקרה – הם לא היו נקיים מִפְּנִיוֹת.
המפגש של אדם מישראל עם הכהן הוא בדרך כלל סביב דבר שלילי שעשה. נכון שיש קרבן תודה, אבל רוב המצבים הם לא נעימים; כשאדם חוטא הוא מביא חטאת או אשם, אדם שקיבל צרעת על חטא שעשה מזמין את הכהן אליו. הכהן שומע כל הזמן וידויים מאנשים, "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". לכן על הכהן לדעת לרדת אל המקום של האדם המתכפר, לנחם אותו ולמזער את נזקי החטא. אהרן לא זכה לכהונה למרות חטא העגל, אלא דווקא בעקבות פעולתו בחטא העגל, בה הוא הוכיח את גדלותו.
                        שנזכה לשיבת כהנים לעבודתם, לויים לדוכנם וכמובן ישראל לנויהם,       שבת שלום,  -חנן-

[1] אגב, בהזדמנות זו נתקן עיוות שנשתרש בדעת ההמון. חשוב לדעת לקרוא את החומש, עם ישראל לא ביקש תחליף לא-לוהים אלא חיפש תחליף למשה. והדברים מפורשים בפסוקים.
[2] יש שהסבירו שזה אינו שקר כלל, משום שבשורש נשמתו של היהודי הוא קשור בנימי נפשו לחברו. ואכמ"ל.

פרשת תרומה - הרצון במשכן

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ.
בפרשת השבוע אנו קוראים את ציווי ה' לבנית המשכן. מסביר הרמב"ן בתחילת הפרשה את יסוד הצורך במשכן: "והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם... ושָם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל... וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שכוּן עליו בנסתר... והיה במשכן תמיד עִם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני". הדבר הראשון והבסיסי ביותר בבניה הוא: שותפות אקטיבית של עם ישראל[1]. הקדוש-ברוך-הוא נתן את התורה מן השמים במהלך חד צדדי למדי שהותיר את העם מתוסכל במידת מה. התרומה מבטאת את ההשלמה של ההתגלות בהר סיני, דיאלוג אמיתי דו-צדדי, השותפות בפרשתנו הינה אפוא המשך הכרחי למעמד קבלת התורה. ה'כבוד' של הר סיני הוא ההשראה הפסיבית, ה'כבוד' במשכן הוא אותה שכינה, מן הצד האקטיבי של האדם.
אפשר לומר כי בניגוד כמעט מוחלט לעיקרון "פיזור האחריות" בפסיכולוגיה החברתית[2], משה מודיע בצורה כללית: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" ובסופו של דבר בני ישראל מביאים כל כך הרבה תרומה שכבר נשאר עודף, "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר"(שמות לו). טמון כאן סיכון גדול, משה 'סומך' על העם בעניין כה מרכזי, וכנראה שאם עם ישראל היה עונה לסטטיסטיקה המקובלת ולא מתנדב, המשכן לא היה נבנה! דבר זה מתבקש מעצם הגדרתו של המשכן כפרי השתדלותו של העם, ולכן הימנעות מבניתו היא תעודת עניות של העם אך לא חלילה עבירה ומרידה בה'[3].
ה' כרת עם בני ישראל ברית במעמד הר סיני. כל קיום המצוות נמצא תחת אותה ברית א-להית המגדירה את תפקידנו. אך המשכן, המסמל קשר אינטימי בין עם ישראל לה', לא יכול להיות בנוי על חוק, או חובה בתחילה; לב היהודי הרוצה והכוסף הוא הדרך אל המקדש. "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ"(תהילים קב), קרי: אם העם רוצה – סימן שהגיע הזמן. ולהפך, העצב הגדול הוא "צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ"(ירמיה ל).
אז מה ה' שואל מעמנו? לרצות, כי זה לטובתנו. אנחנו רוצים הרבה דברים, אבל קשה לרצות דבר שמעולם לא חווינו (כִּפְרַטִים), לכן העבודה האישית שלנו בשלב הראשון בתחום הזה היא: ללמוד. ללמוד על בית המקדש, לקרוא בדברי חכמינו הקדמונים על יתרונות קיומו ברמה הפרטית, הלאומית, והעולמית. לדעת מה חסר, וכך להיות מסוגלים לרצות. באמת.
            "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם... וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (הפטרה)  שבת שלום,  -חנן-

[1] חלק מן הדברים שמענו מאת הרב רוזנבלט יצ"ו.
[2] ב- 1964 נדקרה למוות אישה בניו יורק. שבועיים לאחר הרצח פורסם דוח לפיו כ-40 משכניה של האישה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה. תופעה זו הביאה פסיכולוגים לידי מסקנה שככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו, כך הם נוטים לפזר את האחריות ביניהם ולא פועלים בעצמם.
[3] מקורות רבים לנושא, לדוגמא: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן" (במדבר רבה יב,ג). וכן: "אמר להם [ה' לעם ישראל]: בנַי, אותם בשר ודם [מלכי עבודה זרה] צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מַאוֹר" (מדרש אגדה שמות כז). כמובן, ברגע שיצא הציווי מאת ה', לאחר נתינת התרומה, בניית המקדש היא מצווה לכל דבר, "מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' "(רמב"ם הל' בית הבחירה א,א).

פרשת משפטים - תפיסות זרות

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'. לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
בפרשת השבוע ה' נותן לעם ישראל כמות גדולה של מצוות מכל הסוגים; בין אדם למקום ובין אדם לחברו, לקראת סיום הפרשה אנו מצווים על שלושת הרגלים. לאחר הציווי הכללי ופירוט החגים, ישנו פסוק נוסף העוסק בחג הפסח וכן פסוק נוסף בקשר לחג השבועות, כעת היינו מצפים לפסוק העוסק בחג הסוכות, ולתדהמתנו מגיע פסוק הנראה לכאורה שאינו שייך- "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".
נשאל אף על הציווי כשלעצמו, מהי מהות האיסור? הרי מותר לאכול חלב ומותר לאכול בשר, היכן מצינו שתערובת של שני מאכלים מותרים תהיה אסורה[1]? מסביר הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ובעקבותיו גם אברבנאל) שטעם המצווה הוא משום ריחוק מדרכי עבודה זרה שהייתה נהוגה בעבר. ייחום הבהמות התרחש בחורף, ובתקופת ההמלטות, הלא היא בתחילת הסתיו, רועי הצאן היו מודים לאלוהיהם בצורת עירוב בשר הגדי בחלבו. חג הסוכות אם כן הוא תשובה יהודית למנהג רועי הצאן, "וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת" (בראשית לג).
יש שרצו לבטל את טעמו של הרמב"ם בימינו בטענה שההתנגדות לעבודה זרה ספציפית אינה רלוונטית יותר ויש למצוא טעם אחר[2]. יחד עם זאת חשוב להבין שחכמינו לא באו לתת סיבות ארכיאולוגיות, התורה במצוותיה באה לתת קונטרה לתפיסת עולם עקרונית ומהותית, גם אחרי חלוף אותה עבודה זרה. נסביר זאת בציווי על בשר בחלב, אך עיקרון זה חשוב ביותר בהבנת מצוות התורה.
א-להים ברא חוק מסויים בטבע: כדי שתתבצע צמיחה – חובה שיתרחש מוות. לדוגמא, על הגרעין הנטמן באדמה להרקיב בכדי לאפשר צמיחת עץ. כך גם באישה היולדת, בעת נתינת חיים לַוָּלָד – מתרחש איבוד דם מאסיבי. הגדילה וההתרבות של כל בעל חיים בטבע תלויות בטרף שלו, קרי: איבוד חייו של בעל חי אחר. תפיסת העבודה הזרה היא להיות חלק מהטבע, להתנהג כמותו. תפקיד האדם לדידם הוא לשכפל את הטבע וכך האל יאהב אותו. בהקשר שלנו – החלב מסמל את נתינת החיים, לעומתו הבשר והדם מסמלים את ההריגה. מנהג עבודה זרה הוא לערב אחד בשני, ליצור חיבור בין המוות לחיים, כבעולם הטבע.
לעומת תפיסה זו, התורה הקדושה מצווה עלינו: הסתכלו על העולם, על הטבע - הוא סתמי, תפקידכם הוא לקדש את הטבע, לא לקחת דוגמא ממנו או לתת בו תקוות מוסריות, אלא לצקת מוסר בעולם. התורה אוסרת אכילת בשר בחלב משום שהיהודי לא מוכרח לייצר בניין רק מתוך הרס, אפשר גם אחרת. על אף שהטבע הוא כזה, אין זו דרכנו, לעם ישראל יש סולם ערכי מוסר משלו לפיו אנו פועלים ומקדשים את הטבע, לא שואבים ממנו מוסר.
שנזכה לקיים את התורה על פי מטרתה, תיקון הסתמיות הטבעית במוסריות. כדברי הנביא:                     
"כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי [התורה] יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"(הפטרה)     שבת שלום,  -חנן-


[1] ואכן ייחוד זה גורם לדינים מיוחדים בתערובת בשר בחלב לעומת תערובות אחרות כתרומה וחולין וכדומה. דוגמא אחת לכך הוא דין 'חתיכה נעשית נבלה' בשולחן ערוך. ואכמ"ל.
[2] לדוגמא, הראי"ה קוק (טללי אורות א): "החוט החורז העובר בתוך טעמי המצות של הרמב"ם ז"ל הוא יסוד מחית עבודה זרה. בזה יש אמנם כח תרבותי יפה של העבר, המפיח גם כן רוח חיים אידיאליים, גאון לאומי של השתתפות גדולה בבנין העולם הרוחני והתרבותי, אבל בטבעו הוא הולך ומתחלש, כי נקודת הזוהר היותר עליונה אצלו הוא העבר. ואולם באמת הרי היסוד היותר עקרי הגנוז ומקופל בטעמי המצות ונמוקיהן הוא [הרמב"ם] הסתיר".