החלק המרכזי ביום הכיפורים הוא ללא ספק הוידוי. אנחנו מפרטים את חטאינו בערב החג בתפילת מנחה, וכן
בכל תפילה ותפילה, בחלק מקהילות ישראל אף אומרים את 'וידוי הגדול' לרבנו ניסים,
וידוי מפורט ומְרגש[1]. הוידוי
הוא לב ליבּהּ של החַזרה בתשובה. בספרו 'משנה תורה', מונה הרמב"ם
בתחילת כל חטיבת הלכות את מצוות התורה ('מדאורייתא') הכלולות בהלכות, בפרקי התשובה
הוא מביא רק מצווה אחת והיא הוידוי; "כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ
חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא.. וּוִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה". להתוודות, לפרט את החטאים, לומר
בפה.
כשנביא החורבן, ירמיה, מסביר לעם ישראל מדוע
השם החליט להחריב את ירושלים ולפזר את ם ישראל בין הגויים, הוא מתבטא בפסוק מדהים:
"הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל
אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי". מילא
שחטאת, הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל ונמצא עימו גם ברגעים הקשים, אבל אומרך לא
חטאתי? זה כבר מוגזם. ברגע של החטא לאדם יש יצר הרע, אפשר להבין אותו, לדון אותו
לכף זכות. אבל אחר זמן, הוא לא מודה שנהג לא כשורה? הוא לא מבקש סליחה? זוהי
אטימות.
שאל
אותי תלמיד: בסופו של דבר אנחנו רוצים להשתחרר מעוונות,
להשאיר אותם מאחורינו, אז למה מתעסקים איתם כל כך הרבה? מתוודים וכו'? אולי הדרך
הטובה היא פשוט לשכוח? עניתי לו דרך תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים, ה'פְּרַיים
טַיים' שכולם מחכים לו. למה מחכים לה? כי התקיעה היא זכר לשופרו של יובֵל. פעם
בחמישים שנה התורה אומרת: "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָֽרֶץ", חירות מוחלטת! עבדים חוזרים לביתם, אדמות שבות
לבעליהן, פירות משותפים לַכֹּל. עניתי לו שאם אנחנו רוצים להתחיל שנה חדשה באמת,
משוחררים מחטאים, שיעבודים, ומעשים רעים מהעבר – צריך להודות בהם, לומר אותם,
להוציא. כשמתעלמים מהחטא הוא לא נעלם. להפך- דווקא כשמפרטים את החטאים, יש סיכוי
אמיתי למחילה סליחה וכפרה, התחלה מחדש.
מאחל לכולנו יום כיפורים מלמד ומועיל וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל, חנן ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה