חג חנוכה - על פרסום ושיווק יהודי

"מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד! וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וְנֵרוֹת וּמַדְלִיק" (רמב"ם הל' חנוכה פרק ד).
"מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד"! כך מתאר הנשר הגדול את תקנת חכמינו. בעוד כמה ימים נעמוד כולנו בהתרגשות סביב החנוכיה ונדליק אור גדול בעולם. המטרה בהדלקת הנרות ברורה לכל: "פִּרְסוּמֵי נִיסָא" – בהדלקת החנוכיה אנחנו מפרסמים את הנס הגדול שאירע כשניצחו המכבים את היוונים בקרב שנראה היה חסר סיכוי, ואת הנס בתוספת השמן מהכד הקטן שנמצא במקדש. חייבים אנו להודות: פרסום בשיטה זו הוא תמוה ביותר. כל איש שיווק מתחיל יגיד שזאת אולי הדרך הגרועה ביותר לפרסם.
העיקרון היסודי בפרסום היא: תפוצה. הבה נִתלה שלטי חוצות גדולים בכל מקום! אך המצווה היא דווקא בנר. אז נעשה נרות גדולים, מדורות ענקיות! אומר השולחן ערוך: "אֲפִלּוּ לְנֵר אֶחָד אֵינוֹ עוֹלֶה, לְפִי שֶׁהוּא כִּמְדוּרָה" (סימן תרעא). אז לפחות נדליק את החנוכיה בכיכר העיר! אומרים לנו חכמים: "נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ"(מסכת שבת). את המצוה מקיימים בנר, קטן, בכניסה לבית. מדוע?  חז"ל באו ללמד אותנו דבר או שניים על נצחיות העם היהודי. אומתנו התקיימה ושרדה כל שנותיה בזכות הנר הקטן. אמנם היו גדולי עולם וחכמים אדירים לאורך הדורות, אבל בסופו של יום: היהודי הפשוט, ששר שירי שבת על שולחן ביתו, שהניח תפילין כל יום, הוא הנושא את הנצח על כתפיו[1].
"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן", לא סתם שיר, טמון בו עומק. אין יהודי כמעט, גם רחוק מקיום רוב המצוות, שאינו מדליק נרות חנוכה. הנס הוא אנחנו. האורות הקטנים מרכיבים את העם שמפיץ את אור ה' בעולם- "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ" (ישעיה ס). אחד הדברים המדהימים הוא שכל מי שמדליק חנוכיה מהדר במצווה זו כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'[2]. כשזה קשור לעצם החיים של עם ישראל – כולנו חסידים, כולנו מהדרים. את מה אנחנו מפרסמים? את סוד הקיום שלנו; מי שמתפרסם בזיקוקים ובאורות נוצצים על עצים – כַּלֵה כעָנן. אנחנו "עַם הנֵרוֹת".
המכבים בנצחונם החזירו מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה. ומאז חיכינו, עד לפני 70 שנה. הגלות הייתה ארוכה, אבל האור הלאומי של ישראל חזק מהגלות והעצב, ומאיר יותר מהם. אנו תפילה שבעזרת השם האור שלנו, כל אחד ואחד, ילך ויאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, "ושם נדליק המנורה, בבית שוכן מעונַה", במהרה בימינו אמן.

            "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם"(ישעיה נח)           חנוכה שמח ומלא אור!



[1] ובלשונו של הרב קוק: "אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון של נצח ישראל" (מאמרי ראיה – נר חנוכה).
[2] כתוב בהלכה שהמהדרים מדליקים נר עבור כל אחד מבני הבית. ישנה מחלוקת ראשונים האם רק עבור כל אחד מבני הבית הגדולים, או גם בני הבית הקטנים. לדעה הראשונה, המטרה היא מעין "הוצאה ידי חובה", לכן רק אלו המחוייבים במצוות נחשבים. לעומת זאת, הדעה השניה סבורה שבהתאם לעיקרון פרסום הנס, גם ההידור מפרסם את הנס ביתר עֹז: תראו כמה יהודים יש! עם ישראל חי! לכן נדליק נר עבור קטנים (ויש שהחמירו גם לעובר שברחם).

פרשת וישלח - שרשרת הדורות

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שמסיים את תקופת הגלות בחוצה לארץ ועולה בחזרה למולדתו. הסכנה המרכזית בהעפלה לארץ היא צבא אחיו השולט בכל האזור ולכן יעקב מתכונן כראוי לקראת המפגש הטעון. בדרכו, נתקל יעקב בבעיה נוספת בדמות מלאך. המאבק עם המלאך מסתיים בהצלחה באופן כללי, אלא שפרט אחד מעיב על הניצחון והוא: גיד הנשה, יעקב צולע. בעקבות האירוע הזה נאסר על עם ישראל לדורותיו לאכול חלק זה בבהמה[1]. מה העניין?
ספר החינוך מסביר שמטרת המצוה היא "כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר". גיד הנשה מזכיר לנו שההתנגדות לעם ישראל אינה דבר חדש, ומאז אבותינו אנו מצויים ב'סכסוך', ולמרות הפגיעות- בטוחים בה' שיהיה בעזרנו.
בעומק, מצוות גיד הנשה לא רק מבטיחה שרידוּת, אלא מַקנה לנו כלי חשוב איך לנצח. 'גיד הנשה' מלשון נשיה, שכחה- "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי". האויב הגדול ביותר של עם ישראל הוא השכחה. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אמר יגאל אלון, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעם אשר ברוב שנות קיומו היה מנותק מטריטוריה. אין שום פריט פיזי להיאחז בו לאורך הדורות. החיבור אל העבר הכרחי לכל אדם השייך לעם הנצח. עלינו להפנים את חשיבותה של ההמשכיות, חשיבותו של הבית היהודי המקושר לדורות הקדמונים ומהווה חוליה בשרשרת לקראת הדורות הבאים. חז"ל (מדרש 'לקח טוב') מכוונים אותנו לנושא זה באמרם כי גיד הנשה הוא האיבר האחראי על מערכת ההולדה. נישואין והקמת בית הינם תהליכים הקשורים בתכלית היותר נעלית של האומה כולה.
לסיום- הרד"ק מסביר שה' לא ציווה את יעקב על גיד הנשה, אלא בני יעקב אסרו על עצמם את גיד הנשה בגלל האירוע. בני יעקב מבינים את חשיבותם של הזיכרון וההמשכיות.
                        שנזכה להתחבר אל העבר, ומתוך כך לבנות את העתיד.                שבת שלום!




[1] טעמי המצוות, על פי רוב, לא מצויינים במקרא. אם כן מדוע דווקא במצוות גיד הנשה פרטה התורה את טעם המצווה? מסביר מורי ורבי הרב שרקי שאיסור גיד הנשה הינו מצוות 'לא תעשה', ויש בתורה 365 כאלה, לפי הזוהר כנגד שס"ה גידים. לכן כשרוצים לגלות לנו את טעמי המצוות המכוונות כנגד הגידים, לוקחים את המצווה המרכזית השייכת בגיד. [ספר התורה והתפילין נקשרים דווקא בגיד, מדוע? אשמח לקרוא תגובתכם]

פרשת חיי שרה - מנחש או מתפלל?

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם! הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה- אוֹתָהּ הוֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
פרשתנו ממשיכה לספר אודות מייסדי האומה הישראלית, האבות הקדושים. כחלק מן הדאגה לַדור שאחרי המהפכה שחוֹלל, אברהם שולח את אליעזר עבדו לעיר ילדותו כדי למצוא אישה ראויה ליצחק. אליעזר מגיע לבאר המקומית ומבצע פעולה תמוהה למדי; הסכם של ניחוש עם הקדוש ברוך הוא. הגמרא מעידה, ובצדק: "אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם שָׁאַל שֶׁלֹא כְהֹגֶן"! התנאי המינימלי שהתנה הוא שהאישה תשקה אותו ואת גמליו, והגמרא זועקת: "יכול אפילו חיגרת?!", אלא שה' השיבו כהוגן וזימן לו את רבקה אימנו (תענית ד). מדוע אליעזר ניחש? האם עבר על איסור?
כשהגמרא עוסקת בהלכות כישוף, היא דנה מה הגדר הנדרש לאיסור 'ניחוש', והיא קובעת: "כל ניחוש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם – שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה – אינו ניחוש" (חולין צה, רש"י). והרמב"ם פסק: "אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ''ם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ'. כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ?.. כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם" (ע"ז יא,ד). לפי זה- אליעזר מצא אישה ליצחק בדרך לא כשרה ועבר איסור דאורייתא (ניתן לתרץ שזו לא עבירה, כי לא היה מזרע אברהם).
הראב"ד משיג על קביעת הרמב"ם בלשון תקיפה: "זה שיבוש גדול!.. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואם היו הם- היו מוציאים פולסי דנורא אל פניו!". לא יתכן לומר כך על אליעזר[1]. אז מה הוא בדיוק עשה? מסביר רבנו עובדיה ספורנו: " "והיה הנערה אשר אומר אליה" - התפלל שיהיה כך, לא שסמך על הניחוש.. ומה שאמרו חז"ל כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש, הכוונה היא שיאמר המנחש כדבריהם, אבל יאמר זה שלא כדרך תפילה אלא דרך נחש".
אליעזר מבקש בקשה, והוא לוקח בחשבון שהיא עלולה לא להתקבל, "שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה" (רבה וישלח עו). לכל אורך התפילה הוא מדגיש שתפילתו לה' היא בגדר 'חסד'. העבד מודע לכך ששאלתו אינה בהכרח כהוגן, אבל הוא יודע שה' לא עובד אצלנו, אלא אנחנו עובדים אצלו. הוא מבקש מה' חסד. אפילו כשרבקה שואבת לגמליו, העניין כבר כמעט סגור, כתוב: "הָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ. מַחֲרִישׁ. לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם לֹא", יש מצב גדול שלמרות כל הסימנים זאת לא הכּלה המיועדת. ומשנודע לו שה' היה בעזרו – הוא מודה ומשתחוה כסימן לכניעה, כי שום דבר אינו מובן מאליו. אליעזר מבין שהקדוש ברוך הוא אינו קבלן ביצועים, ואפילו לאחר תשובת ה' כהוגן, בזימון רבקה, העבד מתכונן למלאכה המוטלת עליו בהשתדלות, שכנוע של המשפחה.
אנחנו מתפללים מדי יום, שופכים ליבנו ומתחננים על כל צרה, וכל תפילה שלנו ודאי פועלת בעולמות העליונים. יחד עם זאת – עלינו להפנים כי לא תמיד נראה את תוצאותיה בהקשר הישיר של בקשתנו. סכנה גדולה בעבודת ה' היא לחשוב שדרך הטבע היא שמתפללים ונענים. "גם לאבא מותר לומר לא" אמר אביו של החייל, ואם אבא אומר כן – "הגדלת חסדך עלי". שמחה גדולה. "לֹא נַחַשׁ בְּיַֽעֲקֹב", אלא תפילה.

            "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. אֱ-לֹהִים, בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (תהילים סט)    שבת שלום!


[1] הראב"ד מניח בפשטות שאליעזר היה צדיק. ראה זוהר ויקרא דף קג ע"ב.

פרשת לך לך - להיות מהפכן!

" 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה [ארמון] אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר: תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג? הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם" (בראשית רבה לט)
אחרי הכרת העולם בפרשת בראשית, הכרת האנושות בפרשת נח, השבוע נתחיל לעסוק בלב שבאיברים – עם ישראל. לידתו של עם ישראל במציאות היא בפנייה הא-לוהית אל אבי אבות האומה – אברהם אבינו. השאלה היא: מדוע? במה זכה אברהם להיות שליח הא-ל למשימת "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"? קיימות שתי תשובות ידועות בנושא הזה. דעת הרמב"ם היא שההתגלות לאברהם נבעה ממה שהוא עשה, בתעוזתו הוא חקר ובדק ובסופו של דבר הגיע למסקנת האמונה וה' נגלה אליו. לעומתו סובר המהר"ל שההתגלות אליו היא כתוצאה ממה שהוא יעשה, כדברי ה' "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
השפת אמת מסביר בכיוון של הרמב"ם ומסביר שהאמירה "לֶךְ לְךָ" הייתה מופנית לכלל האנושות, ואברהם היה היחיד ששמע אותה. באותה דרך, במדרש המובא בראש הדף מתוארת מציאת אברהם את הא-להים כתהיה על ארמון שעולה באש, כל בני האדם יכולים לראות את הבירה הדולקת, אך אברהם הוא הראשון ששאל: איפה בעל הבית?
לביטוי 'דולקת' שתי פרשנויות: לדעת רש"י, אברהם ראה בירה מוארת, הוא ראה את נפלאות הבריאה, את הדיוק וההרמוניה שבעולם ומכך הסיק: בוודאי יש מסדר לכל זה. הכרה בה' מתוך חוויה חיובית. לדעת 'עץ יוסף' אברהם ראה בירה נשרפת, הוא נפגש עם הרוע שבעולם, האנדרלמוסיה, ושואל: יש בעלים לעולם, איפה הוא? למה הוא לא מכבה את השריפה? מעין השאלה המוכרת בימינו: איפה א-להים היה בַּ____? אברם האלמוני בשלב זה נמצא בדיסוננס קוגנטיבי: מצד אחד יש בורא לעולם, מצד שני יש רֶשע. יש כאלה שמיד מסיקים את המשוואה: אם יש רשע = אין א-להים. אבל אברהם מאמין שה' קיים, אז כיצד ייתכן רשע? בעל הבירה עונה לו: אני פה. שאלת אברהם רק מתעצמת: אתה פה! אז מדוע אינך מכבה את הדליקה?
נתבונן בתשובת ה' לעומק. ה' פונה לאברהם בשאלה הופכית: למה אתה לא מכבה את הדליקה? כשאדם נתקל ברוע בעולם לא ישאל איפה א-להים, אלא איפה האדם, איפה אני. הקדוש ברוך הוא כביכול נמצא בתוך הבירה וקורא לאדם: כבה את השריפה! 'תציל' אותי! "תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים"! מי שמצליח לראות את הבירה נדלקת, הוא זה שמקבל את האחריות על הצלתה. מי שמאמין – מקבל על עצמו לתקן. יש א-להים, יש רֶשע, ויש אדם למנוע רשע; להוסיף אורה ומעשים טובים, לקדש שם שמיים, אפילו בזירה הקטנה שלו. אברהם מצליח לזהות את הרע ולכן ה' נגלה אליו ובוחר בו כאבי האומה המחויבת לתיקון העולם, כפי שמתבטא בנסיון הצלת סדום.
כשלאדם (או:לאומה) ניתנת אחריות, היא ממלאת את חייו במשמעות אדירה ומגבירה אצלו את כח היום-יום. כמו שנקרא בהפטרה "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".
שאלה לדיון: כל 'מחדל' בקרבתי הוא בעצם קריאה והזדמנות שלי לתיקון ולקידוש ה'.האם יש דברים סביבי שנראים לי כעוולה? אולי בכיתה, בעבודה. מה אני מרגיש כלפיהם? האם יש לי דרך להשפיע ולמנף אותם ללמידה והתקדמות?
                        שבת שלום וברכת 'גשמים בעיתם'!

יום הכיפורים - ש'תחרר, תוציא הכל!

החלק המרכזי ביום הכיפורים הוא ללא ספק הוידוי. אנחנו מפרטים את חטאינו בערב החג בתפילת מנחה, וכן בכל תפילה ותפילה, בחלק מקהילות ישראל אף אומרים את 'וידוי הגדול' לרבנו ניסים, וידוי מפורט ומְרגש[1]. הוידוי הוא לב ליבּהּ של החַזרה בתשובה. בספרו 'משנה תורה', מונה הרמב"ם בתחילת כל חטיבת הלכות את מצוות התורה ('מדאורייתא') הכלולות בהלכות, בפרקי התשובה הוא מביא רק מצווה אחת והיא הוידוי; "כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא.. וּוִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה". להתוודות, לפרט את החטאים, לומר בפה.
כשנביא החורבן, ירמיה, מסביר לעם ישראל מדוע השם החליט להחריב את ירושלים ולפזר את ם ישראל בין הגויים, הוא מתבטא בפסוק מדהים: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי". מילא שחטאת, הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל ונמצא עימו גם ברגעים הקשים, אבל אומרך לא חטאתי? זה כבר מוגזם. ברגע של החטא לאדם יש יצר הרע, אפשר להבין אותו, לדון אותו לכף זכות. אבל אחר זמן, הוא לא מודה שנהג לא כשורה? הוא לא מבקש סליחה? זוהי אטימות.
שאל אותי תלמיד: בסופו של דבר אנחנו רוצים להשתחרר מעוונות, להשאיר אותם מאחורינו, אז למה מתעסקים איתם כל כך הרבה? מתוודים וכו'? אולי הדרך הטובה היא פשוט לשכוח? עניתי לו דרך תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים, ה'פְּרַיים טַיים' שכולם מחכים לו. למה מחכים לה? כי התקיעה היא זכר לשופרו של יובֵל. פעם בחמישים שנה התורה אומרת: "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָֽרֶץ", חירות מוחלטת! עבדים חוזרים לביתם, אדמות שבות לבעליהן, פירות משותפים לַכֹּל. עניתי לו שאם אנחנו רוצים להתחיל שנה חדשה באמת, משוחררים מחטאים, שיעבודים, ומעשים רעים מהעבר – צריך להודות בהם, לומר אותם, להוציא. כשמתעלמים מהחטא הוא לא נעלם. להפך- דווקא כשמפרטים את החטאים, יש סיכוי אמיתי למחילה סליחה וכפרה, התחלה מחדש.

מאחל לכולנו יום כיפורים מלמד ומועיל וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל,   חנן ש.

[1] מומלץ. ניתן להדפיס כאן- http://www.daat.ac.il/daat/sidurim/mizrah/kipur/shaharit.htm.

פרשת ניצבים וילך - מעמד הַקְהל

הַקְהֵל אֶת הָעָם! הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה.
בפרשת השבוע נקרא איך מִדֵי שבע שנים בחג הסוכות שאחרי השמיטה מתכנסים כלל עם ישראל נוכח פני ה' למעמד 'הַקְהֵל', והמלך קורא בתורה. על משמעותו של המעמד, כותב הרש"ר הירש: "כך היא (האומה) תכריז תמיד מחדש, עם תחילת כל תקופת חקלאות ומלאכה, שרק הדרך אל התורה היא הדרך המובילה אל ה', שהברית עם ה' היא הברית עם תורתו, שהתורה היא התנאי לאחדות האומה ולהגנת ה' עליה". המטרה הראשית היא תודעתית, להשריש את ההכרה במחוייבות לתורה ולמצוות כתנאי לקרבת ה' והורדת שפע לעולם.
יחד עם זאת, בפסוקים כתובה גם מטרה מעשית: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ", "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". המעמד הגדול, מותיר בפרטים רושם רב שממנו הם מתחזקים ביראת שמיים, בלימוד תורה ובקיום מצוות. נמצאנו למדים שהמהלך כולל שלושה יסודות שמובילים למטרה המעשית: מעמד מרהיב, שמיעה (התחייבות), מתוך כך התחזקות בלימוד והאחרון יביאם לידי שמירת מצוות ויראת שמיים. היסודות הללו מופיעים לכאורה גם ביחס לילדים הקטנים – "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם"[1].
אלא שיש הבדל מסויים בניסוח של השמיעה הלמידה והיראה בין שני הפסוקים. ראשית לא כתובה אצל הקטנים המטרה הסופית – "וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ועוד: אצל הקטנים לא מודגש התהליך; "למען..למען" אלא בצורה רצופה "יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה". להבנת השוני נביא את דברי הרש"ר הירש בלשונו:
"הילדים עדיין לא הגיעו לכלל דעת, והדברים שהם שומעים מדברי התורה לא יביאו אותם לידי לימוד התורה וקיומה; אולם כאשר ישמעו את דברי התורה יחד עם הוריהם באסיפת העם הגדולה, הרי עצם המעמד הזה יטביע את רישומו על נפש הילד: הם יראו את ההמון הרב המקשיב ביראת כבוד, וכך יגיעו לכלל יראת ה'. אצלם שמיעה, לימוד ויראה אינם שלושה עניינים נפרדים אלא ישמעו ולמדו ליראה: על ידי עצם השמיעה הם ילמדו יראת ה', אולם עדיין הם רחוקים משמירה ועשייה".
המטרה ביחס לקטנים בשלב ראשון אינה להגיע לעשייה אלא להגיע לאהבת ה' ויראתו, והדרך להגיע למטרה זו היא דרך חוויתית. הבנים הנוכחים בטקס המרשים של הקשבה לקריאת התורה יושפעו מעצם המעמד ש "יטביע את רישומו על נפש הילד". החוויה של ראיית המון-עם מקשיב ביראת כבוד לקריאת התורה היא כשלעצמה תגרום ליראת ה' אצל הילדים. נקודה אחת לקראת הימים הנוראים, לקטנים (ולבוגרים?): חשיבותה של החוייה כיסוד משמעותי בחינוך.

שבת שלום,  חנן ש.

[1] המהרש"א חידושי אגדות לחגיגה ג כותב שהכוונה היא לקטנים שהגיעו לחינוך – "ילדים המסוגלים להבין דברי תורה, אך עדיין אינם בשלים להתחייב בקיומה", לעומת "הַטַּף" הנזכר קודם לכן שהכוונה היא לילדים צעירים יותר.

פרשת כי תבוא - היום הזה ממש

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם לה' אֱלֹהֶֽיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם.
בפרשת השבוע שלנו, ימים ספורים קודם הכניסה לארץ, מתאר משה לעם את סדר הכניסה ומעמד הברכה והקללה בהרי גריזים ועיבל. תוך כדי התיאור, אומר משה לבני ישראל שמשהו מיוחד קורה היום, כעת הם הופכים באופן רשמי להיות עָם, "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם". מה מיוחד ביום הזה שהופך את בני ישראל לעם? אם היינו שואלים את עצמנו מתי הפכנו לעם סביר להניח שנשיב: יציאת מצרים, אולי מעמד הר סיני. אבל נאום משה בערבות מואב? מדוע?
פרשני המקרא התייחסו לקושי המובהק הזה ובראשם רש"י באומרו: "היום הזה- בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית"[1]. זאת אומרת שלפי דעתו, אכן לא קרה דבר ביום ההוא שמחייב הצהרה כזו חגיגית. המילים 'הַיּוֹם הַזֶּה' לא מתייחסות למעמד הספציפי, אלא לכל יום ויום. שלא כדרכו, רש"י מפרש את הפסוק על דרך הדרש כאמירה חינוכית שהתורה רלוונטית באופן קיומי לאדם בכל רגע ורגע ואין לראותה כחוקה היסטורית ישנה. שנזכה למבט כזה בחיינו.
בכל זאת, אם נִצָּמד לפשט הפסוק, קורה משהו לעם ישראל דווקא במעמד הזה בערבות מואב[2]. המאפיין שנוסף בברית זו ולא היה ביציאת מצרים או בהר סיני הוא ארץ ישראל. במצרים נתן ה' את החירות, בהר סיני את התורה והמצוות, אבל רק כעת, בברית הנכרתת ערב הכניסה, מצטרף המרכיב החשוב של ארץ ישראל. רק ביום הזה קבוצת שבטי ישראל הופך רשמית לעם. בַּערך האינציקלופדי 'עם' אין דרישה לאחיזה גאוגרפית, כידוע לכולנו שיש עמים נודדים. אך עָם ישראל הוא שֹונֶה. בלי ארץ הקודש הוא לא עם. הארץ היא לא תוספת נחמדה או מקלט, הארץ מהותית ללאומיות שלנו, "ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה" (אורות א).
שיטה נוספת להבנת המילים "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם" היא זו של האבן עזרא. בפירוש קצר הוא מבאר כי המרכיב המרכזי שהתחדש בברית לעומת שאר המאורעות הוא המחוייבות. לראשונה, עם ישראל הופך אקטיבי בקשר עם ה' ומקבל על עצמו אחריות והתחייבות, בְּרִית. לדעתי זהו הלימוד החשוב ביותר: הגדרתנו העצמית תלויה במידה רבה ביכולת שלו להתחייב כלפי משהו.


            "רַחֲמָנָא! אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּ ..." (הקדוש ברוך הוא! זכור לנו בריתו של _____ ) שבת שלום,  חנן ש.

[1] במקום אחר בפרשתנו כתב רש"י: "היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם"(כו,טז), האם לדעתכם יש הבדל בין המקומות? אשמח לקרוא דעתכם בתגובה.
[2] עיקרי הדברים בפסקה זו שמעתי מהרב חיים סבתו שליט"א.

פרשת כי תצא - השבת אַבוּדִים

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ..
לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
השבוע בחרנו ללמוד יחד את אור החיים הקדוש על מצות השבת אבידה, שקושר בין הפרשה לבין חודש אלול, חזרה בתשובה. לדעת רבינו חיים בן עטר[1] הציווי מתייחס, בדרך רמז, ל'אבידה' מסוג אחר, יהודים הרחוקים מהקדוש-ברוך-הוא. "כי תראה את שור, אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צֹאן קדושים, ולזה קראם שור ושה". אותם בני אדם שהדרדרו עד שנדמו לבהמות, "ואומרו 'נדחים'.. שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא א-להי עולם", הם צאן קדושים, ויש להשיבם ל'אחיך': "אחיך שהוא הקדוש ברוך הוא".
בחודש הרחמים והסליחות, חודש המסוגל לחזרה בתשובה, אנחנו מצווים לא לשכוח גם את השכן מלמטה, את העמיתה לעבודה, או את החבר לספסל הלימודים. גם אותם איבּד בורא עולם, ועלינו מוטלת המלאכה להשיבם. איך עושים את זה? מהי המתודה לקרב את הנשמות האבודות?
"וכפל לומר 'השב תשיבם', נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב, ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו 'תשיבם אל אחיך' ". יש החושבים שחזרה בתשובה מתחילה בלימוד גמרא ופוסקים, מחדש לנו האור החיים שהדרך להשם עוברת תחילה בדרך הטוב. על ידי עשיית טוב, חסד, מאור פנים, ממילא יתקרבו הסובבים אותנו וירצו לשאוב מאותו אור אליו אנו מחוברים, בורא עולם שהוא מקור הטוב. וכאן מוסיף הרב ואומר שהאֶתגר גדֵל בדורות שלנו:
"ואומרו 'ואם לא קרוב אחיך וגו'' - בּזה הֵעיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון.. 'ולא ידעתו', שנִסְתָּם הקץ, ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה". האח (הקב"ה) נראה 'לא קרוב', מרגיש לנו רחוק וחיצוני למציאות, ועוד: לא רק שאינו קרוב אלא גם קשה לראות את הדרך אליו. הריחוק ואי הידיעה גורם לעוד ועוד 'אבידות' כביכול. וכאן הדרישה גוברת:
"עם כל זה יצו ה' 'ואספתו אל תוך ביתך'.. וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו 'עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו' ". כשהמשימה קשה יותר, דרך הפעולה הופכת דוקא בסיסית יותר. כבר לא "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם", אנחנו לא במקום הזה, אלא פשוט "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ", הזמן אותו, ומשם אבא כבר ידרוש אותו. כדברי הרצי"ה: "אוהב את הבריות", וממילא "מקרבן לתורה". שנזכה!

"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" מההפטרה  שבת שלום, לשנה טובה נִכָּתֵב,  חנן ש.

[1] רבי חיים בן עטר היה מגדולי פרשני המקרא, מקובל ופוסק הלכה במאה הי"ז בצפון אפריקה ובסוף ימיו עלה לארץ.

פרשת שופטים - תמימות ושלמוּת

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ
פסוק/ציווי מיוחד במינו מופיע בפרשתנו, תוך כדי רשימת מצוות והוראות, משה אומר לכל אחד ואחת מאיתנו להיות תמים. מה פירוש הציווי הזה[1]? מהי אותה תמימות הנדרשת במערכת היחסים שלנו עם הקדוש-ברוך-הוא?
ראשית כל, חלק מפרשני המקרא סבורים שאין כאן ציווי כלל, אלא מעין תיאור מציאות. נאמר במדרש (לקח טוב): "אם לא עשית כל הדברים האלה האמורין בענין, הרי אתה תמים לפני ה' אלהיך". זאת אומרת שכהמשך ישיר לשאר מצוות הפרשה, אם תישָּמר מכל אלו[2] – הרי הגעת למצב של שְלֵמוּת. לפי ה'אור החיים' הציווי הוא פשוט להיות עם ה', והתמימות היא הבטחה: "אם תהיה עם ה' - תמים תהיה ולא יחסר לך דבר".
בקרב רוב החכמים, זהו אכן ציווי, ומהותו שנויה במחלוקת. רש"י הקדוש מסביר שהציווי הוא:  "1. התהלך עמו בתמימות 2. ותצפה לו, 3. ולא תחקור אחר העתידות, אלא 4. כל מה שיבא עליך קבל בתמימות". על כל אחת מהמילים אפשר להתעכב, ואני ממליץ. אך בגדול- אדם צריך לעשות את ההשתדלות המוטלת עליו, מעבר לזה אין עניין לחקור על העתידות בכל מיני אמצעים חיצוניים. נתפלל ונפנים שבורא העולם דואג לבניו אהוביו וכל מה שקורה הוא ודאי לטובה.
השנה התוודעתי גם לדעתו של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל: "התמים מבטל את עצמו לה' בגורלו ובמעשיו ודעתו נתונה רק לתפקיד המוטל עליו.. וכל עניין שהוא מעבר לחובתו איננו משבית את מנוחתו... הוא שליו ודאגה איננה חודרת אל לבו". תמים תהיה – שָלֵו תהיה. תתנהל בנחת בעבודת השם, לא לדאוג ולהיות לחוץ כל רגע, זו ברכה גדולה בכל תחום ובעיקר מול השם.
שנזכה לקיים את מצוות התורה, להתברך בתמימות, לדעת שבאמת הכל לטובה, ולעבוד את השם מתוך נחת..
            "מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תהילים טו)          שבת שלום,  חנן ש.



[1] עיקרי הדברים שמעתי מפי הרב הלל מרצבך שליט"א, יד בנימין.
[2] באופן קונקרטי, הדברים הקריטיים מהם צריך להישמר הם הכתובים לפני הפסוק שלנו: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף". הימנעות מהליכה לפותרי פתרונות מיסטיים בטומאה. וד"ל.

פרשת ראה - בחירות וצְמתים בחיים

בשבת שעברה התארחנו אצל חברים, ובסיום הארוחה ערכנו סבב בו כל משתתף השיב על השאלה "אילו היה לך כח-על, באיזה כח היית בוחר"? היו שענו "לעוף", "לקרוא מחשבות", אחד אמר "לשבור קירות", והייתה אישה אחת שאמרה: "לדעת מהוּ רְצון השם". פתאום שקט. לאחר כמה שניות מישהו מהעבר השני קרא לעברה: "אמנם קשה הביצוע, אך ברור לכולם מהו רצון השם, רצונו שנקיים את המצוות וההלכה, ונדבק במידותיו". אם נבחן לפי פשטנות פסוקי התורה, הוא צודק. אבל בבחינה מעמיקה נגלה שקיום המצוות מהווה רק חלק (קטן) מהחיים שלנו.

נניח שאדם מתפלל ומברך, שומר שבת כדין ולומד תורה, מקפיד על קלה כבחמורה. אחר כל זאת, ההדרכה בחלק הארי של חייו, קרי: עיסוקו, מקום מגוריו, שעות הפנאי שלו וכד', לא כתובה בשום ספר. ניקח לדוגמא את תחום העבודה, חכמי ישראל נתנו הדרכות כלליות בלבד: כשאתה עובד – אל תגנוב, אל תלין שכר הפועלים, עליך לשאת ולתת באמונה ועוד. אבל באיזה מקצוע אני צריך לעסוק? רופא? מורה? רואה חשבון? מהנדס? לא כתוב. בתחום המגורים הדבר דומה, חכמים אומרים: התרחק משכן רע, דור במקום תורה ועוד. אבל יש כל כך הרבה אפשרויות שמקיימות את ההדרכה הכללית! איפה השליחות שלי? בתל אביב? בצפת? זהו אפוא רצון השם ה'נחשק' שכֹה נעלם מעינינו.
פרשת השבוע פותחת בציווי מיוחד: רְאֵה. פתח את העיניים, הסתכל סביב. מה אראה? ממשיך הפסוק: "אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", יש בעולם הזה שפע וחיסרון, פורענות ונחמה, מלחמה ושלום. הקדוש ברוך הוא נותן בידנו את הבחירה ואת ההחלטה[1], אבל הוא דורש מאיתנו להביט ולהתבונן היטב לפני כל צעד בחיינו. רצון השם ברוב הצְמַתים בחיינו לא כתוב בשום מקום, אלא נמצא אצלנו פנימה, והקדוש ברוך הוא סומך עלינו – רבה אמונתו, האמון שלו בנו, בכל יום מחדש. כלשון הרב קוק: "והתשובה הראשונית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו".
המלאכה לכוון לרצון ה', לשוב אל עצמנו, איננה פשוטה, מבלבלת ולעיתים מטעה. אחת מן ההטעיות בעולם הזה נלמדת מכך שלא כתוב בפרשה שיש במציאות "ברכה או קללה", אלא "בְּרָכָה וקְלָלָה", הברכה והקללה קשורות אחת בשניה. אנחנו מבינים שגם כאשר נבחר בטוב, יש לו צד וכח שעלול להתבטא באופן שלילי, ועלינו לצרפו ולסננו. לכן מסביר רש"י שבמעמד הקראת הברכות והקללות הכהנים היו עומדים בין שני ההרים, והברכה/הקללה הייתה נקבעת לפני ההר אליו היו פונים. רְאֵה. שנזכה להתבונן היטב, לבחור, ולזכך את הבחירה. וכמובן להתפלל על זה.

            "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" מההפטרה 'ואין מים אלא תורה' רש"י       שבת שלום,  חנן ש.



[1] השבוע שמעתי משפט נהדר מהרב יואב שטרנברג שליט"א:
 "כשנותנים לאדם בחירה - הוא עלול לחטוא, אך כששוללים מאדם את הבחירה - אין שום משמעות לעשייה שלו".


פרשת דברים - זה בDNA

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". רש"י: מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם.
חודשיים לפני הכניסה לארץ ישראל, נושֹא משה נאום פרידה מעם ישראל המשתרע על פני חומש שלם – ספר דברים. הפרקים הראשונים של הנאום עוסקים בתוכחה ובסקירת החטאים של עם ישראל בזמן מנהיגותו של משה. ועל תוכחה זו נאמר במדרש דבר מדהים: "אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדיברות". וממשיך המדרש: "ולא עוד! אלא שעשרת הדברים כשאמרו עליהם 'נעשה ונשמע' לא המתינו מעט עד שמרדו בהן ואמרו (לעגל) 'אלה אלהיך ישראל'. ודברים הללו (של משה) החזירו את ישראל למוטב, ודיבקום בה' ובתורתו, שנאמר ואתם הדבקים בה' א-להיכם". ננסה להתחקות אחר ייחודיותה של תוכחה זו מתוך המקורות.
משה מוכיח את העם תוכחה שזוכה להשתוות לעשרת הדברות, ואת שונותהּ של תוכחה זו לעומת תוכחה סטנדרטית ניתן לראות בכמה מאפיינים: 1- משה בוחר חטאים מאוד מסויימים מתוך כל העוונות שהיו במדבר[1]; לדוגמא: לא הזכיר את קברות התאווה, או מחלוקת קורח ועדתו. 2- תוכחה רגילה נעשית בזמן החטא, שהרי עיקר כוונתהּ כדי שלא יחטאו, כאן התוכחה מאוחרת בכמה שנים. 3- משה מוכיח את מי שלא חטא, שהרי בזמן הנאום כבר מתו כל דור המדבר שאליהם לכאורה הדברים מופנים. 4- התוכחה נעשית ברמזים, והפיענוח קשה למדי. 5- החטאים מוזכרים שלא כסדרם הכרונולוגי. כל אלו מכוונים אותנו לכך שיש כאן משהו מיוחד.
אנחנו מבינים שזו לא תוכחה רגילה המיועדת להעמיד את החוטא על טעותו כדי שלא ישוב לחטוא. כאן מדובר בסוג אחר של תוכחה, כזו הבאה לבנות את האדם ולגדלו. הנאום של משה אינו מתייחס לעצם מעשה החטא, אלא מטרת הדברים להסביר לעם ישראל את מעלתו ושרשי מידותיו כפי שהתגלו מתוך חטאיהם. תכלית התוכחה היא לתיקון המידות וללמד את בני ישראל את גובה המעוף השמור למי שמשתמש בכוחותיו כראוי. לכן אמר משה את התוכחה סמוך למיתתו, כך יודעים בני ישראל בוודאות שזה לטובתם, ולא שמשה דואג לנוחות ההנהגה שלו. ברגעים אלו דברי משה נכנסים עמוק ללב השומעים שפתוחים להקשיב.
פעמים רבות בחיים אנחנו רואים אנשים שעושים דברים לא הגונים לטעמנו. מלמד אותנו משה קודם כל לחכות, להמתין. שנית- לזהות מה השורש שמתחת להופעה הנקודתית. לאחר מכן, משה לא בא להזכיר להם את קלקלתם, שיש בזה איסור אונאת דברים[2], אלא עלינו להנחיל לאדם את עומק מהותו הפנימית, כוחות הנפש, מתוך פרספקטיבה רחבה. וכשמדובר בעם, הזכיר משה חטאים שלאו דווקא השומעים עצמם חטאו, אלא ללמד אותם את הכוחות הטבועים בDNA הלאומי שלהם, ומתוך כך לצמוח ולהצמיח לקראת הכניסה לארץ.
            ובהפטרה "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"! אותו כח בנפש, נהיה לבן        שבת שלום,  חנן ש.


[1] ראו כאן בקישור, סיכום טבלאי שהכנתי ובו כל הנסיונות של עם ישראל במדבר.
[2] "לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים" (ב"מ נח)