פרשת שמות - הכרת הטוב

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי. אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.. וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ: אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים? וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם".

בפרשת השבוע אנו קוראים על שיעבוד בני ישראל ממצרים והחלטת הקדוש-ברוך-הוא לגאול את העם. ה' בוחר במשה רבנו למשימת ההוצאה, ומתגלה אליו. לאחר סירובים חוזרים ונשנים, מקבל משה על עצמו לבסוף את השליחות[1]; לשוב למצרים ולדבר עם בני ישראל על הגאולה הקרובה. הציווי ברור: ללכת למצרים. ומהי תחנתו הראשונה? מדין. לפני ביצוע דבר ה' הוא מחליט לחזור ליתרו ולבקש ממנו רשות יציאה ממדין.

במדרש מופיע דו שיח בין משה לה' בקשר להתעכבות זו: "יִתְרוֹ שֶׁקִּבֵּל לְמשֶׁה שֶׁהָיָה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה.. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קִבְּלַנִי יִתְרוֹ וְנָהַג בִּי כָּבוֹד, אֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ!"_{(שמות רבה ד)}. עם כל חשיבותה ודחיפותה של השליחות, משה קובע שהוא לא זז ממדין בלא ליטול רשות מיתרו אשר גמל לו טובה והכניסו לביתו כל השנים הללו. התורה מדגישה את הסיפור הזה כי לא יתכן שמשה יעזוב בלי לומר שלום ולבקש ברכה. לא יתכן שהציווי האלוקי יסתור דבר בסיסי שכזה. בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה. זהו רצון ה'.

כל כך האדירו חכמינו את מידת הכרת הטוב: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של מקום"_{(מדרש הגדול שמות ח')}. זו חובה מוסרית הנובעת מרגש פשוט, והיא לא נדחית אף מחמת מצווה בעלת חשיבות היסטורית ולאומית אדירה[2]. מידת הכרת הטוב אצל משה באה לידי ביטוי גם בעשר המכות, בהן משה לא הכה את היאור והחול. ברור לנו שזה לא 'יכְאב' להם, אבל הכאת החול תפעל פעולה שלילית בנפשו המוסרית של משה רבנו, ולכן הוא נמנע מכך.

הכרת הטוב של משה בפרשתנו מופנית אל חמיו. יתרו בעצמו מכיר טובה למשה עוד טרם פגישתם הראשונה; בנותיו שבות מרעיית הצאן, "וַתֹּאמַרְןָ: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָֽרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּֽאן". יתרו משיב מיד: "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו: וְאַיּוֹ?? לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ? קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָֽחֶם!". זו תגובה אינסטנקטיבית! יתרו לא יודע במי מדובר, ואולי הוא פושע נמלט? דבר אחד יודע יתרו - הוא עזר לבנותיו, ולכן הוא ראוי שלא יעזבו אותו.

ההליכה ליתרו אינה רק 'חוב' שמשה צריך לסגור לפני שהוא חוזר למצרים, לקבל ויזה מיתרו. השליחות לא תהיה שלמה, טהורה ומדוייקת אם היא תכלול התעלמות ממידת הכרת הטוב. מאחל לנו שנזכור תמיד להכיר טובה לה' ולסובבים אותנו ומתוך כך לפעול ולהאיר.

            ודברי דוד נזכה להפנים: "מָה אָשִׁיב לה', כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי"    שבת שלום,  -חנן-

---

[1] דבר מעניין הוא שאפילו לאחר דו השיח הארוך בסנה, לא קראנו שמשה מקבל עליו את המשימה באופן מוצהר.

[2] יש בזה דבר חידוש. שהרי אפשר לעתים להבחין בתופעה הפוכה, שבה אנשים אשר ענייני הכלל והציבור נמצאים בראש מעייניהם עלולים לאבד את הרגישות כלפי נושאים "קטנים" הקשורים למחוייבות מוסרית כלפי פרט זה או אחר, בטענה שדבר זה בטל לעומת 'הענין הכללי והלאומי'. ואכמ"ל.